לרוב עם ישראל באמת לא ברור כיצד קשורה התיישבות באביתר למענה לטרור. הבעיה היא שמה שהיה מובן מאליו להנהגת היישוב ולרוב הציבור היהודי בארץ בימים שלפני הקמת המדינה, חדל להיות מובן ומוסכם. ברמה הטקטית, מענה לטרור חייב להיות ממוקד במאמצי אבטחה וסיכול ישירים. אולם ברמה האסטרטגית המענה לטרור צריך להתמקד במאמץ לשלילת התכלית אותה מבקש הטרור להשיג.
תקציר: חבר הכנסת עופר כסיף טען כי "מי שפוגע בחיילים באשר הם, לאו דווקא בהקשר הישראלי, הוא לא טרוריסט, הוא לוחם גרילה" הוא צודק? בהחלט. מיתוג המלחמה בפלסטינים כמלחמה בטרור היא הצלחה גדולה להסברה הישראלית
הירי לאור היום, בתחנת דלק סואנת בראש משפחת הפשע, בני שלמה, היא עוד שלב בהתנתקות של ה"דמוקרטיה" הישראלית מאזרחיה הנורמטיביים. המדינה חדלה לספק לאזרח את המוצר החשוב ביותר: ביטחון וסדר חיים תקין. אם "שלטון החוק" הוא ירי על אנשים ברחוב - ואין זה משנה אם היורים הם מחבלים או אנשי פשע מאורגן - אז הגיע הזמן לחוק אחר!
ההתנקשות בסלמן רושדי: כשאנו כבר לא יודעים איך לצמצם את העלבון; כשאיננו מסוגלים יותר לעצור את מובילי השנאה ואת הקריאות לרצח על ידי אותה אמונה טרוריסטית, האם עלינו להסתפק בהנפת ערכי המוסר שלנו - הכל כך נדיבים בנאיביות שלהם - או ש...?
כשיש חמולה מרכזית דומיננטית בעיר, אינטרסים כלכליים ופוליטיים מתייגים בן חמולה שביצע פיגוע, ככזה שפגע בקולקטיב... בג'נין, אין כמעט חמולות גדולות עם אינטרסים כלכליים גדולים! בגלל החירות הזו של הפרטים - הפכה ג'נין למקום שבו אנשים חופשיים הרבה יותר לבצע פיגועים, בלי שהאחריות על משפחתם המורחבת תיפול עליהם!
זוהי סקירה היסטורית על העיר ג'נין, בתחומי הרשות הפלסטינית, שמייצרת טרור רצחני למרות שהמצב הכלכלי בה, טוב יחסית. האם ניתן ללמוד מכך אודות הקשר בין מצב כלכלי לטרור?
בניגוד לקולות הפחד, הבכי והנהי - הבוקעים בחלק מאמצעי התקשורת – והחתירה ל'עוד יום של שקט' במערכת השלטונית, רוב הציבור איננו פוחד וחפץ בפעולה אקטיבית. הגיעה הזמן לצאת מהפסיביות, להתנער מהפחד ולעשות מעשה!
רגע לפני שתאבד את שארית סממני ריבונותה, בנגב בגליל ובערי ישראל, מדינת ישראל מחויבת למענה מערכתי מקיף למול האיום. חייבים להכיר בכך שמדינת ישראל במשבר ביטחוני. אבל, במשבר זה טמונה גם הזדמנות; וראוי למצות אותה לחילול שינוי רחב להשבת כבודה עצמאותה וריבונותה של מדינת ישראל.
בגולה נהגו היהודים, לקראת יום חגם של נוצרים או מוסלמים, להיכנס לחרדה. אנחנו בטיפשותנו מייצרים פה את אותו דבר. הולך להיות פה רמדאן ואנחנו בחרדה. אנחנו בעלי הבית. שהם יהיו בחרדה; ושנביא במעשינו לידי ביטוי את התודעה, ששעתם לא הגיעה, וגם לא תגיע!
