גדעון שניר: לאן פניה של ארצות הברית?

[בתמונה: לאן פניה של ארצות הברית? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

האם אנו מבכים, מוקדם מדי, את הסתלקותה של ארה"ב מעמדת מנהיגת העולם החופשי? האם ארה"ב עצמה מכירה בכך? והאם היא תתעשת ותשוב לנהל את המשחק; ולא תסתפק בלעמוד על הקווים? שהרי, משבר האקלים לא חס על  איש; והעולם זקוק נואשות להנהגה הישרדותית... ימים יגידו!

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

*  *  *

התפנית במדיניות החוץ של ארצות הברית - מעמדת "השוטר של העולם" ומנהיגת הדמוקרטיה העולמית - החל עם עליית המפלגה הדמוקרטית לשלטון בראשות ברק אובמה, כאשר החלו להתעורר ספקות לגבי המידה בה המחיר - שאזרחי ארה"ב משלמים בכסף ובחיי אדם - אכן משיג את יעדי האינטרסים האמריקנים, נוכח כפיות הטובה והעוינות הגוברת של מדינות ממזרח ומערב כלפיה, חרף ההשקעה שלה בדמים לשמירת הסדר העולמי. חשבון הנפש הזה החזיר את המפלגה הדמוקרטית לשלטון וברמה קיצונית מבעבר, לאחר ה"ניסוי" קצר המועד עם דונלד טראמפ הרפובליקני.

[בתמונה: ברק אובמה: חשבון נפש לגבי המידה בה המחיר - שאזרחי ארה"ב משלמים בכסף ובחיי אדם - אכן משיג את יעדי האינטרסים האמריקנים, נוכח כפיות הטובה והעוינות הגוברת של מדינות ממזרח ומערב כלפיה, חרף ההשקעה שלה בדמים לשמירת הסדר העולמי... התמונה היא נחלת הכלל]

אחת השאלות שמחלקת המדינה האמריקאית מעלה היא "מה השיגה ארה"ב בהשקעה של  15 טריליון  דולר ב 20 השנים האחרונות במזרח התיכון? כספים שניתן היה אולי להפנות למטרות יותר ראויות  בבית פנימה. מה עוד שיש ספק רב אם לא הודאה בכישלון מלחמות אלה.

מחקר שפורסם לאחרונה ע"י מכון  ווטסון לנושאים בין לאומיים וציבוריים, של אוניברסיטת בראון (Costs of war: Watson Institute, Brown University), מציג נתונים החושפים את גודל הדילמה. המחקר חשף ש"המלחמה בטרור ב 20 השנים שלאחר 9.11 עלתה לפחות 8 טריליון דולר ובמותם של כ- 900 אלף איש במהלך המאמץ, לעקור מהשורש את הטרור במזרח התיכון ומעבר לו. שבהמעטה ניתן להגדירו כלא מוצלח בעודו ממשיך לפעול ביותר מ- 80 מדינות.

לפחות 800 אלף מתו כתוצאה של אלימות המלחמה הישירה, כולל חיילי כל הצדדים המעורבים בקונפליקט, אזרחים, קבלנים, עיתונאים ועובדי סיוע הומניטארי. יותר מ- 387 אלף אזרחים נהרגו מאלימות  ישירה; ורבים נוספים מתו, באופן עקיף, מסיבות כמו רעב, הרס תשתיות ונזקים סביבתיים. 33 מיליון בני אדם נעקרו מאפגניסטן, מסוריה, מלוב,  מסומליה ומהפיליפינים.

ארה"ב לבדה ספגה יותר מ- 7 אלפים חללים ו- 50 אלף פצועים, וטענה ל- 30 אלף אנשי צבא שהתאבדו לאחר מכן. לזה כדאי להוסיף את כל ההשקעות האמריקאיות, במאמצי שיקום אזרחי בעירק, שאבדו ונבזזו.

[להרחבה בנושא הצלחה וכישלון, לחצו כאן]

[לדוח המקורי של מכון  ווטסון, לחצו כאן]

למעט הצלחות צבאיות נקודתיות, מלחמות ארה"ב במזרח התיכון לא השיגו את יעדיהם  ארוכי הטווח:

[בתמונה: סדאם חוסיין בימים טובים, 1979 - ארה"ב, בהשקעה עצומה, רק המירה דיקטטור רצחני בכאוס רצחני, הרבה יותר... התמונה היא נחלת הכלל]

עירק: אמנם נחלצה משלטון העריצות של סאדאם חוסיין, אך הפלג השיעי - שהחליף את הסוני, ששלט עד אז - יצר פלגנות ואיבה דתית, שגבו את חייהם של כחצי מיליון בני אדם. הדמוקרטיה - שהייתה יעד הדגל - רחוקה ממימוש, ואיראן - הנתמכת ע"י הסיעה השיעית השלטת - מעמיקה את אחיזתה והשפעתה בעירק.

[בתמונה: סדאם חוסיין בימים טובים, 1979 - ארה"ב, בהשקעה עצומה, רק המירה דיקטטור רצחני בכאוס רצחני, הרבה יותר... התמונה היא נחלת הכלל]

בעוד שבכיבוש עירק נהרגו 4 חיילים אמריקנים בלבד; הרי שבהמשך שנות האחיזה בה, נהרגו עוד כ- 4000 ועשרות אלפי פצועים נוספים. ארה"ב נהנתה מסיוע הקהילה הכורדית ואיפשרה לה לממש אוטונומיה; אך, בסופו של דבר הפקירה אותה (שוב..) והיא יוצאת מעירק מוכה וחבולה.

סוריה: ארה"ב, יחד עם קואליציה בין לאומית, הצליחה נקודתית לבלום את ההתפשטות הרצחנית של "המדינה האיסלמית העירקית הסורית" (ISSI), אך לא חיסלה את הרעיון, שהחל להרים ראש מחדש בעירק, והשאירה את הכורדים להמשיך לבדם במערכה. בנוסף, היא גם הפקירה את הכורדים לזעמו של ארדואן,

ארה"ב נכשלה להגן על המרד האזרחי בסוריה, נסוגה מהכרזתה לפעול נגד השימוש שעשה אסד בנשק כימי, והותירה את סוריה בידיה של משפחת אסד ופוטין.

בכרזה: פוטין משחק שחמט כשכל היתר חושבים על דמקה... [תמונתו של ולדימיר פוטין היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 6964520 לאתר Pixabay. הכרזה: ייצור ידע

[תמונתו של ולדימיר פוטין היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 6964520 לאתר Pixabay. הכרזה: ייצור ידע]

אפגניסטן: הסכם השלום - שדונלד טראמפ החל וג'ו ביידן סיים - בפינוי כול הכוחות האמריקנים לאחר 20 שנה מאפגניסטן - שחזרה לשלטון הטאליבן - מהווה את אחד הכישלונות המדיניים הקשים ביותר שארה"ב, נחלה מאז הקמתה.

אקורד הסיום של מלחמת ארה"ב באפגניסטן סימל יותר מכול את התחושה של מדינות המזרח התיכו,ן על שקיעתה של "המעצמה החזקה ביותר בעולם". זו שהגיעה לשיאה ב-1989, עם קריסת המשטר הבולשביקי שכונה "קץ ההיסטוריה", עד כי יש המכנים זאת "סוף המאה האמריקנית", קץ העליונות הפוליטית כלכלית של המעצמה החזקה ביותר בעולם.

בין הסיבות העיקריות לכישלון מעורבות ארה"ב במזרח התיכון ניתן לציין את:

- חוסר הבנת תרבות המזרח התיכון, כאילו כול  שותיי הקוקה קולה ואוכלי המקדונלד רק  משתוקקים להחלפת המשטר המלוכני אוטוקראטי בדמוקרטיה מערבית... למגינת ליבם, גילו האמריקנים שלא היא.

[בתמונה: גיליון הטיים על מלחמת הכוכבים של רונלד ריגן על הכריכה...]

-  ניהול מלחמות הרחק מנמלי הבית הם עסק לוגיסטי יקר ביותר, המלווה במאמץ לתחזק ולשקם צבא מקומי, ויחד עם לחצים מבית של התעשייה הצבאית האמריקנית, להמשיך לפתח וליצר כלי מלחמה, מכבידים ביותר על התקציב הפדרלי.

הדחף הפסיכולוגי לא להודות בכישלון המדיניות, להמשיך בהוצאות כדי לא להפסיד את  כול מה שכבר הושקע, לשימור הכבוד והיוקרה האמריקנית מפני הכרזה על תבוסה.

- כלכלת החוב המאפיינת את המדיניות הכלכלית של ארה"ב שהחל בה הנשיא רייגן, בשנות ה-80 של המאה הקודמת, למימון פרויקט 'מלחמת הכוכבים', איפשר להגדיל את החוב הלאומי של ארה"ב לכמעט פי 2 מהתוצר הלאומי היום; ולמעשה, מישכן את הנכסים האמריקנים בידי מדינות כמו יפן וסין, המחזיקות באג"ח אמריקני בהיקפים עצומים.

[בתמונה: גיליון הטיים על מלחמת הכוכבים של רונלד ריגן על הכריכה...]

.

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית' מול המערבית, לחצו כאן]

[בתמונה: אין ארוחות חינם - מחיר מלחמת הכוכבים של הנשיא רונלד רייגן... התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: אין ארוחות חינם - מחיר מלחמת הכוכבים של הנשיא רונלד רייגן... התמונה היא נחלת הכלל]

לסיכום

לארצות הברית נמאס להיות השוטר של העולם, ולשלם בדם בנייה את מחיר אי-הסדר העולמי, שאינו תואם את ערכי המוסר הדמוקרטי, שארה"ב נשבעה להנציח מאז הקמתה; מה עוד שבמקרים רבים, לא רוותה נחת או הכרת תודה מצד שאר אומות העולם, שהעדיפו, לעיתים קרובות מדי, לעמוד מנגד ולהזעיף פנים, נוכח היוהרה האמריקנית.

ברק אובמה היה הראשון שאמר וגם עשה - להוציא את חיילי ארה"ב מהמזרח התיכון. דונלד טראמפ המשיך באותה מגמה תחת הכותרת "ארצות הברית תחילה"; וביידן - חניכו של אובמה - הולך באותו כיוון תחת הכותרת "עשו זאת בעצמכם". הבעיה היא, שארצות המזרח התיכון - בעיקר אלו שחברו ושיתפו פעולה עם ארה"ב, בתמורה וציפייה להגנה מפני אויבים מבית, כמו איראן - נחרדו לגלות שזה לא המצב; ותחושה של אי-וודאות אופפת את המשטרים המלוכנים, בעיקר, עד כדי תחושת בגידה.

בזירה הבין לאומית מזהים את המגמה האמריקנית: רוסיה מקדמת את האינטרסים הגלובליים שלה; ו-סין - הרואה עצמה מחליפתה של ארה"ב בראש ההר - מקדמת במשנה מרץ את פרויקט "החגורה והדרך"; לחבר את סין לאסיה, לאירופה ולאפריקה. ביידן מודע למגמות היריב הסיני, והציב את עיקר מדיניות החוץ שלו לבלום את ההתקדמות הסינית אחרי הקורונה... ועכשיו הגיע משבר האקלים.

 במה שנוגע לישראל, קיימת דאגה רבה נוכח מגמת ההיחלשות של ההשפעה האמריקנית, המלווה בחוסר מוכנות להביע עמדה תקיפה נגד אויבי ישראל (איראן, מוסדות האו"ם האנטי ישראליים, מגמות השמאל הליברלי הפרוגרסיבי בארה"ב עצמה  ובאירופה). לכן, נחפזת ישראל לשוב ולהכריז שאינה זקוקה ל"מגף אמריקני" על אדמתה, ותסתפק בסיוע צבאי נדיב - הטוב ביותר האפשרי - כדי להגן על עצמה בכוחה היא.

האם אנו מבכים, מוקדם מדי, את הסתלקותה של ארה"ב מעמדת מנהיגת העולם החופשי? האם ארה"ב עצמה מכירה בכך? והאם היא תתעשת ותשוב לנהל את המשחק; ולא תסתפק בלעמוד על הקווים? שהרי, משבר האקלים לא חס על  איש; והעולם זקוק נואשות להנהגה הישרדותית...

ימים יגידו!

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות והעשרה

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *