נעים קאסם מנהיג חיזבאללה בחר במדיניות של הבלגה, אם כי מאמצי הארגון לחדש את מערכיו ולהתעצם באמל"ח מתקדם מתגברים מידי יום. יש להניח כי במודעות להיקף הפגיעה שסבלו מערכים מרכזיים בחיזבאללה לפני שנה, שוקדים בחיזבאללה על בניית רעיון מלחמה חדש באמצעות כלים חדשים בהם כתב"מים, רחפנים, וטילי נ"ט ארוכי טווח, שיכולים להיות מופעלים מרחוק, ואינם נזקקים להערכות בקו הגבול.

מלחמה עם איראן ממש לא הסתיימה. היא נקלעה להשהיה שממתינה ללימוד ולהפקת לקחים מהמערכה האחרונה, במאמץ לבניית הגיון מלחמה איראני חדש, ובניין כוח מותאם לכך. ישראל זכתה בינתיים לפסק זמן להתארגנות מחודשת ולמיצוי פוטנציאל המציאות האסטרטגית שנוצרה בעקבות המלחמה הארוכה שהחלה בשבעה באוקטובר 2023.

איך צה"ל שהשיג באיראן הישג כה מרשים בשנים עשר ימי לחימה, עדין לא הביא להכרעת חמאס? בעוד שבלבנון ובאיראן נופצה תפיסת המלחמה של האויב, והוא איבד רכיבים מערכתיים מרכזיים, הרי שלחמאס, למרות המכה הקשה שספג ואבדן כעשרים אלף מלוחמיו, לא קרס רעיון המלחמה. חמישים החטופים שנותרו בידיו, מעניקים לו עצמה אסטרטגית, באמצעותה הוא מאמין שיוכל להביא לסיום המלחמה בכפיית תנאיו.

איראן יכולה גם עכשיו לשוב לירי טילים ולמאמץ לחידוש המאמץ הגרעיני, אבל תפיסת המלחמה שלהם התערערה ובינתיים תפיסה חדשה אינה מונחת על המדף.  

לא מפתיע, שהמלחמה עם איראן הסתיימה בספק, שמא נעשתה  רק חצי עבודה. ככה זה עם סיום מלחמות. בני אדם מצפים באופן לגמרי טבעי שהמלחמה המסתיימת תהיה המלחמה האחרונה... רק שמצב היסוד הקיומי האנושי הוא דווקא אי היציבות. אם נוצרה לרגע יציבות היא תוצאת שיווי משקל ארעי, כמו רוגע על פני הים. גם ניצחונות בקרב אינם מבטלים את סכנת המלחמה הבאה.

במבט אחראי הציג הרמטכ"ל ביום שישי כי המלחמה עלולה להיות ממושכת. בתנאים שנוצרו עד כה, ידה של ישראל על העליונה והמשך התקיפות באיראן מגדיל בכל יום את ההישגים המצטברים, אבל עדין אין בידיה של ישראל נתיב לסיום המלחמה.

האסטרטגיה האיראנית - לפני התקיפה האמריקנית וגם לאחריה - מבוססת על 'דוקטרינת העמידה האיתנה': להמשיך לתפקד במציאות קשה הסוגרת עליה; לשמור בכל מחיר, מבלי להיכנע, על קיומה ונוכחותה; להפגין - למרות החולשה - עוצמה מדומה; לא להשתנות, לא להיכנע ולמשוך זמן, בתקווה שיתרחש משהו שיגרום לשינוי המציאות. במקביל, לנסות להתאושש וגם, לנסות בדרך כלשהי לפרק את האויב.

המתקפה הישראלית באיראן אכן נראית כשעה גדולה בה נעמדה האומה הישראלית על רגליה. במבט הזה, במאבק נגד אויבים מוכווני אמונה, לשאלה באיזה צד נמצא ריבונו של עולם, יש משמעות מעשית אסטרטגית.

מה קורה כאשר קבוצת מחאה, שביססה את קיומה על דה-לגיטימציה של ממשלה מסוימת ושל ראש ממשלה מסוים, נאלצת להודות – או להכחיש – הישג היסטורי תחת הנהגתו? איך מתמודדים עם נרטיב קבוע של "חורבן דמוקרטי" כאשר אותה ממשלה מונעת שואה גרעינית ומחזירה ביטחון, לא רק לעמה אלא לכל עמי האזור?