[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]
מוקדש לצביקה גן
תת אלוף אמציה חן (פצי) היה מפקד אוגדה. לאחר שחרורו ב- 1991, מונה במילואים כאחראי על הפקת לקחים בצה"ל.
* * *
ברצוני להציע אלטרנטיבה, למלחמת האופוזיציה בממשלה, כהבטחת יאיר לפיד.
בימים של השתוללות החמאס ב'עוטף עזה', כל שכן לאחר הבחירות. כמעט בטוח שבכל בית בישראל מתקיימת הערכת מצב. כיצד ניתן, ומי ישכיל להשיב את השלווה והשקט לאזור ה'עוטף'.
נוכח העתיד האפרפר, מצאתי לנכון לסייע להערכות המצב הביתיות, באמצעות כמה עובדות. שנאספו מפה ומשם; ו/או כפי שאמר חנניה ריכמן ז"ל, "מהים הכללי וטיפה משלי"(ראו תמונת הכריכה של ספרו משמאל למטה).
בין 'מלחמת ברירה' ו'מלחמת אין ברירה'
נגדיר 'מלחמת אין ברירה' כמלחמה הנכפית על עם, שהותקף על ידי אויביו; או כאשר הוא חייב להסיר טבעת חנק שכרכו סביב צווארו.
לעומת זאת, 'מלחמת ברירה' היא מלחמה יזומה להשגת יעדים מדיניים, שבה התוקף בוחר את המועד, המקום והשיטה למלחמה. סוגיית 'מלחמת הברירה' עלתה לסדר היום הציבורי, בעיקר בהקשר למלחמת שלום הגליל.
[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של חנניה ריכמן, 'פתגמים ומכמנים', שראה אור ב- 1976 בהוצאת יוסף שרברק]
לא פלא שאלה - המדגישים את מצב האין ברירה, כאסמכתא לצאת ל"מלחמת שלום העוטף" - רואים את האין ברירה כאילו היה זה חוק שנחקק כדין; בלי דעת, שסוגיית ה'ברירה', לא הייתה אלא אמתלה של האופוזיציה, בתקופת מלחמת שלום הגליל לצאת כנגד הממשלה.
זאת למרות שאלה שטענו נגד תפיסת הביטחון - ובמרכזה הברירה - השקיעו מחצית מנפגעי "מלחמת כיפור" ליישום התפיסה, בכיבוש המובלעות במצרים ובסוריה.
[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]
ללא כוונה ממש, "ככה סתם", הסתיימה אסטרטגיית ה'ברירה', לאחר פרסום מסקנותיה של ועדת כַּהַן ("ועדת-החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות" - ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה ב-1 בנובמבר 1982 כדי "לחקור את כל העובדות והגורמים הקשורים למעשי הזוועה, אשר בוצעו על ידי הכוחות הלבנוניים, באוכלוסייה האזרחית במחנות הפליטים בסברה ושתילה").
מן הדין עכשיו ולתמיד, להפנים, שכל עוד תפיסת הביטחון (זו שבגינה יצא צה"ל למלחמת שלום הגליל) נמוגה, ובאין אחרת במקומה, אימצו ממשלות ישראל, את נוהגם של וועדי הקהילה בעיירות אשכנז ובמגרב. דהיינו, אימוץ אסטרטגיית ההכלה - שכל כולה נטולת יוזמה, זולת לשימור הנפש והרכוש.
לפיכך ראוי, שכל אם עבריה החיה ב'עוטף', תדע - כי זולת "השבת אש למקורות הירי", ואו במתקפה בסגנון של משגל נסוג, אין שמץ של סיכוי למענה צבאי, כזה שיביא לשלום ה'עוטף'.
מנגד מצוי פתרון של ממש, ובלבד וראש הממשלה יכנס בנוסף לשרי הממשלה, את ראשי המפלגות הציוניות באופוזיציה, כדי לגבש, בהסכמה, תפיסת ביטחון לאומי, שיהיה בה מענה לתנאי הסף (מתי, איך והיכן), ובהתאמה, הסכמה לאומית לעילות לצאת מלחמה. וכקו מנחה ומחייב את צה"ל, לבניין הכוח ודרכי הפעלתו במלחמה.
רק כך - במקום איומים שחוקים, המבטאים רתיעה וחשש ממלחמה - תהפוך תפיסת הביטחון בעצם פרסומה לגורם מרתיע, הן מהשבת האחדות הלאומית - בעצמה שוות ערך לאוגדות. כל שכן מעצם הכשרת המערכות הלאומיות וצה"ל בראשם, לקראת המלחמה.
כך, כמעט ללא השקעה, נרוויח פעמים:
- באחת הרתעה שתביא לשלום ב'עוטף'.
- והיה ויקרוס תעמוד לרשותנו מערכת מיומנת, שתביא להכרעה נקודתית, פתח תקווה להסדר כזה או אחר בעתיד.
אכן 37 שנים של דם יזע, שחיקת ההרתעה ובזבוז עתק של דמים ודם, התאפשרו כגחמה פוליטית של מפלגה, שניסתה למנף עצמה באמצעות עיוות תפיסת הביטחון (של"ג ואוסלו), ובגין כך, כמעט ונמחקה אתמול מהמפה.
על כן למען ביטחונם, וכן גם שלוותם של תושבי העוטף. בד בבד שילובה של "העבודה" מחדש בעיצוב תפיסת הביטחון, טרם היעלמותה. מן הראוי להפנים כי אכן, הגיעה שעת מפנה.
