פרשת קורח נותנת לנו את היכולת לחבר נרטיב עתיק לתיאוריה פוליטית מודרנית: האפיזודה המקראית של מרד קורח במשה, בעיניה של תורת האליטות. ניתוח זה יספק תובנות לגבי הדינמיקה של כוח (מאבק העוצמה במערכת מורכבת), הצורך של אליטה בלגיטימציה, ותורת חילופי האליטות (The circulation of elites). הרלוונטיות של הפרשה לימינו אלה בולטת!
בפרשת קורח מתואר תפקידם של הלוויים, בשמירה על המשכן. היות שאחריותם של בני שבט הלוי הינה אחריות כבדה שעונשה בצידה, רוצה לומר שאם הם יתרשלו בתפקידם ולא ימנעו את הפגיעה במקדש הם צפויים לעונש מיתה בידי שמיים, הרי ניתן להם חלק ממתנות הכהונה בגין כך. לפי האמור בפרשתנו הלויים אינם תלויים בחסדי בעלי האדמה, אלא הם נוטלים את השייך להם כדין. תהליך התרומה הגדולה לכוהן בכלל והמעשר ללוי בפרט, מתוארים כתהליכים מקבילים המתרחשים בעולם האלוהי.
הדחף להתנגד לשלטון קיים, לרבות ביטול הישגיו והייצר למנוע את הצלחתו, היא אחת מהתכונות השליליות הנפוצות במצבים כאלה. המתנגדים למנהיגים הקיימים דוחקים להחליפם מבלי להציע שלטון רציני שיבוא במקומם. המשמעות היא, ביסוס השלילה עקב דחפים אישיים, ללא הצעה אמיתית לאלטרנטיבה חיובית ערכית. זוהי אנרכיה מסוכנת וממוטטת, היכולה לחסל כהרף עין כל הישג שכבר הושג ולבטל כל סיכוי להצלחה או להצלה.
הביטוי שאול אין לו אח ורע בספרות של המזרח הקדום ופירוש השם שאול לא נתבררה כל צרכה. דפוס החשיבה המקראי אומר כי השאול הוא מקום מנוחתם של המתים. פרט לספר קהלת בו יש דילמה להיכן נפש האדם מגיעה בסופו של דבר, הרי שלפי התפיסה המקראית השאול הוא מקומם של רשעי עולם.
What was so terribly wrong in Korah and his followers’ contention with his cousin Moses, that the Talmud singled out as a dispute that “is not for the sake of Heaven”? Contrarily, the Talmud defined the dispute between Hillel and Shammai as positive, the kind of which was for the sake of Heaven
מצב הרוח הלאומי של שבטי ישראל - לאחר סיפור המרגלים והגזירה שנגזרה בעקבותיו, שהם ימותו במדבר - היה בשפל המדרגה. מצב רוח זה הכשיר אותם להתייחס באהדה גדולה למרד של קורח והנשיאים, מרד שקרא תיגר על הנהגת משה ואהרון, והרצון לשוב למצרים...
מחלוקת קרח ועדתו היו האתגר הגדול ביותר של הנהגת משה ואהרון. הפעם אין המחלוקת נמצאת אצל אדם אחד אלא אצל רבים מבני ישראל. התגובה האלוהית למחלוקת זו, בליעת קרח וחבריו באדמה מצביעה אולי יותר מכל על החומרה של מחלוקת זו, שהדיה לא שכחו גם לאחר שהאדמה פתחה את פיה ובלעה את קרח ועדתו...
לאחר שניצב משנה אפרים ארליך (קרמשניט) נאלץ להיפרד מהמשטרה עם תחושה חמוצה של החמצה, הוא עבד למחייתו כנהג מונית (ראו התמונה למעלה). אודה על האמת: בכל פעם שאני מסתכל על התמונות הללו אני נמלא רוגז... את הקביעה שחושפי שחיתויות משלמים ביוקר לא המציא מפכ"ל. היה זה דווקא משה רבנו ואבינו שבשמים, שטיפלו ביד קשה ובאותות ובמופתים בחושף השחיתויות הראשון בעולם, קורח, וגם בעדתו...
