ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
כמי שדרכי חייו הצטלבו עם הדרוזים לא פעם, ומאזין בקשב רב לדבריהם, אני מרשה לעצמי להשיב לטענותיהם בעקבות חוק הלאום ולתחושתם כ"שכירי חרב" של העם היהודי (במובן השלילי).
יש להכיר בכך שהעם הדרוזי חסר אדמת לאום משלו, ומזה דורות פזורתם שוכנת בקרב מדינות ועמים אחרים במזרח התיכון, וכמיעוט הם נדרשים להביע אמונם ותמיכתם בשלטון מקום מגוריהם, זה סוד הישרדותם של בני העדה האצילה הזו, ביכולתם לזהות את מקורות הכוח המקומיים ולשתף אתם פעולה כתעודת ביטוח להישרדותם. כך הדרוזים בלבנון, סוריה או ישראל.
בימי מלחמת העצמאות הצטרפו הדרוזים לחיל המשלוח הסורי בראשות קאוקג'י, אך בקרבות משמר העמק, הם זיהו את הכוח העולה של הישוב היהודי שהפגין מוטיבציה לאומית ונחישות מול האויב, והבינו שלטובת עתידם שלהם עדיף לחבור לכוח החדש במזרח התיכון, וכאיש אחד נטשו את בעליהם הקודמים והצטרפו לכוחות ההגנה, ועל כך יבורכו.
חלום הבלהות של הדרוזים תושבי רמת הגולן, הוא שאי פעם יאלצו לשוב לחיק המשטר הסורי. פריחתם ושגשוגם בכל היבטי החיים התאפשר תחת השלטון הישראלי. אך, כאשר ישראל שקלה להשיב את הגולן לסורים (ממשלות רבין וברק), נאלצו הדרוזים לשרוף את תעודות הזהות הכחולות שלהם באופן הפגנתי מחשש לגורלם כאשר הסורי יחזור לרמת הגולן, שמא יואשמו בשיתוף פעולה עם האויב הציוני.
לכן הדרוזים אינם "שכירי חרב" של העם היהודי. הם שותפי חובות וזכויות אזרחיות מלאים במדינת ישראל הכולל שירות צבאי כתף אל כתף, כי בכך שהם מגנים על ביתם שלהם! הם "לא עושים טובה" למדינת היהודים, זוהי ברית הדדית. והם גם יודעים שברית זו מאפשרת לספק הגנה גם לאחיהם שמעבר לגבול.
אנקדוטה: לפני שנים, התקיימה הרצאה באחד מבסיסי צהל בצפון, בו הציג פרופ' מאוניברסיטת ירושלים (מטעם קחנ"ר) את תכנית חלוקת הארץ והקמת המדינה הפלסטינאית. בספסל מאחור ישבו שני רבי סרנים דרוזיים וניכר על פניהם שהם חסרי מנוחה. בהפסקה שאלתי מדוע נפלו פניהם, השיבו לי: "אנחנו מזועזעים מעצם המחשבה שאתם מוכנים לאפשר הקמת מדינה פלסטינאית בגדה. אתם לא מכירים את העולם הערבי, אנחנו חיים בקרבם, זו תהיה התחלת הסוף שלכם ושלנו. אנחנו בחרנו ללכת עם העם היהודי כי אתם בעלי המוטיבציה הלאומית החזקה ביותר במזרח התיכון, אבל עכשיו, אנחנו כבר לא בטוחים יותר, ומודאגים מאד, עם מי ללכת עכשיו? מאז, כשאני רוצה לדעת מה מצבינו במזרח התיכון- אני שואל את הדרוזי, שחושי ההישרדות שלו חזקים משלנו.
נכון שעם תחושות קשה להתווכח, אבל גם לנו יש תחושות. ישראל מצאה לנכון לחוקק את חוק הלאום נוכח הניסיונות הבלתי פוסקים מחוץ ומבית לערער על זכות קיומה של מדינת היהודים, לחלוק על הלגיטימיות של העם היהודי בארץ ישראל, לכפות עליה "מדינת כול אזרחיה" שמשמעותה חיסולה של הישות הציונית במזרח התיכון. זוהי הצהרת כוונות שאין מאחוריה כל כוונה לפגוע במי שקושר את גורלו עם העם היהודי. הפגנות הנגד באום-אל –פאחם, בנשיאת דגלי אש"פ/פלסטין, שאינו מותיר ספק לגבי הזדהותם עם החזון לפתרון הסופי, הוא ההוכחה עד כמה נחוץ חוק הלאום.
החמור ביותר היה לשמוע את תא"ל עמל עסאד מדבר על מדינת אפרטהייד. הוא אינטליגנטי מספיק כדי להבין את המשמעות של מילים קשות אלו, מה עוד שאין בחוק הלאום שלצידו חוק כבוד האדם וחירותו, כדי לפגוע כהוא זה בעדה הדרוזית, ואני מקווה שידע להודות בבוא היום ולחזור בו מדברי הבל אלו. יחד עם זאת תמצא וודאי הדרך לספק לבני העדה הדרוזית (ולכול בן מיעוטים אחר הרואה עצמו אזרח מלא לחובות וזכויות במדינה) את תחושת ההוקרה שלנו לתרומתם, לא עי קנייתם בכסף (השפלה), אלא בשוויון זכויות לצד מילוי חובות האזרח.
אבל ידעו הכול, ללא מצמוץ או התנצלות: הזהות הלאומית היא אחת, ונתונה לבני העם היהודי בארץ ישראל בלבד.
