פרק יא': פיקוח חיצוני על המשטרה

imgres

[לתוכן העניינים של הספר: מבוא ללימודי משטרה ושיטור, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית', לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

ניתן לחלק את מערכת הפיקוח על המשטרה לפיקוח חיצוני, של גופים מחוץ למשטרה, ולמנגנוני הפיקוח הפנימי, של המשטרה עצמה. פרק זה יוקדש לנושא הפיקוח החיצוני, על המשטרה.

בפרקים קודמים דיברנו על כך, שסמכות הכפייה הוענקה למשטרה על-ידי האזרחים כ"הלוואה מתמדת", על מנת שתשמור על מידה כזו של סדר, שתאפשר חיים תקינים בעולם המודרני. הדגשנו עוד, כי הסטייה המשטרתית הינה חלק מובנה מעצם מהות המשטרה. על כן, רק טבעי הוא, שבעלי החוב ישאפו להבטיח את השקעתם בפיקוח אפקטיבי, המובנה, בין היתר, בעבודת המוסדות הרשמיים של המדינה.

ערוצי הפיקוח בחברה דמוקרטית מורכבים ממוסדות רשמיים ושאינם רשמיים.

על המוסדות הרשמיים ניתן למנות את הכנסת וועדותיה, הממשלה, השר לבטחון הפנים, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה ובתי-המשפט, היחידה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים, משרד מבקר המדינה, התקשורת, המחקר האקדמי, וועדות חקירה, ארגונים ציבוריים העוסקים בתחומים המשיקים לעבודת המשטרה ועוד.

בחלק מן המקומות בארצות-הברית, קיים מנגנון פיקוח מוסדי נוסף על המשטרה, שהאפקטיביות שלו שנויה במחלוקת: משרת מפקד המשטרה הינה משרה, העומדת לבחירה ישירה על-ידי הציבור.

להלן פירוט המוסדות המקיימים פיקוח על המשטרה בישראל ודרכי פעולתם:

גורם הפיקוח הראשון היא הכנסת, שמקדישה בדיוני וועדותיה רק זמן מועט למשטרה. לוועדת הפנים אחריות ישירה על נושא המשטרה, בייחוד בנושא התקציב והמשאבים, אולם היא לא מממשת סמכות זו לעתים קרובות. כאשר היא עושה זאת, פעמים רבות, הדיון אינו ענייני, ולובש צביון פוליטי ו/או אינטרסנטי של גורם פוליטי זה או אחר. בתחילת שנת 2002, על רקע ידיעות בתקשורת על שימוש לרעה, לכאורה, שעשתה המשטרה בנושא האזנות סתר לאישים פוליטיים, הודיע יושב ראש ועדת הפנים, ח"כ משה גפני, כי בכוונתו ליזום הקמת וועדת משנה מיוחדת, שתעסוק בביקורת על המשטרה, ותקיים את דיוניה בדלתיים סגורות. זאת כיוון, שלכנסת אין מספיק כלים לבדוק את עבודת המשטרה. אם אכן תוקם ועדה כזו ועד כמה תהיה אפקטיבית ימים יגידו…

אמצעי הנמצא בשימוש רב יותר בכנסת הוא השאילתה. חברי כנסת מפנים שאילתות לשר הממונה על המשטרה, שפונה למשטרה לצורך בדיקתה ומתן המענה. השאילתות ממלאות תפקיד חשוב, בכך שהן יוצרות מעין לחץ על המשטרה "להיות בסדר". זאת למרות, שברוב המקרים, לאחר מתן התשובה, השואל אינו מקשה ומרפה מהעניין.

גורם הפיקוח השני היא הממשלה. זו הקדישה, עד היום, מעט מאוד זמן למשטרה, וגם הדיונים המועטים הללו היו מוקדשים או לסקנדאלים, כמו אי הארכת תפקידו (למעשה, פיטוריו) של המפכ"ל הרצל שפיר, בסוף 1980, על-ידי שר הפנים והמשטרה יוסף בורג, או לנושאים של ביטחון לאומי. אחד הדיונים הראשונים הוקדש לנושא הפשיעה והפשע המאורגן, בעקבות דיוני וועדת שימרון, ב - 1978. דיון חשוב אחר היה כאשר הוענקה למשטרה האחריות על בטחון הפנים, ב - 1974.

השר לבטחון הפנים מהווה גם הוא גורם פיקוח. יחסי המפכ"ל והשר הממונה עליו הינם בעייתיים מטבעם, כיוון שהמחוקק העניק למפכ"ל, ולא לשר, סמכויות סטטוטוריות, מתוקף החוק, לנהל את המשטרה, ואין לשר כל סמכות בנושא הפעלתה. על-כן, ניתן לראות את ההיסטוריה של היחסים בין המפכ"לים לשרים הממונים עליהם כהיסטוריה של מאבק, שבה השרים, לדורותיהם, מנסים לבסס את סמכותם בשיטות שונות. שני שיאים במאבקים הללו היו הפסקת תפקידם של שני מפכ"לים על-ידי השרים: הרצל שפיר על-ידי שר הפנים והמשטרה, יוסף בורג, ב - 1980, ויעקב טרנר על-ידי השר לבטחון הפנים, משה שחל, ב - 1993.

בעקבות אירועי הר-הבית ומסקנות ועדת זמיר, שהוקמה בעקבותיהם, הוגדרה מערכת ברורה של יחסי כוחות בין השר למשטרה בתחום הסדר הציבורי, ונתנה בידי השר יכולת התערבות וכפיית מדיניות על המשטרה. עליונות זו של השר, בענייני הסדר הציבורי, עומדת למבחן במסקנות המתגבשות, בעת כתיבת שורות אלה, של ועדת אור לבדיקת אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי.

בתחום החקירות הנושא סבוך יותר, שכן, התערבות פוליטית בתחום זה היא פסולה מיסודה מבחינה דמוקרטית. יתרה מכך, היא יכולה להזיק מאוד לשר מבחינה פוליטית. על-כן, נוהגים רוב השרים, לדורותיהם, להתרחק מתחום זה, לא להעניק גיבוי למשטרה ואף לבקר אותה. יוצא מן הכלל בתחום זה היה השר שלמה הלל, שכיהן בשנים 1977-1969. שר זה היה מהבולטים בתחום הרחבת סמכויות משרד המשטרה, ושחרור המשטרה מלחצים פוליטיים. הלל טבע את המושג "אחריות גבוהה" ("High Accountability") שמשמעותו: התערבות לפני מעשה, הכוונה ומעקב. השר טען, כי "אין אחריות מיניסטריאלית ללא סמכות". הוא הצליח לבסס את מעמדו, כאשר הפך סמכות פורמלית, שהיתה בידו, לנשק, וסרב לאשר מינויים והעלאות בדרגה של קצינים בכירים, עד שישיג את מבוקשו. היה זה מנוף שאפשר לו להשליט את רצונו על המפכ"ל דאז, פנחס קופל (ראה תמונה למטה):

[בתמונה: המפכ"ל פנחס קופל. התמונה הועלתה לויקיפדיה ע"י פריץ כהן. קובץ זה זמין באוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית. התמונה היא נחלת הכלל]

בתחום החקירות יצר השר משולש אפקטיבי של שר, יועץ משפטי לממשלה וראש אגף החקירות, שאפשר לגבות את המשטרה בחשיפת שרשרת מעשי השחיתות בצמרת מפלגת השלטון מפא"י: פרשת הפללתו של אשר ידלין, ערב כניסתו לתפקיד נגיד בנק ישראל, פרשת חקירתו והתאבדותו בעקבותיה, של שר השיכון, אברהם עופר, ועוד. הישגו המקצועי הזה של הלל הביא עליו, ועל מפלגתו מפא"י, צרות רבות, ותרם הרבה לתום עידן ההגמוניה שלה ולעליית הליכוד לשלטון. עובדה זו מסבירה את חוסר הרצון הבסיסי של שרים לגבות את המשטרה בתחום זה.

שר אחר שהסתבך ונחלץ בשלום מנושא המעורבות בחקירות, היה שר הפנים והמשטרה יוסף בורג. הוא עמד בלחץ גדול, בתוך מפלגתו, לרסן את חקירות המשטרה, עליה הוא ממונה, בעקבות הפללתו של השר ממפלגתו, אהרון אבו חצירא, וחקירות המשטרה המעמיקות במשרד הפנים, הנתון למרותו. על-פי המקורות הקיימים היום, דרש השר מן המפכ"ל דאז, הרצל שפיר, בראשית דצמבר 1980, עדכון מפורט בחקירה זו, שנקראה לימים "תיק אפרסק". זאת על רקע פרסום הידיעה על חקירת המשטרה בטלוויזיה. בורג דרש לדעת גם את שמות המקורות שסיפקו מידע למשטרה, בטענה, כי הוא השר הממונה וזוהי זכותו. הוא נענה בשלילה. שפיר הנדהם השיב לו: 'אדוני השר, זהו אקט לא דמוקרטי'. בתגובה, הורה השר להפסיק לחקור כל חומר בנוגע לפוליטיקאים, עד אחרי הבחירות לכנסת. זאת מאחר ואינו מעוניין, לדבריו, שהמשטרה תהיה כלי שרת בידי פוליטיקאים. שיאו של הקונפליקט שפיר-בורג היה בפיטוריו למעשה של המפכ"ל, בסוף אותו חודש, דצמבר 1980. לטענת שפיר, בדיוק על הרקע הזה .

חשוב לציין שני שרים נוספים שהסתבכו בנושא חקירות המשטרה:

•        הראשון הוא השר לבטחון הפנים לשעבר, משה שחל. לטענת המפכ"ל לשעבר, יעקב טרנר, שחל הפסיק את שירותו כמפכ"ל המשטרה, כיוון שסרב לדרישתו, בפגישה לילית שערכו השנים במשטרת הרצליה,             ב- 27/1/93, להחליף את צוות החקירה בפרשת דרעי .

•        שר נוסף, שנכווה ברותחין בתחום החקירות, הוא השר לשעבר, אביגדור קהלני, שבעת כתיבת שורות אלה, עדיין מתקיים משפטו, בחשד שהדליף לעורך מעריב, עופר נמרודי, פרטים על חקירתו .

מגבלה נוספת של השרים לביטחון הפנים היא, שלאורך השנים, מילאו שרים אלה תפקידים נוספים על תפקידם: אחריות על נושא האוטונומיה והמגזר הערבי, אחריות על הערוץ השני של הטלוויזיה, אחריות על משרדים נוספים וכדומה. הדוגמא הקלאסית הינה כפל התפקידים של השר לשעבר, שלמה בן-עמי - שר חוץ ושר לבטחון הפנים, והשפעותיו על תפקוד המשטרה, במהומות במגזר הערבי, באוקטובר 2000.

משרד ממשלתי נוסף המפקח על המשטרה בתחומי התקציב ושימושיו, סדרי העדיפויות בניצולו והדרישות להגדלתו. הוא משרד האוצר. הדיון עם האוצר מחייב הכנת מדדים שונים. למשל: עלות שוטר לשנה, עלויות רכב וכדומה. גם שינויי ייעוד של תקציב מחייבים את אישור חשב המשטרה בפיקוח האוצר. לכאורה, יכול האוצר לשמש את הממשלה לפיקוח אפקטיבי על יישום מדיניותה. אולם, בפועל, יורד הדיון לפרטי פרטים ולמיקוח, והרבה פחות לדיון עקרוני בסדרי עדיפויות.

גורם פיקוח חמישי הוא מערכת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, המהווים סמכות מקצועית מול המשטרה בנושא חקירות. רוב תיקי הפשע (קרי, עבירות שהעונש המקסימאלי עליהן הוא משלוש שנות מאסר ומעלה), מועברים לעיון ולהכרעת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטיו. הם מלווים חקירות חשובות, מחליטים אם להגיש כתב אישום, להחזיר אותו להשלמות או לסגור את התיק. עובדה זו מקנה ליועץ המשפטי ולאנשיו אפשרויות פיקוח נרחבות על מה שנעשה במשטרה, בתחום החקירות. יתרה מכך, היא מעצימה גם את הפיקוח הפנימי, כי גם החוקרים וגם מפקדיהם יודעים, שהתיקים יגיעו לבסוף לפרקליטות, וראוי להכינם היטב, ולא להתבזות. היועץ המשפטי לממשלה משפיע על חוקרי המשטרה גם דרך מה שנקרא "הנחיות היועץ המשפטי" - תקנות שמתייחסות להיבטים שונים של מערכת התביעה בארץ, ומחייבות אותה. הנחיות אלה מהוות, במידה מסויימת, פרשנות לחוק. למשל, ההנחיה, שיחסים הומוסקסואליים אסורים רק כאשר מדובר בהפעלת כוח כלפי קטין, או ברשות הציבור.

במקרים חריגים גם יוצא היועץ המשפטי לממשלה נגד המשטרה ונוזף בה באופן פומבי. מקרה קלאסי כזה היה ב - 28 בינואר 1976, כאשר מפקדה המפורסם של היחידה לחקירות הונאה דאז, בנימין זיגל, הופיע ב"מבט לחדשות", ביום שישי בערב, בערוץ הטלוויזיה היחידי שצפה בו כל עם ישראל באותה עת, ורמז, כי קיימות ראיות מרשיעות נגד מנהל המכס דאז, דוד פלד. עובדה זו חרצה את גורלו של פלד מבחינה ציבורית, ושיחררה עדים מן הפחד להעיד נגדו, מחשש שיבולע להם. למרות הצלחת החקירה יצא היועץ המשפטי דאז, אהרון ברק, בנזיפה פומבית בזיגל, על שפגע בכללי הצדק והמשפט, ובעצם הרשיע, מבחינה ציבורית, אדם שטרם הובא למשפט. יש לציין, כי הכלי של נזיפה במשטרה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה איבד הרבה מהעוצמה שהיתה לו בשנים האחרונות. לדוגמא, כאשר נזף היועץ אלייקים רובינשטיין במשטרה, במרץ 2000, על ריבוי ההדלפות המשטרתיות בפרשת נמרודי, למרות שידוע היה לכל, שגם הפרקליטות מרבה בהדלפות, הוא נענה בתגובה בתקשורת על-ידי "בכירים במשטרה", כי עדיף שיבדוק קודם בביתו הוא… .

במרץ 2002 התבשרנו, כי הפיקוח של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה על המשטרה עומד להתהדק. זאת בעקבות הנחייה צפויה של היועץ המשפטי לממשלה למשטרה שלא לפרסם את המלצותיה בתיקי חקירה של אישי ציבור, למעט מקרים שיוגדרו על ידו כ"בעלי עניין מיוחד", ויהיה צורך לקבל את הסכמתו ואת הסכמת פרקליטת המדינה לכך . הנחייה זו בעייתית מבחינה מסויימת, כי בשנים האחרונות נתונה הפרקליטות בהתקפות קשות של הממסד הפוליטי, בניסיון להשפיע על ראשיה, וחשוב, שהמשטרה תהווה גורם פיקוח עליה, לא פחות מהפיקוח שהיא מפעילה על המשטרה. כאשר המשטרה מפרסמת המלצות המנוגדות להחלטות הפרקליטות,  באשר לגורלו של תיק זה או אחר, יכול הדבר להצביע על שיקולים זרים שהיו מעורבים בהחלטת הפרקליטות. מטבע הדברים, מצב זה אינו רצוי בעיני היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, אולם הוא חשוב מבחינה ציבורית.

פרקליטות המדינה מקיימת פיקוח על המשטרה גם דרך היחידה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים, הכפופה אליה. בעבר, היו חקירות אלה בידי המשטרה, והקמתה נעלה את הוויכוח בישראל, האם המשטרה יכולה לחקור את עצמה. סוגייה זו הוכרעה כבר בארץ, אולם היא עדיין רלוונטית מאוד בארצות-הברית, בעקבות פרשיות השחיתות הגדולות, המתגלות שם לפרקים.

גורם פיקוח שישי הוא בתי המשפט, המקיימים מערכת פיקוח הדוקה על חקירות המשטרה, אבל חסרונה של הביקורת הזו בכך, שהיא עוסקת במקרים ספציפיים ולא בדפוסי עבודה כלליים.

בדומה לבתי-המשפט, מבקר המדינה מעורב בקביעת הנורמות הרצויות לחברה, באופן חלוקת המשאבים בה ובקביעת סדרי עדיפויות להקצאתם. יש המכנים גישה זו בשם "אקטיביזם ביקורתי", בדומה ל"אקטיביזם השיפוטי" אותו מוביל נשיא בית-המשפט העליון, השופט אהרון ברק. משמעות הדבר היא, שהמבקר מתערב בתוכן המדיניות של גופי הממשל, והמשטרה בכללותם, ובקביעת הערכים שישררו בחברה. יתרה מכך. בעוד בית-המשפט פסיבי בבחירת הנושאים בהם הוא מביע את דעתו, שכן הוא דן רק באלה המובאים בפניו, מבקר המדינה בוחר את נושאי ותחומי הביקורת מכלל פעילויות הממשל, והמשטרה בתוכם, ומבקר את הנושאים הראויים לדעתו, מהם בעלי עניין ציבורי רב ומהם בעלי היקף כספי ניכר. גישה זו הופכת את מוסד המבקר לאחד מגופי הפיקוח האפקטיביים ביותר על המשטרה בישראל, בעיקר בתחום הפגיעה בחירויות אדם על-ידי המשטרה.

התקשורת היא אחד הגופים המרכזיים, והאפקטיביים ביותר המפקחים על המשטרה. הלחץ המתמיד של אמצעי התקשורת, התחקירים העיתונאיים, שמסתיימים פעמים רבות בהגשת כתב אישום, והחשיפה הגדולה שהם נותנים לפרשיות, מהווה, ללא ספק, אמצעי פיקוח אפקטיבי וגורם מאיץ לחקירת המשטרה. קיימת במשטרה רגישות רבה לנכתב ולנאמר בתקשורת, ותקלות, העולות לדיון פומבי, מטופלות בכובד ראש עקב כך. במקרים רבים יזמה העיתונות חקירת עבירות פליליות. המפורסמת בהן היא, ללא ספק, החשדת ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו ובכירים אחרים, בינואר 1997 בפרשת הניסיון למנות את עורך-דין רוני בר-און כיועץ המשפטי לממשלה. נתניהו הוחשד, כי פעל, ביחד עם שר המשפטים דאז, צחי הנגבי, למנות את בר-און, בשל איומו של אריה דרעי, אז האיש החזק בש"ס, להפיל את הממשלה אם בר-און לא ימונה. לפי הפרסומים, בר-און עתיד היה לגמול לדרעי בעיכוב הליכים בתיק שנוהל נגדו, ושבגינו נשפט, ונידון למאסר בפועל, מאוחר יותר.

גורם פיקוח תשיעי הוא המחקר האקדמי, פחות בישראל, בה מדעי המשטרה הינו מקצוע צעיר שטרם הבשיל, ויותר בארצות-הברית, שם מהווה המחקר האקדמי מנגנון פיקוח חשוב, גם אם לכאורה אינו נתפס ככזה, כיוון שבידיו כלים ומיומנויות לאיסוף, לניתוח ולפירוש של ממצאים. בעובדה, הרפורמה הקהילתית בעבודת המשטרה, תנועת הרפורמה המשטרתית החשובה ביותר בשני העשורים האחרונים, לא היתה פיתוח של תנועת רפורמה כלל ציבורית, כמו "הרפורמה הפרוגרסיבית", או תוצר משטרתי, כמו "הרפורמה הפרופסיונלית", אלא נולדה באקדמיה, במאמר אקדמי בשם "חלונות שבורים", “Broken Windows”, שפורסם, במרץ 1982, על-ידי שני חוקרים ממדע המדינה ומקרימינולוגיה,  James Q. Wilsonו - Prof. George L. Kelling.

גורם פיקוח עשירי הינו ועדות החקירה והבדיקה, שהינן כלי אפקטיבי וחשוב, הן בארץ והן בחו"ל. ועדות אלה הן, בעיקרן, פנל של מומחים ממונים, החוקרים נושא מסוים, וממליצים על דרכי שינוי ושיפור לגביו. רבות מהן מהוות צורה של ניהול בזמן משבר, שכן הן נוצרו לאור מצבי חירום, כגון: מהומות והפרות סדר בקנה מידה נרחב. למשל, ועדת אור, שהוקמה על רקע מותם של 13 ערבים מירי משטרתי, במהלך מהומות אוקטובר 2000. הן מתמנות לצורך בדיקת נושא מצומצם יחסית ומוגדר מראש. הזכרנו, למשל, בהרצאות קודמות, את "ועדת וויקרשאם" (Wickersham Commission), שנוסדה על-ידי הנשיא האמריקני הרברט הובר, ופעלה בשנים 1931-1929 , וגם את "ועדת קנאפף" (The Knapp Commission), שמונתה ב - 1971, לחקור, בין היתר, את השחיתות המשטרתית בניו-יורק . ועדות לחקירת שחיתות משטרתית הוקמו בארצות-הברית, משך השנים, בערים כמו שיקאגו, ניו-יורק, פנסילבניה ופילדלפיה. חוסר התלות של ועדות אלו בגורמים אינטרסנטים היה מרכיב מכריע בהצלחות שנחלו. תרומתן של ועדות אלה ניכרת, הן במישור המדיניות והגדרת התפקידים, הן במישור שיטות הפעולה והניהול והן במישור ההתנהגות האישית של שוטרים: הן היוו מנוף לרפורמה משטרתית, לטיפול בהתנהגות בלתי נאותה של שוטרים ולשיפור יחסי משטרה-קהילה. בעקבות פעולתן, הוגברה המודעות לסטייה המשטרתית, ולגיבוש דרכים ניסיוניות ושיטות לפקח עליה. הן היוו גורם חשוב בשינוי וקידום החשיבה האקדמית והציבורית בתחומים אלו ונתנו דחיפה למחקר בתחום מדעי המשטרה.

ארגונים ציבוריים העוסקים בתחומים המשיקים לעבודת המשטרה מהווים גם הם גורם פיקוח על המשטרה. עליהם ניתן למנות את המועצה הלאומית למניעת תאונות, הרשות למלחמה בסמים, הרשויות המקומיות ועוד.

עד כאן המוסדות הרשמיים, הממוסדים, המפקחים על המשטרה. מנגנוני הפיקוח הבלתי רשמיים הינם מנגנונים שבהם ציבור ו/או נציגיו משתתפים בתהליך קבלת ההחלטות הפנים-משטרתי. שיטת השיטור הקהילתי שיכללה את המנגנונים האלה, ועשתה בהם שימוש על-ידי בניית וועדים המורכבים מנציגי ציבור, שנטלו חלק, באופן ממוסד בדיוני המשטרה וסייעו בהגדרת יעדיה. בניגוד לאמצעים הממוסדים, מבטאים המנגנונים הללו את האינטרס הישיר של קבוצות או פרטים.

ניתן להגדיר חמישה מנגנוני פיקוח בלתי רשמיים, עיקריים, הפועלים בישראל:

•        מכתבים ופניות של אזרחים לעיתונים.

•        מכתבי אזרחים לממונה על תלונות הציבור ולמבקר המדינה.

•        הפגנות מחאה כנגד המשטרה.

•        קבוצות אינטרסים המקיימות פיקוח אינטרסנטי על המשטרה, במטרה להשפיע עליה, כמו האגודה לזכויות האזרח, ארגוני נשים וכדומה.

•        הגורם האחרון, שחשיבותו הולכת וגוברת, ושראוי להקדיש לו מספר מילים, הוא התיעוד המצולם של מעשי המשטרה על-ידי אזרחים. תחום זה תפס תאוצה, וכמעט בכל אירוע חריג ניתן לאתר צלם חובב, מזדמן, שהנציח אותו. גם רצח ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל, תועד, כזכור, במצלמת חובבים. בתאריך 18 בנובמבר 1996 נחשף בתקשורת סרט וידאו שצילם צלם חובב פלסטיני, שתיעד שני שוטרי משמר הגבול, שהתעללו בפועלים פלסטינים במחסום . סרט זה הביא לחשיפת המקרה, להרשעת המתעללים ולזעזוע ובדק בית רציני בצמרת המשטרה ובמשמר הגבול.

לסיכום נושא הפיקוח החיצוני על המשטרה ניתן לקבוע, כי גורמי הפיקוח החלשים ביותר הם הגורמים הפוליטיים. המערכת הפוליטית אינה ממלאת את תפקידה בתחום זה. ההיפך הוא הנכון. במקרים רבים, היא חושפת את המשטרה לסכנה של פוליטיזציה. לעומתם, גורמי הפיקוח האפקטיביים ביותר הינם העיתונות, מוסד מבקר המדינה, מערכת בתי-המשפט, ובמידה מסויימת, התופעה המתעוררת של מעורבות אקטיבית של אזרחים בפיקוח, בדרך כלל על-ידי תיעוד חריגות והעברתם לתקשורת. גורמים אלה, ביחד עם גורמי פיקוח פנימיים, עליהם נדון בפרק הבא,  הם האחראים ל'ניקיון' היחסי של משטרת ישראל ביחס למשטרות אחרות בעולם המערבי.

יחד עם זאת, קיימת בעיה בשיטת הפיקוח הקיימת. ראינו, כי המשטרה מגלה בדרך-כלל יחס לא סובלני לקבוצות מיעוט. על כן, שיטת הפיקוח צריכה להיות כזאת, שכל קבוצה וכל פרט יוכלו להפעיל אותה. האם אכן זה המצב בשטח? האם לקבוצות מיעוט, המקופחות באמת על-ידי המשטרה יוכלו לקיים רמת פיקוח אפקטיבית? ספק גדול.

[לתוכן העניינים של הספר: מבוא ללימודי משטרה ושיטור, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית', לחצו כאן]

מקורות לפרק האחד-עשר

  • א   אלון גדעון, קרא ברוך (2002), גפני: יש להקים ועדה בכנסת לפיקוח על המשטרה, הארץ, 12/2/02, עמ' א10. וגם: פיקרש טולי (2002), ועדת הפנים תעסוק בפיקוח פרלמנטרי על עבודת המשטרה, הצפה, 12/2/02, עמ' 5.
  • ב   יחזקאלי פנחס, אורית שלו (2000), היחסים שבין המפכ"ל לשר הממונה בישראל, 1997-1948, משטרה וחברה, גיליון מס' 4, עמ' 89-134.
  • ג   ראה יחזקאלי פנחס, אורית שלו (2000) לעיל, וגם: לשם ב. (1988), זיגל, ספרית מעריב, תל אביב. וגם: ולטר י., מאירי ד. (9/1/81), תיק אפרסק, מעריב.
  • ד   ראה יחזקאלי פנחס, אורית שלו (2000) לעיל, וגם: צימוקי טובה (1995), שחל האשים: טרנר מפכ"ל פוליטי, טרנר האשים: שחל ניסה לשבש חקירה, המבקרת קבעה: טרנר דיבר כזב, ידיעות אחרונות, 24 שעות, 31/10/95, עמ'  3-1.
  • ה   מאירי אורון, פלתר נורית (2000), המשטרה: להעמיד את קהלני לדין, ידיעות אחרונות, 16/3/00, עמ' 1, 9-8.
  • ו   לוי יוסי, בן-דוד עמיר, הלר אור (2000), רובינשטיין תוקף את המשטרה בפרשת נמרודי: "די להדלפות", מעריב, 17/3/00, עמ' 5.
  • ז צימוקי טובה (2002), המשטרה לאט תפרסם המלצות בתיקי חקירה הנוגעים לאישי ציבור, ידיעות אחרונות, 5/3/02, עמ' 14.
  • ח  יזרעלוביץ' חנה (2002), מבקר המדינה כגורם פיקוח ציבורי על המשטרה - הצעת מחקר, גלילות, המכללה לבטחון לאומי והמחלקה למדע המדינה באוניברסיטת חיפה.
  • ט    על 'ועדת וויקרשאם' ראה באינטרנט ב: http://www.nara.gov/guide/rg010.html.
  • י    יחזקאלי פנחס, שלו אורית (1994), סטייה משטרתית כתוצר לוואי של עבודת המשטרה, סטטוס, גיליון  42 , עמ' 37-40.
  • כ   ללא מחבר (1996), מאמר מערכת: לקח ההתעללות, הארץ, 20/11/96, עמ' ב1.

One thought on “פרק יא': פיקוח חיצוני על המשטרה

  1. Pingback: הכל על משטרה ודמוקרטיה באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

Comments are closed.