[בתמונה: הרב ברלנד ומעלליו... מה קורה למנהיגות הדתית? התמונה היא צילום מסך]
[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.
* * *
אחד המתחים החברתיים הכרוניים המאפיינים את החברה בישראל עוסק ביחסי הגומלין בין הגדרת אופייה של מדינת ישראל כיהודית וכדמוקרטית.
שאלה זו עלתה כבר בעת ניסוח מגילת העצמאות (ראו תמונה למטה משמאל), בה סוכם על "גם- וגם" שברירי למדי, הנסמך על הקפאת הסטטוס-קוו שהיה באותם ימים. מאז כל צד מנסה להרחיב את השפעתו על חשבון האחר.
.
נקודות החיכוך העיקריות הן עדיין, בין ההכרה באוטוריטה של שלטון המדינה הציונית/חילונית - ובין הסמכות הדתית/הרבנית, כלומר: סמכות המשפט העברי/הילכתי מול המשפט האזרחי/ חילוני. נקודות חיכוך אלה באות לידי ביטוי בחיי היום יום, בתחום חיי האישות והמשפחה, הגיור, ההשתתפות בשוק העבודה, הנטל הביטחוני, חופש התנועה ויעדי מערכת החינוך. עם הזמן התפתחו שתי מערכות חיים מקבילות, כאשר המגזר הדתי-חרדי נהנה מאוטונומיה בניהול חיי העדה החרדית, יחד עם מונופול על תחומי חיים אזרחיים חילוניים (שבת, נישואין, גיור וכדומה).
[בתמונה משמאל: מגילת העצמאות. התמונה היא נחלת הכלל]
השינויים שהתרחשו - ועדיין מתרחשים - בתרבות המערב, במגמה להעצמת חופש הפרט, נוגסים בכוחו ובסמכותו של הממסד הדתי בעולם כולו; וגם בישראל. מצב זה הכניס את מנהיגות הממסד הדתי למאבק הישרדות, לבלום ככול הניתן את הזליגה של הדור הצעיר לכפירת פיתויי הדמוקרטיה החופשית.
כך הוגברה האגרסיביות שבה מנהל הממסד הדתי את המשא ומתן מול הריבון. למטרה זו התאחדו פלגים חרדיים שונים למפלגות סקטוריאליות, המנצלות בהצלחה רבה את חולשות הדמוקרטיה הישראלית, ע"י גיוס כוחם האלקטוראלי והמשמעת הכפייתית של נתיניהם, להוות "לשון מאזניים" קואליציוני, המספק להם "השפעה" על החלטות הדרג המדיני יחד עם יכולת סחיטה של הקופה הציבורית.
חילופי השלטון בישראל לפני שנה הקצינו מאוד את העימות שבין הממסד הדתי והממסד הממלכתי. הממסד הדתי נותק מהנהגת הממשלה ומעטיני הקופה הציבורית, ונאלץ להתמודד מול רפורמות בתחומי חיי החברה, שהיו עד כה בשליטתו המוחלטת. מצב זה גורם לתסכול בלתי נתפס, ששחרר את שדי הגיהינום ואת חרצובות לשונם, כאחרוני התגרנים בשוק.
העימות הגלוי החל עם מגפת הקורונה כשהיו החרדים עדיין בשלטון - בהתנגדות לכול הנחיה של משרד הבריאות, ונדרשו זמן רב וקורבנות רבים מדי עד שאפילו הרב קנייבסקי המנוח הבין את גודל השעה ונתרצה לקבל את "רוע" גזירות הרופאים החילונים, במחיר יקר של חיי אדם ותחלואה קשה. אפילו מראות החיילים - שהביאו מצרכי מזון לתושבי בני ברק הנצורים המבודדים - היו לרבים מהם מראה קשה מנשוא, אם לא תועבה של ממש.
באופן אינטואיטיבי, רוב הציבור החילוני, וודאי המסורתי, מתייחס ביראת כבוד לאנשי התורה ההדבקים בשינון המצוות ומצפים מהם להיות בעלי התכונות הנשגבות שהתורה מייחסת למאמינה האדוקים. כפי שבא לידי ביטוי בפסוק "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר". אך עם השנים, נחשפות לאור השמש התנהגויות המערערות באופן משמעותי את הילת הקדושה המיוחסת להם.
בסרטון: גם מנהיגי החרדים השתלבו בתגרנות בשפת השוק של הכנסת:
סעיף הפוליטיזציה של הדת
מתחילת הדרך, היו המפלגות הדתיות שותפות מלאות להנהגת המדינה ועיצוב ערכיה הבסיסיים. אך עם הזמן, החל משהו להשתבש:
- זכורה היטב הצהרת הכוונות הפוליטיות של יעקב ליצמן, אחד מהנציגים הבכירים של מפלגת אגודת ישראל- יהדות התורה בעידן ממשלות הליכוד, שאמר במו פיו: "תנו לנו את הכסף ותעשו מה שאתם רוצים במדיניות החוץ שלכם".
- גרונו של משה גפני - יו"ר יהדות התורה, ניחר מצעקותיו מעל בימת הכנסת, נגד כוונות הממשלה החדשה לבחון ביתר הקפדה את יעוד הכספים המועברים לאברכי הישיבות החרדיות, ולמערכת הלימודים האוטונומית. הוא לא חסך ממנה כינויי גנאי, שלא היו מביישים את חברי לה-פמליה הירושלמים. להזכיר, זו הייתה אחת הפעמים היחידות בקריירה שלו, שלא שלט באגף התקציבים.
- יעקב ליצמן כשר הבריאות, נתפס בשני אירועים מעוררי מחלוקת כאשר ניצל את מעמדו הפוליטי כשר הבריאות להגן על חברות הטבק מפני איסורים שנועדו להקטין במשהו את נזקי ההתמכרות לטבק; ובמקרה השני, כאשר פעל באופן אקטיבי במאמץ לחלץ את ה"מחנכת" מלכה לייפר ממשפט באוסטרליה, בגין עברות מין בשלוש תלמידות בבית ספר שבניהולה.
- גם מנהיג ש"ס אריה דרעי - שנשפט והורשע בעסקת טיעון על ניהול מיסים לא תקין ועבירות מס - חזר בו מהכאה על חטא, תוך שהוא תוקף בחרי-אף את הממשלה החדשה.
אלו הם מקצת האירועים שרוב מנהיגי המפלגות הדתיות מעורבים בהם, בפוליטיזציה של אמונתם.
סעיף ההסתה
כול מנהיגי המפלגות הדתיות, בעיקר הפלגים החרדים, משתפים פעולה בהסתה פוליטית, ברמה שטרם נשמעה בחוגים אלה בישראל. אליהם הצטרף לאחרונה הרב יוסף מזרחי המתגורר בארה"ב שלשונו וסרטיו המופצים ברשתות החברתיות בארץ ובחו"ל - מפיצה שקרים והסתה אלימה כלפי כול ההנהגה החילונית בממשלה, מנאץ את חיילי צהל ואת זכר השואה. גם הרב הראשי הספרדי יצחק יוסף גויס למאבק הפוליטי, כאשר תקף בחריפות את הממשלה בדברים שנשא בפני רבני אירופה, וקרא להם לסייע לרבנות הראשית במאבקה בממשלה, על רקע הרפורמות של שר הדתות כהנא לחלץ את הכשרות והגיור מהמונופול החרדי, שהפך בין השאר לחלוקת טובות הנאה למקורבים.
[בתמונה: גם הרב הראשי הספרדי יצחק יוסף גויס למאבק הפוליטי, כאשר תקף בחריפות את הממשלה בדברים שנשא בפני רבני אירופה, וקרא להם לסייע לרבנות הראשית במאבקה בממשלה... התמונה היא צילום מסך]
סעיף השתמטות
לעיתים נדמה שאנו מדברים על "מדינה בתוך מדינה", כאשר המגזר הדתי חרדי חי ומתנהל על פי מערכת ערכים וקודים חברתיים, במנותק מהמדינה הריבונית. בולט הדבר במה שנוגע למילוי חובות אזרחיות, שירות לאומי או עבודה המפרנסת בכבוד את בעליה. רק מעטים יענו לקריאתו של השופט התנכי טרם קרב, "מי לה' אלי".
לא פחות חמור הוא היחס לו זוכים המעטים מבני העדה החרדית, המוכנים למלא חובת הגיוס למאמץ הלאומי, מנודים ומוחרמים ממשפחותיהם וקהילותיהם, באכזריות בלתי נתפסת. הצדקתם כי חשוב יותר "למות באוהלה של תורה" עומד בסתירה מוחלטת לפועלו של מתתיהו החשמונאי (ראו תמונה למטה) שהיה עובד אדמה, אחז בחרב כשהיה צריך, ומאומה לא נפגע מקדושתו להיות הכהן הגדול בבית המקדש. כך אמור היה להראות המודל הנשאף.
לא ההשתמטות לבדה, כמו השנאה לכול היבט של ממלכתיות, ניכר בקרב חברי המפלגות הדתיות, שאינן ציוניות במוצהר, המפגינים את איבתם בצורה של ביזוי הדגל, ההמנון והצפירה בעת אירועי הזיכרון הלאומיים; ויש ביניהם המביעים תמיכה באויביה המוצהרים של המדינה (אירן וארגוני טרור) לחזק ידיהם נגד מדינת ישראל.
סעיף ההונאה בלימודי הליב"ה
ממשלות ישראל מנסות מזה שנים להחדיר את לימודי הליב"ה למערכת החינוך החרדית האוטונומית כדי לשפר את סיכויי הצעירים להשתלב במערכת העבודה, שתאפשר הסתמכות עצמית על יגיע כפים במקום לחיות על כספי עבודתם של אחרים. כבר ב 1992 תוקן חוק יסודות התקציב כדי לבער את מורסת הכספים הייחודיים שניתנה בהסכמים קואליציוניים לבתי הספר של רשתות החינוך של אגודת ישראל (החינוך העצמאי) וש"ס (מעיין החינוך התורני), ולהשתית את מימון המדינה באופן זהה לניתן בחינוך הממלכתי, מהלך שמכוחו נדרשו רשתות אלה ללמד מקצועות ליב"ה בהיקף שווה לחינוך הממלכתי. עד שדו"ח מבקר המדינה (2020; ראו כתבה למטה) חשף מערכת הונאה של דיווחים כוזבים, לפיה רשתות החינוך החרדי מעולם לא התכוונו לציית חובת לימודי הליבה (בעיקר לבנים). כול ניסיון לכפות הסכמי עבר בנושא נתקלים בהתנגדות חריפה וטענה לאנטישמיות...
הדרישה לאכוף לימודי ליב"ה אינה נגועה בשנאת חרדים כטענתם אלא בדאגה לעתידה של מדינת ישראל ולרווחתה הכלכלית. המצב העתידי בו יותר מרבע מאזרחי המדינה אינם תורמים לכלכלת הארץ בעודם נסמכים על עבודתם של האחרים, הינו מתכון להתאבדות כלכלית. ההתנגדות החריפה של הממסד מרמז על שאיפה לשמר את בני צאן מרעיתם בחסר ועוני, המגביר את תלותם בחסדי קצבאות צדקה ומענקים, המבטיח את תמיכתם הפוליטית - סוג של עבדות מודרנית.
[לכתבה המלאה של קובי נחשוני ב- YNET, לחצו כאן]
ההונאה בלימודי הרבנות
דוגמה נוספת לשחיתות והונאה מוסדית דתית, היא זו שכונתה "פרשת הרבנים", יוזמה של בכירי הרבנות הראשית להקמת מכללות לימודים תורניים המיועדים בעיקר למשרתי הקבע בצה"ל ובמשטרה, בעקבות החלטה לאפשר הענקת תוספת שכר למשרתי הקבע בגין רכישת השכלה גבוהה (2005). למטרה זו נפתחו מכללות ברחבי הארץ בהם למדו מאות אנשי כוחות ביטחון לקבלת תעודת הסמכה לרבנות, בראשות רבנים מוכרים כמו אליהו בקשי דורון (ראו תמונה משמאל) ואחרים.
[תמונתו של הרב אליהו בקשי דורון משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]
השיטה פעלה בסדר מספר שנים, עד ש"נתגלה" בתלוש השכר של שוטר "תוספת גמול בשל "תואר רב" כולל פרוט" 5 שנים בישיבות גבוהות, עבר בחינות כנדרש וכו". מכאן נחשפה ההונאה, כאשר ברור היה לעין כול שמדובר בתוכנית לימודים מפוקפקת, שלא עמדה בשום סטנדרט אקדמאי, מצגת שווא להפקת תעודות הסמכה ריקות מתוכן. ב- 2008 הוגש כתב אישום נגד 9 בכירים ברבנות. ב- 2010 חדל הרב הצבאי הראשי מלאשר את לימודי ההשכלה התורניים לאנשי הקבע בצה"ל.
בהכרעת הדין (2014), אמרו השופטים כי "דגל מוסר שחור מתנוסס על הפרשה, בשמה הוצאו מיליוני שקלים מהמדינה". בעיניינו של הרב הבכיר ביותר, אליהו בקשי דורון, הוצא נגדו כתב אישום על קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הפרת אמונים ומתן תעודות כוזבות. נגזרה עליו שנת מאסר וקנס כספי.
[לכתבה המלאה של שמואל מיטלמן ב- NRG, לחצו כאן]
התחזות וניצול - "ויש קמיעין אינם אלא קשקושים"
"אותם אנשים המשתמשים בכשפים ושדים להראות כוחם, ומרמים הבאים אליהם, ודורשים הרבה כסף מהם, ועושים השבעות, ולפעמים מערבים קודש בחול, שדים עם שמות מלאכים, ולפעמים גורמים נזקים גם לשואלים, ולא מרגישים, ויש קמיעין אינם אלא קשקושים. על כן הירא דבר השם ירחק מהם מקבלה מעשית".
קשה להאמין, אבל אלו הן מילותיו של המקובל, הרב יצחק כדורי (ראו תמונה משמאל); וכאשר נשאל האם מותר לגבות תשלום תמורת קמיעות, השיב: "לא. אם מדובר בתרומה לישיבה- מותר". הרב כדורי הכיר היטב את תעשיית הקמעות והלחשים, והסביר את ההבדל: "אני לא עוסק בשבועות וגורלות. אני רק כותב קמיע של תפילות ובקשות ומעתיק את הנוסחאות של ר' יהודה פתיא ללא כל שינוי; ואילו הם, מתיימרים להבטיח נסים... הם רוצים פרנסה. הנזק של לשון הרע גדול מאלו".
שירותי הדת שמספקים רבנים כוללים עריכת חתונות, שירותי כשרות ושחיטה, עריכת בריתות מילה, ייעוץ אישי ועוד. בישראל פועלים עשרות אם לא מאות רבנים המכונים "מקובלים" הנהנים מתקבולים כספיים עבור שירותיהם, ובחצרותיהם נמכרים תשמישי קדושה וקמעות שונים. במסגרת הייעוץ האישי, מוכרים מקובלים המתמחים בתחום העסקי, הפיננסי, הפוליטי או הבריאותי, המביאים גבירים חילונים רבים אל שעריהם לעצה לברכה, או למזור למצוקותיהם וחולייהם. יש אוכלוסיות שאינן סומכות על ההכשר המוסדי הניתן מטעם הרבנות הראשית, ומעדיפות לפנות לגופי כשרות פרטיים (בד"צים), העוסקים במתן הכשר למזון והשקעות פיננסיות.
מאחר ומדובר בתעשייה ענקית המגלגלת הכנסות בהיקף של מיליוני שקלים מדי שנה, שחלקם נחשבות לתרומות הפטורות ממס ואחרים מהווים הכנסות החייבות בהצהרה הונית בארץ ובחול, הם יעד לפעילות רשות המיסים. דוח מבקר המדינה (2013) מצא אי סדר וליקויים רבים במערכת הסכמים מיסוי שכללו הכרה בהוצאות בהיקף מצטבר של עשרות מיליוני שקלים מבלי שהומצאו אסמכתאות להוצאות אלה כנדרש בחוק.
כן נתגלתה פעילות חריגה של רבנים, "מקובלים" ובד"צים בנוגע למתן שירות לתושבי חוץ ותאגידים הרשומים בחול המהווים מעין מקלטי מס ומסלקות בסד"ג של מיליונים ויותר של הלבנת הון ללא מס (ראה בין היתר פרשת הרב יאשיהו יוסף פינטו; ראו כתבה למטה).
[למאמר המלא של נעמה כהן פרידמן ב- YNET, לחצו כאן]
סעיף השוחד
ב-20 ביוני 2013 נעצר הרב הראשי האשכנזי לישראל הרב יונה יחיאל מצגר, על ידי היחידה הארצית לחקירות הונאה, לאחר חקירה סמויה שנוהלה נגדו במשך מספר חודשים, בחשד לביצוע עבירות של לקיחת שוחד, מרמה והלבנת הון. על פי החשדות, הוא ומקורביו לקחו לעצמם מאות אלפי שקלים מכספי תרומות. בתום חקירתו נשלח למעצר בית למשך חמישה ימים, והשעה עצמו מחלק מתפקידיו. ב-18 בנובמבר 2013 נעצר שוב על רקע החשדות הקודמים בדבר הלבנת הון, וכן שיבוש מהלכי חקירה והדחת עדים (ויקיפדיה: יונה מצגר).
כתב האישום תאר נטילת כספים בעקבות תיווך בין המעוניינים בגיור בחו"ל; וכן מתיווך בין תורמים לעמותות. בין היתר נטען שהוא מינה את רב העדה הקווקזית בישראל לבקשת יהודי עשיר ממוסקבה תמורת תשלום (ויקיפדיה: יונה מצגר).
ב-30 בינואר 2017 הרשיע אותו בית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של לקיחת שוחד, קבלת דבר במרמה, שיבוש הליכי משפט ועבירות על פקודת מס הכנסה. לאחר ערעור, העמיד בית המשפט העליון את עונש המאסר שנגזר עליו על שלוש וחצי שנות מאסר בפועל (ויקיפדיה: יונה מצגר).
בשנת 2017 החלה הרבנות הראשית לישראל בהליכים לשלילת התואר "רב" ממצגר בעקבות הרשעתו. לאחר דיונים ממושכים בוועדת המשמעת של הרבנות הוחלט, לפנים משורת הדין, שלא לשלול את התואר, בעקבות התחייבותו לא לכהן יותר בכל תפקיד ציבורי עד גיל 70, שלאחריו לא יוכל עוד לכהן בכל תפקיד כזה באופן רשמי. הוועדה קבעה כי מצגר "פגע אנושות באמון הציבור במוסד הרבנות".סעיף אלימות/כוחניות
אחת התופעות המאפיינות את הציבור של המגזר החרדי הוא השימוש באלימות מילולית ופיזית כדי לקדם את האג'נדה שלהם. כך למשל ההפגנות שלהם לכפיית השבת בסביבת שכונותיהם מלווה כמעט תמיד בחסימת כבישים, רגימת מכוניות ועוברי אורח תמימים באבנים מסכני חיים. שוטרים ועובדי רשויות מוניציפליות הם יעד להתפרעות אלימה וכינויי גנאי "נאצים", עד כי אנשי שירות ציבורי (דואר, חשמל, ספקי גז, תברואה, כיבוי אש ו בריאות) נמנעים מלהיכנס לשכונות כמו מאה שערים ללא ליווי משטרה. למעצר חשוד בפשע או תפיסת עריק- נדרשת חסות של פלוגת מגב. ההיענות לשמירה על הסדר הציבורי כמעט ואינה מתקיימת ונתקלת ברוב המקרים בהתנגדות עזה וכך גם האדישות להיגיינה הציבורית כאשר עיר כמו בני- ברק היא מהמלוכלכות בישראל.
.
בנייה פירטית ומסוכנת נפוצה ללא פיקוח ובקרה מקצועית, כפי שראינו באסון הר מירון וסגירת מוקדמת של ההר בשל התפרעות ופריצת הגדרות עד כדי סיכון חיים. תוכניות לשיפור התחבורה כמו הרכבת הקלה ומטרו לשכונות מאה שערים נתקלת בהתנגדות אלימה של בריוני העדה המעלים באש את כלי העבודה ומכים את העובדים הנסים על נפשם. חרף ההשתוללות חסרת הרסן הידועה והצפויה -מתנהלים המשטרה ובתי המשפט כחסרי אונים ונמנעים לכפות החוק בשל לחצי ראשי המנהיגות החרדית, שברוב המקרים הם אלה המסיתים ומדרבנים את צעיריה לנקוט באלימות- ככנופיות טרור לכול דבר ועניין.
כך מתנהל גם המאבק על השליטה בחצרות האדמו"רים למיניהם, כאשר סכסוך פנימי בתוך חסידות גור התפתח לכדי פוגרום אלים במיוחד בין שני פלגים יריבים עד כי המשטרה הוזעקה לחלץ רב קהילתי מחשש אמיתי לחייו.
[לסדרת מאמרי ל"ג בעומר ואסון מירון, לחצו כאן]
סעיף ניאוף וניצול מיני
ניאוף ובעיקר ניצול מיני, נתגלה כתופעה שכיחה בקהילה הדתית ובפרופורציות מבהילות ביחס לגודלם באוכלוסייה.
החשיפה המתעצמת של רבנים הנאשמים בניצול בני צאן מרעיתם, נשים, גברים וילדים לצרכי מין, הם רק המעטים שהובאו לידיעת הציבור ויש להניח בסבירות גבוהה שהתופעה רחבה הרבה יותר נוכח המאמצים הבלתי נלאים של המנהיגות הדתית להצניע ככול הניתן את גילוי הניצול המיני בקהילותיהם. וזה תופס גם רבנים מחוגים שונים כולל חרדים ולאומיים המגדירים עצמם ציוניים.
המנהיגות הדתית מעדיפה לא לעסוק כלל בפרשות החושפות פגיעות מיניות מצד רבנים ושליחי ציבור אחרים, ואם כבר- אז שפרסומם יופיע בתקשורת "החילונית" ולא בתקשורת המגזרית. ובעיקר משום הטענה כי דיווח על הטרדה מינית גורם לחילול שם הקהילה כולה, כמוהו כפגיעה בשמו של בורא העולם, הנחשב לעבירה חמורה במסורת היהודית.
רשימת הרבנים המקוצרת שהופיעה בכלי התקשורת הפתוחה כללה את אליעזר ברלנד, זאב קופלוביץ׳ יהודה בן דוד, יעקב דויטש, ישעיהו ריזקאן, מרדכי אלון (ראו תמונה משמאל), נתנאל דרעי, עזרא שיינברג ועוד.
עלילותיהם הופיעו בהרחבה בכלי התקשורת החילונית, ומשותף לרובם ניצול חולשות בני אנוש שבאו לבקש מזור לבעיותיהם ונקלעו בעל כורחם למעשי ניצול ואינוס; וכשהיססו - אוימו באסונות.
התאבדותו של חיים ולדר הסופר והמחנך שהואשם בניצול מיני - שחלק גדול מהציבור גדל על ספריו - חשף משבר עמוק בחברה החרדית; ובכול זאת, מלבד דיווח קצר על מותו, בעיתונות החרדית, לא היו דיונים בנושא למעט מאמר מערכת וטור בודד בשבועון 'משפחה', כי הכול נשאר במשפחה...
לסיכום
מעשי שחיתות כאלה ואחרים אינם נחלתם של הדתיים בלבד, אך הסיבה לתחושת ההחמרה בדיווח האירועים נובעת מיישום הציפיות שממסד הדתי לא ינהג באופן פלילי כאחרון הגנבים, והאמונה (שמא התמימות) כי עשרת הדיברות אכן מהווים מערכת ערכים מנחה בחיי הקהילה. מכאן גודל האכזבה והתסכול, דווקא בקרב החילונים. לא מצפן מוסרי לעם היהודי, וודאי שלא "אור לגויים". ואם בעבר בן-גוריון התבדח על כך שנתפס "הגנב היהודי הראשון בישראל"- כאות שאנו חלק ממשפחת העמים, הרי שמחת עניים היא.
יש שיטענו, שהמצוקה הכלכלית בהיעדר פרנסה מספקת מעבודה, מאלצת את המגזר החרדי בעיקר, לפנות לדרכים שבתחום האפור, ולא לבחול בשום אמצעי כולל הונאת השלטונות וזנות פוליטית למרבה במחיר. גם תעשיית "ההשתטחות על קברי צדיקים" - שבעיניים חילוניות נראית פגנית ובסתירה גמורה ל"ומקום קבורתו לא נודע" של גדול הנביאים - הפך למקור הכנסה משמעותי לעדה החרדית. אך הכול נובע מתוך בחירה אישית, אם נותרה כזו למי שנולד וגדל בתוך מערכת פטריארכלית טוטליטרית נוקשה.
"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" כך כתוב בספר משלי. וממשיך הפסוק ואומר: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר (משליג, פסוק יז). בקש הקב"ה ליתן תורה בשעה שיצאו ישראל ממצרים והיו חולקים זה על זה, שהיו נוסעים במריבה וחונים במריבה. כשבאו ברפידים הושוו כלם ונעשו אגודה אחת שנאמר ויחן שם ישראל, אמר הקב"ה התורה כלה שלום ולמי אני נותנה - לאומה שאוהבת שלום".
איה גדולי התורה ונשיאי הרוח שיובילו את העדה לחוף מבטחים?
נראה לפי המצב היום - במגזר החרדי בעיקר - שהנחיה זו של האל נותרה על הנייר. העדה החרדית מתנהלת תוך פילוג וסכסוך פנימי ומאבקי כוח אלימים בהיעדר מנהיגות אמיתית מאחדת. הציפיה שהרבנות הראשית והממסד החרדי יהוו מודל להתנהלות אחראית מתנפצת נוכח המציאות עד כי החילונים מוטרדים מכך. איה המנהיגים, גדולי התורה ונשיאי הרוח שיובילו את העדה לחוף מבטחים? במקום זה נוצר נתק עד כדי סלידה נוכח ההתנהלות המבזה של גדולי התורה שרק הכותר המלווה את שמם (גאון, שליטא, צדיק, חכם, קדוש, חסיד, מרן) נותר להם, ונציגיהם הפוליטיים בבית המחוקקים מביישים את שולחיהם.
כבר מזמן חדלו לשאול את ראשי מפלגות החרדיות לגבי המצע הפוליטי שלהם, אלא "מי הבטיח לכם יותר כסף". וודאי- לא כול המפלגות הדתיות הן כאלה, חובשי הכיפות הסרוגות ההולכים בראש המחנה, הם הראשונים שיקריבו את גופם ונפשם למען המדינה ועתידה. לעיתים נדמה שהעולם החרדי נטוע עדיין אי שם ב"שטעטל" הגלותי שמצווה היא "לסדר" את הפריץ. כאן- החליפו את המדינה בפריץ...
האם רוחות של שינוי באוויר?
נראה שבשנים האחרונות נבקע סדק בחומה הבצורה שהקימו הרבנים במאמציהם לשמר את המורשת הדתית הקיצונית שהובאה מהגלות וניטעה באדמת ארץ ישראל הציונית, ללא עזרת המשיח בן דויד. עד כי יש ביניהם המנסים ל"הוכיח" כי מדינת ישראל הוקמה בשגגה אם לא בחטא. אך המציאות המודרנית מתחילה להאיר עיניים, והחשיפה לכלי התקשורת כמו רדיו, טלוויזיה, אינטרנט וטלפונים חכמים ניידים, מניעים דור צעיר לשאול שאלות. ולקדם יוזמות בכול תחומי החיים במשפחה ובקהילה, לקבל החלטות עצמאיות, ולפתח קשר עם החברה האזרחית בקרבה הוא חי.
מעמד הרבנים החל להתערער מיישום הקיפאון, ההסתגרות ותחושת חוסר התוחלת, ואולי גם משום שלא נמצאו ממלאי מקום ראויים למנהיגות הוותיקה ההולכת ונאספת לאבותיה בדרך כול בשר. והעברת שרביט השליטה בתוך המשפחה אינה משכנעת כבעבר. מתחילה להיווצר מנהיגות חדשה המחפשת דרכים להשתלב בחברה האזרחית ולשתף פעולה עם הממסד הממלכתי.
יש להבין שעצם הניסיון לדבר על מנהיגות שאינה בהכרח רבנית דורשת העזה ותעצומות נפש, כי הערעור על כך יכול להיחשב מעשה כפירה. ומנגד, המציאות מציעה מודלים חדשים של מנהיגות, שבבוא העת, אולי בעוד דור או שניים, יחליפו את שלטון החצרות של הרבנות הקלאסית.
למנוע ספק, בקרב בני העדה החרדית קיימים מהמוחות המעולים בעולם היהודי, ביניהם אנשים מצוינים בעלי כוחות מבריקים בכול התחומים, רבים מאלו היוצאים לעבודת אמת, מתגלים כנכס אינטלקטואלי ממדרגה ראשונה. ומקומן של הנשים החרדיות לא נפקד. אדרבא, הן חדורות מוטיבציה ולהט בלתי נלאים למצוא את המקום הראוי להן בחברת המודרנית.
וברמה האישית, נימת הביקורת הבלתי מוסתרת שברקע הכתבה, מקורה בדאגה כנה. כמי שמתגורר בסמוך, שמנוחת אחה"צ- שישי שלו מופרעת בזמירות "לקראת שבת" הנשמעות ברמקולים עוצמתיים המופנים במיוחד לאזני השכונות החילוניות, אי אפשר שלא להעריץ את הנחישות והמאמץ העילאי להישרדות של פרק חשוב זה בהיסטוריה של העם היהודי, שרגלו האחת עדיין אי שם בגולה (יידיש) ורגלו השנייה בארץ אבותיו-ציון, ועדיין מהסס האם לצרף את שתי רגליו יחדיו (עברית). אנו חוזים בקרב מאסף ("לא לוקחים שבויים"), שהאלימות והשחיתות הם אולי תופעת לוואי לתסכול, ואובדנה של מנהיגות, שרק עבר והווה נותר לה. ולמען העתיד, יש צורך במנהיגות חדשה שהיא כבר בדרך.
דוחה העיוות פה
די דוחה עיוות המציאות שיש פה שרובו ככולו הוא לקיחת מיעוט מן המיעוט והצגתו כמצב הכללי
דוחה.
גדעון אתה מתנסח בצורה נפלאה.תענוג לקרא .אמנם אין חדש בנאמר אבל ריכוז הבעיות העצים את הבעייתיות של המציאות שבה אנו חיים, המשפיעה על חיי כולנו .האם הפרדת הדת מהמדינה היא הפתרון?.