תקציר: פרק כ"ד בפרשת משפטים עוסק בשני ענייניים עיקריים, האחד הוא תיאור טקס כריתת הברית והשני הוא עליית משה להר ושהייתו שם...

[לקובץ המאמרים על 'פרשת משפטים', לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

בפרשת משפטים, מופיע טקס רב משמעות של כריתת הברית בין ה' ובין בני ישראל, כדלקמן:

"וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְהוָה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְהוָה וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים, וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ, כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיהוָה פָּרִים "[1].

בקיצור נמרץ הפסוקים הללו מתארים כיצד קרא משה את תנאי הברית באוזני העם, כיצד כתבם על ספר, הקים מזבח, הציב תריסר מצבות אבן ולבסוף לאחר הקרבת קורבן השלמים עסק בטקס דם מסתורי כדלקמן: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"[2].

כאן המקום להזכיר כי פסוקים אלה מזכירים את ספר הברית (פסוק ז'), עליו דנו במקום אחר [3] ...

בין השאר אמרנו, כי ספר הברית הינו לדעת חוקרים רבים החוקה העתיקה במקרא. חוקה זו עוסקת בחוקים אזרחיים, חוקים חברתיים וחוקים הקשורים לעבודת האל. החוקים האזרחיים בספר הברית, שהם עיקרה, דומים בתוכנם לחוקות האזרחיות של מסופוטמיה, חת וחוקי חמורבי, וקצרה היריעה להרחיב כאן בנושא זה.

קודם שנעסוק בטקס הדם עצמו, ראוי שנבדוק את השם דם.

לפי המחקר המקראי [4] דם הינו שם משותף לכל השפות השמיות, ומוצאו האטימולוגי לא ברור די הצורך. מה שכן ברור שלפי תפיסת העמים השמיים (ישראל, אשור, בבל, ערב), וכן לפי תפיסתם של עמים רבים נוספים הדם הוא הנפש:" רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר"[5], רוצה לומר כי הדם הוא מקור החיים. על השקפה זו, נוצרו בספרות הבבלית הקדומה מיתוסים אודות יצירת האדם מדם האלים, ומנגד לכך - בריטואלים פולחניים בבבל ואשור שפיכת דם הייתה סמל למוות וחידלון.

הטעם לאיסור אכילת דם, הנפוץ בעמים רבים שנוי במחלוקת.

יש הסוברים כי הקרבת הדם לאלים גרמה את איסור אכילתו על ידי ההדיוטות, ויש הסוברים כי בגלל תכונותיו המאגיות נאסרה אכילת הדם על האדם והותר להקרבה לאלים בלבד. במקרא איסור אכילת הדם חוזר ונשנה מספר פעמים, וכפי שנאמר קודם לכן, הטעם המרכזי שאסור לאוכלו הוא הדם הוא הנפש.

ברם, לדם היה גם תפקיד חשוב במהלך הקרבת הקורבנות:" וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ, וְאֶת כָּל הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ"[6], ובפרשתנו, נזרק הדם על העם במהלך כריתת הברית בינו לבין ה'.

מה הטעם בטקס הדם?

נחזור לטקס הדם. חוקרי המקרא חלוקים בטעם הטקס הייחודי הזה [7]. יש חוקרים המציעים לראות בטקס זה מעין הקדשה, היות שהדם בתפיסה המקראית נחשב לקדוש, והוא מופיע בריטואלים דתיים רבים שתכליתם טיהור והקדשה, למשל:" וְשָׁחַטְתָּ אֶת הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית, וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ, וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ"[8].

לשון אחר – טקס הדם בפרשתנו העניק קדושה לבני ישראל, שהפכו מעם רגיל לעם הקדוש לה' מקרב העמים כדברי הנאמר במקרא:" וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[9].

לפי סברה אחרת, היות ובטקס משה חילק את הדם לשני חלקים, חלק אחד עלה על המזבח והחלק השני נזרק על העם, יש כאן טקס של שיתוף שני הצדדים באותו חומר, שהוא ייסוד החיים. סימוכין לכך ניתן למצוא במנהגים דומים בתרבויות המזרח הקדום. בתרבויות אלה וגם בספרות הקלאסית [10] שימש הדם ליצור קשרי אחווה ושיתוף בין הצדדים, ולאחר הטקס הפכו הצדדים לאחים לכל דבר ועניין.

בעיון בעדויות המקראיות בעניין טקסי הברית השונים, בנוסף על עדויות חיצוניות של המזרח הקדום עולה כי הפרשנות לטקס הדם בפרשתנו רואה בו כמציין קומוניום (שיתוף) [11] בין ה' לבני ישראל, לשון אחר – טקס של שיתוף של שני הצדדים באותו חומר(=דם), המסמל את ייסוד החיים.

אחרית דבר

פרק כ"ד בפרשת משפטים עוסק בשני ענייניים עיקריים, האחד הוא תיאור טקס כריתת הברית והשני הוא עליית משה להר ושהייתו שם. משה מצווה לעלות יחד עם נכבדי בני ישראל, אולם הללו רשאים היו ללוותו עד למרחק מסוים, שממנו משה המשיך לבדו אל ה' לקבל את דבריו.

[בתמונה משמאל: תיאור מלא אמפתיה... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Ralphs_Fotos לאתר FIXABAY]

לאחר שובו של משה הוא מוסר לעם את דבר ה', והעם עונה לו כי הוא מקבל עליו את הציוויים של ה'. ברקע הכרזה זו של העם, משה בונה מזבח ועורך את טקס דם הברית, הכולל הקרבת עולות וזבחים וזריקת דם הברית על המזבח ועל העם. טקס הדם הינו טקס ייחודי והפרשנים ניסו להסבירו בדרכים שונות. על פי המקובל בחקר המקרא כיום, פירושו של הטקס בפרקנו מציין קומוניום בין ה' לעם, כלומר – טקס של שיתוף בין שני צדדים (ה' ובני ישראל), באותו חומר (דם), הנחשב למצע החיים.  

[לקובץ המאמרים על 'פרשת משפטים', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת משפטים';
• אוסף המאמרים על עשרת הדברות;
• אוסף המאמרים על 'פרשת יתרו'..

מקורות והעשרה

[1] שמות, פרק כ"ד, פסוקים: א' – ה'.

[2] שם, פסוקים: ו' – ח'.

[3] אבי הראל, ספר הברית בפרשת משפטים, ייצור ידע, פברואר 2021.

[4] אנציקלופדיה מקראית, כרך ב', מוסד ביאליק, ירושלים, 1954, עמודים: 657 – 658.

[5] דברים, פרק י"ב, פסוק כ"ג.

[6] שמות, פרק כ"ט, פסוק י"ב.

[7] עולם התנ"ך, שמות, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמודים: 148 – 150.

[8] שמות, פרק כ"ט, פסוקים: כ' – כ"א.

[9] שם, פרק י"ט, פסוקים: ה' – ו'.

[10] ראה – הרודוטוס, ספר שלישי, 8.  הֶרוֹדוֹטוֹס הוא היסטוריון יווני המכונה אבי ההיסטוריה, שתיאר בחיבורו היסטוריוֹת, בעיקר את הפלישה הפרסית ליוון בראשית המאה ה-5 לפנה"ס.

[11] להרחבה ראה – אבי הראל, מה היה חטאם של אצילי בני ישראל? ייצור ידע, ינואר 2019.