גדעון שניר: האם הבהוב בוקר של שחר חדש?

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 8385 לאתר Pixabay]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

*  *  *

לעיתים נדירות, ניתן  לאדם ממש לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה. אנלוגיה בעייתית; שכן, הכנפיים יכולות הביא ברכה אך גם להתעופף למקומות אחרים, אם לא ימצא קן יציב להכיל את השינוי המיוחל.

ישראל ניצבת בימים אלה בצומת דרכים שתכריע את אופן התנהלותה כמדינה יהודית דמוקרטית בעידן המודרני, בשנות ה- 70 להיווסדה. לפנינו הזדמנות לחולל שינוי הכרחי בשיטת הממשל הארכאית; שאולי התאימה פעם לתחילת המאה; אך עם הזמן, היא הידרדרה לכדי ניוון מבאס, כשל ושחיתות מוסרית, עד שהיה צורך לעבור ארבעה סבבי בחירות עקרים, בזבוז כספי ציבור חיוניים לריק, מגפה ואסון הר מירון, כדי שתחושת המיאוס של הציבור תגיע לרמה שאי אפשר יותר להמשיך כך; ורק שינוי של ממש, יחלץ אותנו מהידרדרות הדמוקרטיה השברירית לאנרכיה מוחלטת.

[בתמונה: ישראל ניצבת בימים אלה בצומת דרכים שתכריע את אופן התנהלותה כמדינה יהודית דמוקרטית בעידן המודרני... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי JanBaby לאתר Pixabay]

לאחר שמפלגת השלטון לא השכילה להקים קואליציה יציבה, מעניקה ההיסטוריה ליאיר לפיד (משמאל) – את הזכות לשאת את אבוקת השינוי. מתוך תחושת שליחות הוא מניח את האגו בצד ומתמסר למשימת חייו; כאשר לצדו דור חדש של מנהיגות צעירה ודינמית, שאם תבין את גודל השעה ותשכיל לאחד כוחות, תחולל את השינוי הבלתי נמנע.

[מקור תמונתו של יאיר לפיד משמאל: פייסבוק]

המשימה - לחבר שבע סיעות בעלות אידיאולוגיה וסדר יום שונה, לכדי ממשלה קוהרנטית בעלת יכולת משילות - נחשבת קשה עד כדי ייאוש. כמעט בלתי אפשרית; אך גדלות נפש והיענות לצו היסטורי אמיתי, בעזרתו של "אויב משותף", עשוי להיות דבק מספיק חזק, ליצור את החיבור סביב הדברים המשותפים, יותר מאשר המפרידים, לייצב סדר-יום מוסכם לכדי קואליציה מתפקדת.

לריבוי סיעות הקואליציה יש יתרון בכך, שמאפשר ייצוג לשכבות אוכלוסייה שונות מקום בבית הנבחרים; אך גם חיסרון בצדו, שכן הוא יכול להגביר את יכולת הסחטנות של כול סיעה קטנה, תחת האיום שדי בשבר חוליה אחת כדי לפרק את כול השרשרת. רק מנהיגות נחושה - שאינה נתונה לסחטנות סקטוריאלית ואינה מחויבת לאתנן פוליטי - תוכל להביא את כול סיעות קצווי הקשת הפוליטית, להכיר בגודל השעה; והאחראיות המוטלת עליהם - לשמר את השרשרת - איתנה. אחרת - כמאמר הפתגם - "אם לא נדע להיות תלויים זה בזה, אנו עלולים למצוא עצמנו תלויים זה בצד זה":

[תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי DonkeyHotey לאתר flickr]

לשם כך נדרשים כולם לעשות וויתורים אידאולוגיים קשים, כולל חזרה מהכרזות וחתימות פומביות על החרמות.   רע"ם למשל תצטרך להקפיא את חזונה ל "מדינת כול אזרחיה" ואוטונומיה לאומית, מר"צ והעבודה יצטרכו להיפרד מתמיכתם בעמותות פרוקסי מזויפות כמו "בצלם" ו "שוברים שתיקה" שמזמן איבדו את המצפן הלאומי, ולהמשיך את מאמציהם לסיום הכיבוש ועוולותיו בשכנוע בבית פנימה ולא בבית המשפט בהאג וכנסי החרמה  בדרבן ודבלין. וכאשר מוסר איום מנהיגי פלגי החרדים וחצרות האדמו"רים, ניתן יהיה לנהל מדיניות אזרחית שוויונית למען רתימת כול הישוב למאמץ לאומי משותף ללא שטיקים, קריצות, "מעכרים" שתדלנים מטעם,   השתמטויות משירות לאמי וכול הרע הפוגע אנושות באחדות הלאומית.

החוליה החלשה בשרשרת היא דווקא נפתלי בנט המייעד עצמו לראשות הממשלה. תחת הפסאדה של איש חזון נחוש ומוכשר, התגלה אופורטוניסט מתעתע, שניסה לאחוז בכול קרנות המזבח, תוך ניצול ציני עד תום את היות סיעתו הקטנה "לשון המאזניים" הנחשק (שעד כה היה נחלתם הבלעדית של המפלגות החרדיות). להתחיל את השינוי המיוחל ואת ההבטחה לסדר יום של "שחר חדש" בדוגמא אישית שלילית כזו - היא ללא ספק בעייתית, אך עם צוות משלים הכולל את לפיד וליברמן – הגיבורים האמתיים של השינוי, והחברים האחרים שמבחינה אישית  כולם "אנשים טובים באמצע הדרך", משחק הקלפים הפוליטי נותן לבנט ההזדמנות לשקם את המוניטין האישי בו פגע במו ידיו. להראות שאולי הייתה זו מעידת אגו נקודתית לשאוף בכול מחיר לצרף לרזומה האישי את התואר הנחשק "ראש  ממשלת ישראל", כי אם לא ידע להשתלט על הדחף הזה - ייצרף לתואר הרא"מ גם "הכושל" ..

כאמור, זה לא יהיה קל. האופוזיציה תעשה הכול כדי לפגוע בשינוי. תשמיץ, תפלג, תעוות, תבאיש.. תשחד עריקים פוטנציאליים- הכול  כדי להשיב את הגלגל לאחור. על הציבור לתת לממשלה חדשה (אם תקום) את האשראי (כפי שלוי אשכול ביקש מבן גוריון בשעתו), ולדחות כול ניסיון לפגוע במהלך הנדיר הזה של שיקום לאומי שאין אף לא חלקה אחת בחיינו שאינה זקוקה לכך.

2 thoughts on “גדעון שניר: האם הבהוב בוקר של שחר חדש?

  1. נכון,צו השעה הוא לכידות,אחדות,מוסריות ולקיחת אחריות. העם נדרש להוציא מקרבו את נבחרי הציבור שאינם משרתים אותו ואת המדינה ואינם לוקחים אחריות.(החל מאסון מירון,דרך הפוגרומים ועד שיתוק חצי המדינה ע״י החמאס)
    המלחמה הפנימית והחיצונית מול עזה לא יכולה לחכות עד שהממשלה תתיצב.
    הנושא המידי הראשון הוא טיפול בחמאס ובמבצעי הפוגרומים בערי ישראל.
    ממשלת שמאל +ימין +ומרכז לא תיצלח בכך. בכל יום שעובר החמאס מתעצם והקיטוב מול ערביי ישראל גדל.
    הלוואי ואני טועה,וממשלת לפיד תהפוך לממשלה לאומית שמרנית שתדע לשמור על המדינה היהודית וללכד את העם.

  2. Pingback: פנחס יחזקאלי: עשר כרזות על פוליטיקה, צבא ומדינאות: אוסף תשיעי - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.