יעל ברקת: הגיאוגרפיה של השכול

תקציר: המלחמה הזו מוכיחה שתרומת כלל תושבי המדינה היא רבה ושווה • מי שמשווה את מידת התרומה והמחיר הנורא, מנסה להאדיר את זכויותיהן של קבוצות מסוימות ולהקטין אחרות, ואולי יותר מכל לפלג בין חלקי העם

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר ישראל היום. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן]

הלוגו של ישראל היום

יעל ברקת (ראו תמונה משמאל) היא פסיכולוגית ומפתחת תוכן. שימשה בעבר רמ"ד מו"פ הדרכה באגף המבצעים, צה"ל.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

בסרטו המופלא של הבימאי ברטראן טברנייה (Bertrand Tavernie) "כמה טוב לחיות" (La Vie et rien d'autre - Life and Nothing But) מ- 1989, ניגשים תושבי הכפר אל הקצין הממונה על קבורת החיילים אחרי מלחמת העולם הראשונה, ומבקשים ממנו להזיז את הגבול שחוצץ בינם לבין הכפר השכן, כדי שגם בכפר שלהם יוכר ולו חלל אחד של המלחמה. 

בשיח העכשווי במדינה, כמו בסרט, יש התעסקות מרובה בגיאוגרפיה של השכול ושל שותפות של קבוצות שונות במאמץ המלחמתי.

קיום השכול בקרב קבוצות שונות באוכלוסייה מהווה בעיני העוסקים בכך לגיטימציה לדעותיהם, לתפיסתם, ואולי אפילו לקידום האינטרסים שלהם. 

השתלהבות היצרים בסוגיה זו כה רבה, עד שביום שני האחרון (24/12/23) זעק איש מהקהל בתוכנית 'הפטריוטים' בערוץ 14, שאף אחד מהנופלים הוא לא מתל אביב. המנחה, יינון מגל, שדאג להוציא את המפריע מהקהל, חזר לשידור והעמיד את הזועק על טעותו.

[בתמונה: הגיאוגרפיה של השכול בסרטו של הבמאי ברטראן טברנייה מ- 1989, "כמה טוב לחיות". התמונה היא צילום מסך מהסרט. אנו מאמינים כי אנו עושים בה שימוש הוגן]
[בתמונה: הגיאוגרפיה של השכול בסרטו של הבמאי ברטראן טברנייה מ- 1989, "כמה טוב לחיות". התמונה היא צילום מסך מהסרט. אנו מאמינים כי אנו עושים בה שימוש הוגן]

מימי הקמת המדינה ועד לשנות ה-80 של המאה הקודמת, נתפס השכול בישראל כפוליטי

היטיב לתאר זאת פרופ' אודי לבל בספרו "הדרך אל הפנתיאון" (2007) שעוסק בעיצוב תודעת הזיכרון ובזיקות של שכול לאומי ללגיטימציה פוליטית וחברתית. בספר מתאר לבל כי קבוצות שונות הודרו ממרחב הזיכרון הממלכתי והלאומי, כדי (לטענתו) שהתודעה הלאומית תזהה מפלגה יחידה (מפא"י) ומנהיג יחיד (דוד בן־גוריון) עם מפעל הקוממיות. בשנות השמונים של המאה הקודמת, נעשה מאמץ לתיקון גבולות הזיכרון, ולהכנסת קבוצות שונות לתודעת הזיכרון והשיח הלאומי.

ואז כמו עתה, לצד הסיסמה "ביחד ננצח", יש מי שמציף סוגיות הנוגעות למידת התרומה וההקרבה של קבוצות ואזורים שונים ללחימה. מגזרים מסוימים נוטים לייחס לעצמם שותפות רבה בלחימה ובהקרבה על חשבון אחרים, והם עושים זאת בשל אינטרסים שונים ומגוונים.
[בתמונה: כריכת ספרו של פרופ' אודי לבל, "הדרך אל הפנתיאון", שראה אור ב- 2007 בהוצאת כרמל ירושלים. אנו מאמינים כי אנו עושים בתמונה שימוש הוגן]
[בתמונה: כריכת ספרו של פרופ' אודי לבל, "הדרך אל הפנתיאון", שראה אור ב- 2007 בהוצאת כרמל ירושלים. אנו מאמינים כי אנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

שלוש טענות עולות כנגד השיח המטעה והמשסע בין הקבוצות: האחת פרקטית, השנייה כמותית, והשלישית מהותית

בסוגיה הפרקטית, ייתכן שכל קבוצה מכירה היטב את חבריה, וקבוצות מלוכדות יותר - כדוגמת הציונות הדתית - נוטות להדהד ולהעביר את המידע הנוגע לאובדן ולתרומה, בצורה רבה יותר. על כן הן גם חשות, שתרומתן רבה יותר. 

בסוגיה הכמותית, המלחמה הזו מוכיחה שתרומת כלל תושבי המדינה היא רבה ושווה. מי שמשווה את מידת התרומה והמחיר הנורא, מנסה להאדיר את זכויותיהן של קבוצות מסוימות ולהקטין אחרות, ואולי יותר מכל לגרום לפילוג בין חלקי העם.

שאלת המהות היא המעניינת והרחבה ביותר, ונוגעת לעצם המשוואה שלפיה תרומה, ובייחוד הקרבה, היא בסיס לזכויות במדינה. אם התשובה לשאלה זו חיובית - יש לשים סימני שאלה על התנהלותנו, ולבחון את הנחות היסוד והערכים שלנו, מה שיאתגר את הלגיטימציה של קבוצות אחרות בחברה הישראלית.

לסיכום, כשפנו ליוצר הסרט "כמה טוב לחיות"  ברטרנד טברנייה - שהוזכר בראשית הכתבה - ושאלו אותו במה עוסק הסרט, הוא ענה שהוא מעדיף שלא לחשוב שהסרט עוסק בהשפעת המלחמה על פוליטיקה ועל חיי בני אדם, אלא לתאר אותו כסרט שעוסק בחיים עצמם.

נפילתם באותו יום של אלישע יהונתן לובר מיצהר ויוסף גיטרץ מת"א, היא סמל עבור כולנו. יהי זכרם ברוך!
[בתמונה: נפילתם באותו יום של אלישע יהונתן לובר מיצהר ויוסף גיטרץ מת"א, היא סמל עבור כולנו. יהי זכרם ברוך! בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]
[בתמונה: נפילתם באותו יום של אלישע יהונתן לובר מיצהר ויוסף גיטרץ מת"א, היא סמל עבור כולנו. יהי זכרם ברוך! בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

[בתמונה: שכול... התמונה שותפה ברשתות החברתיות ובעל הזכויות בה לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]
[בתמונה: שכול... התמונה שותפה ברשתות החברתיות ובעל הזכויות בה לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

מקורות והעשרה

2 thoughts on “יעל ברקת: הגיאוגרפיה של השכול

  1. יש עובדות ונתונים:
    1. מתקיים קמפיין בוטה נוראי להכפשת הציונות הדתית בזמן המלחמה – "המשתמטים" "הבוזזים". מודעות ענק באיילון. זה הבסיס לשיח המשסע – ולא שום דבר אחר.
    2. שיעור הנופלים מהציונות הדתית גבוה לאין שיעור מחלקם באוכלוסיה.
    3. שיעור הלוחמים הקרביים גם כן גבוה במיוחד.
    4. אותם דתיים של #2 #3 הם אלו שהצביעו לסמוטריץ'.

    מי שמציג את נתוני #2 #3 איננו מעוניין בשום פילוג – הוא פשוט מגן על חלק יקר באוכלוסיה, חלק שתורם המון. הוא מעוניין ביחס ענייני אוהב ולא בשנאה ובביזוי. פשוט. גם את טיעון ההגנה הזה אסור לבטא?

  2. Pingback: מלחמת שמחת תורה 2023 – 'חרבות ברזל' באתר ייצור ידע מלחמת שמחת תורה 2023 – 'חרבות ברזל' באתר ייצור ידע- ד"ר פנחס יחזקאליייצור ידע ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *