במערכת הדיפלומטית המודרנית, אסטרטגיות של הפעלת לחצים על מנהיגים עברו תהליך אבולוציוני, בו לא רק הכוח הצבאי או הכלכלי משחקים תפקיד, אלא גם התקשורת, התזמון, והניצול של מוגבלויות זמניות. דוגמה כזו היא הדפוס שבו נוהג ממשל ביידן בנתניהו, ובכך עוסק המאמר.

מדוע מנעו האמריקנים מישראל לתקוף בתחילת המלחמה בצפון? מדוע למרות ההצהרות, הם עושים הכול לשמר את חמאס? מדוע מנעו מהסעודים לחסל את הסיפור החות'י? מדוע הם נוקטים מדיניות הגנתית בסוגיית חופש השייט במיצרים? מדוע הם מגינים לכאורה על ה'פרוקסיז' של איראן? כל אלה הם חלק ממדיניות סדורה, הקרויה 'דוקטרינת אובמה', שחסידיה ממלאים תפקידי מפתח גם בממשל ביידן.

המתחים של בנימין נתניהו עם ג'ו ביידן אינם חידוש בנוף הבריתות הבינלאומי. ההיסטוריה של הבריתות גדושה בדוגמאות של מאבקי כוח בין מנהיגי מדינות בעלות הברית. מרוזוולט וצ'רצ'יל במהלך מלחמת העולם השנייה ועד למתחים בתוך נאט"ו במהלך המלחמה הקרה, הדינמיקה הזו משקפת את המורכבות הטבועה בפוליטיקה הבינלאומית. 

בספטמבר 2016, שתל ממשל אובמה את הזרעים: במיומנות רבה, הוא כרך עניבת חנק מתקתקה, סביב צווארה של ישראל, בדמות בסיוע הביטחוני שסרס את יכולותיה העצמאיות. היום, ממשל ביידן קוצר את הפירות. ישראל הפכה ממעצמה אזורית גאה ל'מדינת חסות' חסרת כבוד, ששר החוץ בלינקן יושב בקבינט המלחמה שלה, ושסנטורים חשובים כמו צ'אק שומר יכולים לירוק בפניו של ראש ממשלתה.

מה אחריותם של הנשיאים, זלנסקי וביידן למה שמתחולל באוקראינה? ביידן מתגאה שהוא ידע הכל וגם העביר לזלנסקי. שניהם ידעו. מה הם עשו עם זה? למה לא לקחו את הנשיא הרוסי פוטין ברצינות? האם אין לו תביעות שראוי לקחת אותן ברצינות? שניהם יכולים היו בקלות למנוע את המלחמה, בהקפדה לא לייצר איום צבאי מתהדק על רוסיה, כפי שתופסים זאת רוסים רבים.

שימו לב לעיבוי המערך הרוסי בבלארוס. למה פוטין מזיז כוחות גם שם?

לחץ אמריקאי מהווה מבחן מנהיגות לראש הממשלה: האם ימנע מלחץ ע"י הסגת / הקפאת / הגמשת יעדים מדיניים (כגון חיזוק הנוכחות בירושלים, יו"ש והגולן), או יהדוף את הלחץ ויקדם יעדים מדיניים...

כשיתפוגגו אדי הבושה, וכשבתחילת שנת 2023 יישא ביידן את נאום מצב האומה לקראת בחירות האמצע, הוא יוכל לטעון, ובצדק, שגאל את אמריקה מהמלחמה האבודה הארוכה בתולדותיה; ויזכה על כך לתשואות!