גרשון הכהן: החברה הישראלית ואיום המלחמה

[בתמונה: בית המקדש בלהבות. עבור היהודים, החרדה  לעתיד מדינתם כרוכה ביסודה בחרדה כוללת לעם היהודי, שלא יוכל לשאת חורבן נוסף. מההיבט הזה גם מלחמה קטנה מעוררת ביהודי ישראלי טלטלה של חרדה קיומית. היוצרת: מלכות וקסברגר. אתר זו דרכנו]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל, גיליון יוני 2021. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר] [לקובץ המאמרים בנושא חורבן, לחצו כאן]

ליברל

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

*  *  *

מהי מפת הציפיות של החברה הישראלית למול איום המלחמה? ניתוח החברה הישראלית יהודית על ספת הפסיכולוג, למול חרדות המלחמה, היה מציף מערכת ציפיות שכבר מזמן לא עברה מבחן התאמה למציאות המשתנה.

התמקדות במצוקת החברה הישראלית היהודית, מעלה מיד את השאלה, והיכן משתלבים בברור הזה האזרחים האחרים, ערביי ישראל?

כאן מתגלה נקודת מפתח: מדובר בחרדה קיומית בלעדית לסיפור היהודי. החרדה מפני קריסת מדינת ישראל, אינה דומה בהשוואת משמעויותיה לאזרח המדינה היהודי ולאזרח המדינה הערבי. עבור היהודים, החרדה  לעתיד מדינתם כרוכה ביסודה בחרדה כוללת לעם היהודי, שלא יוכל לשאת חורבן נוסף. מההיבט הזה גם מלחמה קטנה מעוררת ביהודי ישראלי טלטלה של חרדה קיומית.

[לקובץ המאמרים בנושא חורבן, לחצו כאן]

[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]

מאז מלחמת העצמאות, המושג "איום קיומי" מרחף מעל הקיום הישראלי ומשמש כאמת מידה עיקרית לבחינת מצבה הביטחוני של מדינת ישראל. מידי חג, מבקשים ראשי מערכת הביטחון, להרגיע בהבטחה כי למרות האתגרים הביטחוניים, מצב המדינה רחוק מ"איום קיומי".

אלא שבינתיים הלכו ונוצרו איומים חדשים. הם נראים פחות קיומיים מן האיום המובהק הזכור מימי תש"ח. אלא שמאז, המושג "איום קיומי" נעשה מורכבמלחמת יום הכיפורים  עדין נחוותה בימי התרחשותה, כמלחמת קיום ללא סייג. אולם נשיא  מצרים דאז, אנוואר סאדאת (ראו תמונה משמאל) כוון את המלחמה לתכלית מוגבלת: לא לאיום על יסוד קיומה של  ישראל אלא לפגיעה קשה במעמדה ובתפיסת הביטחון שלה.

[בתמונה משמאל: אנוואר סאדאת. התמונה היא צילום מסך מסרטון הוידאו: اغتيال الرئيس المصري محمد أنور السادات - ذاكرة في التاريخ - في مثل هذا اليوم -6- 10-2017]

הישגיו הצבאיים והמדיניים של סאדאת חוללו מאז השראה סוחפת על הגיון האיומים שהתגבשו למול מדינת ישראל. בצורתם הגלויה, הם הלכו והתרחקו  מהכרתם כ"איום קיומי" מובהק, אולם דווקא בכך הם הלכו וסדקו את ההסכמה שהייתה קיימת בחברה הישראלית עד 1967, בשאלה העקרונית על מה מוכנים לצאת למלחמה ולהשליך חיילינו למבחן ההקרבה?

בתפנית התודעתית הזו, לנוכח הקושי הגובר להצדקת מחיר המלחמה, מדינת ישראל מתקשה להציב מטרות מלחמה מרחיקות לכת. בכל זאת, הציבור לא חדל לייחל לניצחונות ברורים במודל מלחמת ששת הימים, בכמיהה לסוג של נוק אאוט. אמנם גברה בשיח הישראלי הסתייגות מנכונות ההקרבה, אבל עדין המשיכו לצפות מצה"ל לממש בשעת מלחמה את הדבקות במשימה וההקרבה שגילו הצנחנים בגבעת התחמושת.

בינתיים, האויבים החדשים, חיזבאללה, חמאס ומשמרות המהפכה האיראניים, פנו למלחמה בהגיון חדש - בתכלית התשה. מגמתם להתיש את מדינת ישראל; למנוע סדר יום של יציבות ושגשוג; להעמיק את המתחים השזורים בה מהיווסדה, עד כדי לחולל תהליכי קריסה פנימיים. האיום הזה, שממש אינו נתפס "איום קיומי", הולך ומתהווה לסוג חדש של "איום קיומי", כמו האיום הטמון בקריסת מערכת החיסון בגוף האדם

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]

מערכת הציפיות של החברה הישראלית  מוזמנת כאן לבירור במה שהיא מוכנה לדרוש מעצמה ומצבאה. כל ארגון צבאי, בשיטות הלחימה שלו ובצורות התארגנותו, מושפע מערכיה וציפיותיה של החברה אותה הוא משרת.  בהבנה   זו, כתב יגאל אלון (ראו תמונה משמאל) בערכי הפלמ"ח:

"התורה הצבאית היא חלק בלתי נפרד מהשקפת העולם הכללית של הציבור והיחידים המהווים את הצבא. עליה להתגבש אפוא, כמזיגה של מחשבה והיקש עצמי יחד עם לקח הניסיון של הזולת - לרבות ניסיונו של האויב, תוך התאמת כל אלה לתנאינו ולנתונינו המיוחדים."

[בתמונה: יגאל אלון כשר החוץ, נובמבר 1975. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bert Verhoeff / Anefo קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0 nl]

בהבנת המתח בו מטלטלת החברה הישראלית היהודית, בין מורשתה כחברה חלוצית לבין פנייתה לאורח חיים מערבי  בחברה אזרחית ליברלית,  מפקדי צה"ל החל מהרמטכ"ל אהוד ברק, גיבשו ואימצו תורת לחימה חדשה, מבוססת טכנולוגיה עילית. בהנחות היסוד לבניין הכוח של צה"ל, הוצבה במודע שאיפה לניצחון מובהק, בדרך שתאפשר צמצום התלות  ברוח ההקרבה של הלוחמים. האלוף פרופסור איציק בן ישראל שהיה שותף  לגיבוש התפיסה ולפיתוח אמצעי הלחימה המתאימים לה, דיבר באותן שנים על מיצוי שדות היתרון הטכנולוגי. בכיוון ההפוך, דווקא מתוך הכרה בנחיתותם הטכנולוגית בתחום אמצעי הלחימה, מנהיגי ארגונים אסלאמיים רדיקליים- עבדאללה עזאם ובין לאדן באפגניסטאן, נאסרללה בלבנון, שיח יאסין בעזה -  תלו תקוותם בהעצמת כוח האמונה ורוח ההקרבה של לוחמיהם. בצומת הדרכים הזו צבאות המערב ובהם צה"ל, פנו ביתר שאת למיצוי עליונות טכנולוגית.

באורח יוצא דופן, מבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון חרג משיטת הלחימה החדשה. הישגיו המשמעותיים של המבצע  נבעו במידה רבה מהעזת צה"ל לחדור לסמטאות מחנה פליטים בלטה והקסבה  בשכם, תוך הוכחת עליונות בלחימת חי"ר במגע קרוב. אולם מאז גם המבצעים שנערכו ברצועת עזה בשנה שקדמה להתנתקות דוגמת מבצע "ימי תשובה" בספטמבר 2004, הלכו והתבססו על לחימה מנגד, במיצוי עליונות מודיעין ואש.

[בתמונה: לוחמי צה"ל בפעילות מבצעית במוקטעה ברמאללה, במבצע 'חומת מגן'. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דב רנדל, דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

לא מורך לב הוביל את מפקדי צה"ל לפיתוח שיטות הלחימה החדשות. מגמות דומות התחוללו גם בצבא ארה"ב. אפילו בצבא רוסיה, שאינו מחויב בדין וחשבון לחברה אזרחית ליברלית, התחוללה תפנית דומה. מאז נסיגתו מאפגניסטאן, הוא נשמר בדפוסי פעולתו מחשיפת חייליו לסיכוני לחימה שאינם הכרחיים. וכך, מראשית מעורבותו בלחימה בסוריה בסתיו 2015, נמנע הנשיא פוטין (ראו תמונה משמאל) מהפעלת  מסגרות סדירות של כוחות יבשה רוסיים בלחימה קרקעית בסוריה. ובכל זאת, בחברה הישראלית עדין מצפים  לתמונת ניצחון כמו ב"מלחמות הטובות" -  בצילום של לוחמי צה"ל  מניפים דגל בשמחת מנצחים, במרכז העיר עזה.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידיirikzone לאתר Pixabay]

כשהסברתי את הישגי צה"ל במאמצי ההגנה,  והתקיפה באש בסבב הלחימה האחרון, אותגרתי בשאלה: "האם אתה שולל את תפיסת הביטחון ההתקפית של בן גוריון להעברה מידית של המלחמה לשטח האויב?" השבתי שצה"ל כמובן העביר את הלחימה לשטח האויב אבל בדרך אחרת.  צה"ל בוודאי מתכונן להטלת  כוחות היבשה שלו אל עומק שטח האויב, ויתכן כי יידרש לכך במערכה הבאה, אלא שכל רעיון מלחמה, מחויב ביסודו להתאמה להקשר הייחודי הכולל, גם להקשר החברתי במלוא ממדיו. כאן מוזמנת החברה הישראלית לתיאום ציפיות מחודש, ביחסה לצורות הפעולה הנכונות לה, במחירים הנדרשים להגנת קיומה. "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד" כתב טשרניחובסקי בשיאם של מאורעות 1936-39. לקראת מבצע סיני, בסיום פעולת קלקיליה במחיר 18 חללים, הרמטכ"ל משה דיין - שחולל  את רוח הלחימה ההתקפית של צה"ל - הביע תרעומת גלויה על שיטת הפעולה של אריק שרון, שלטענתו ניצל לרעה את רוח ההקרבה של הצנחנים.

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

[בתמונה: כשהסברתי את הישגי צה"ל במאמצי ההגנה, והתקיפה באש בסבב הלחימה האחרון, אותגרתי בשאלה: "האם אתה שולל את תפיסת הביטחון ההתקפית של בן גוריון להעברה מידית של המלחמה לשטח האויב?" הצילום המקורי: משה פרידן: לע"מ]

מעומק ההבנה שמדינת ישראל נדרשת למאבק צבאי למול איומים משתנים של התשה לטווח ארוך, השתכללה בשנים האחרונות בצה"ל, תפיסת הפעלת הכוח, במודעות  לצורכי שימור הכוח, בתשומת לב מיוחדת  לחיסכון בחיי החיילים.

הגם שמדינת ישראל איננה רומא, יש לה מה ללמוד מהגיון התנהלותה של האימפריה הרומית. אדוארד לוטוואק, מומחה צבאי יהודי אמריקאי (ראו תמונה משמאל), תיאר בספרו "האסטרטגיה רבתי של האימפריה הרומית", את יסודות הגישה הרומית להפעלת הכוח הצבאי. הם הצטיינו בהקפדה על שימור הלגיונות מפני שחיקה מיותרת. בלחימה על מצדה לדוגמה בחרו בהטלת מצור ממושך, לא מיהרו להסתער על הצוקים התלולים. איש לא אמר כי נהגו במורך לב.  שלחו לגיונות  לקצה המדבר כדי להכחיד קומץ מורדים. אבל לרגע לא הקלו ראש בחיי חייליהם.

[תמונתו של אדוארד לוטוואק משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידו. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בניגוד לרומאים שהשכילו להתייחס במלוא הנחישות לאיום שהציבו מורדים יהודיים על שלום האימפריה, החברה הישראלית מתקשה להכיר בעוצמת האיומים הסובבים אותה. מספרים כי האיומים הגדולים כבר חלפו והגיעה השעה להשתחרר מרוח האומה המגויסת. כאן מתבקש בירור עמוק ביסודות הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על כל מה שממשיך להידרש להגנת קיומנו.

[בתמונה: 'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והביזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. עבור היהודים, החרדה  לעתיד מדינתם כרוכה ביסודה בחרדה כוללת לעם היהודי, שלא יוכל לשאת חורבן נוסף. מההיבט הזה גם מלחמה קטנה מעוררת ביהודי ישראלי טלטלה של חרדה קיומית... שמן על קנבס, 1867. התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים בנושא חורבן, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

         

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.