ד"ר דורון מצא הוא אנליסט, מרצה, חוקר ומומחה בתחום הסכסוך הפלסטיני- ישראלי, ערביי ישראל והחברה הישראלית. זהו מאמר דעה מפרי עטו.
* * *
הסקר המטלטל והדרמטי כפי שהוגדר על-ידי ערוץ 12 שהצביע על מגמה עקבית של התחזקות "ימינה" ובמקביל התכווצות בכוחו האלקטוראלי של הליכוד מלמד כי חרף הביקורת על הממשלה וההפגנות בבלפור וברחבי הארץ המכוונות נגד נתניהו מפלגות השמאל הישראליות אינן מצליחות להתחזק פוליטית.
גם אם תתקיימנה בקרוב בחירות, סביר להניח כי אף אחד מהטוענים לכתר מהצד השמאלי של המפה לא יהיו אלה שירכיבו את הממשלה הבאה. לכאורה, הניצחון העתידי מונח בידי האגף הימני של המפה הפוליטית המורכב מהליכוד, ימינה והחרדים. אבל כשם שניתן להסיק במפורש מתוצאות הסקר כי השמאל רחוק להתחזק פוליטית, כך מוטב שלא לקפוץ ישירות למסקנה ההופכית לגבי התחזקות הימין הישראלי.
[לכתבה המלאה בישראל היום, לחצו כאן]
אם יש דרמה בסקר של ערוץ 12 הרי שהיא קשורה בכך שהחברה הישראלית איננה מוגדרת פוליטית דרך ציר הזהות הקלאסי של ימין / שמאל וגם לא דרך הציר הסוציולוגי של ישראל הראשונה / שנייה. הצירים הללו אמנם נוכחים בשדה החברתי-פוליטי הישראלי אבל משניים ביחס לתהליך המכונן שמגדיר את החברה הישראלית זה למעלה מעשור.
תהליך זה ממרכז את החברה לסדר יום פרגמטי, אשר שם במרכזו את הכלכלה במשמעות של איכות חיים והרווחה האישית של החברה הישראלית. הוא הפך לסוג של מרכז פוליטי החוצה מגזרים, קהילות ואף קבוצות אידיאולוגיות שנקשרו אליו מבלי לבטל את קווי הנבדלות ביניהן, הן אלה הרעיוניים אבל גם אלה הזהותיים, תרבותיים וסוציולוגיים. כך, "ישראל השנייה" היתה כרוכה אחר סדר היום הכלכלי לא פחות מ"ישראל הראשונה"; והדבר נכון גם לגבי ישראל של השמאל הליברלי לא פחות מישראל של הימין השמרני.
סדר היום הזה התגבש בתקופת כהונת בנימין נתניהו שהפך את ישראל למודל הצלחה כלכלי ובמקביל סיפק יציבות ביטחונית כתנאי הכרחי לכך. אף מערכה צבאית - שעלולה הייתה לגרוע מהתוצר הלאומי הגולמי - לא נוהלה בתקופתו. שקט הושג בזירה הפלסטינית, שהייתה במשך שנים גורם סיכון ליציבות הביטחונית של אזרחי המדינה. גם השקט מול חיזבאללה נשמר; והעימותים שניהלה ישראל מול איראן הוגבלו לתקיפות עלומות ומבצעי מודיעין. הרעיון של מלחמה אזורית נראה רחוק מתמיד; ובמקביל, הצליחה ישראל להקים את התשתית לשלום עם המדינות העשירות במפרץ הפרסי.
השילוב - שבין יציבות ביטחונית לבין שגשוג כלכלי - הפך את ישראל למודל של הצלחה; והדבר תורגם כמובן פוליטית להצלחת נתניהו בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות. כעת מאותגר המודל של העשור האחרון בצל משבר הקורונה המאיים למחוק את תור הזהב הישראלי. גרירת הרגליים של הציבור בכל מה שקשור למילוי הנחיות הסגר וההתעקשות להיצמד לסדר היום שקדם למשבר ועמד בסימן תרבות השפע, הפנאי והצריכה הם כנראה ההוכחה הניצחת לעוצמתו של הרעיון הכלכלי-פרגמאטי ולנוכחותו בשדה החברתי הישראלי.
אבל מתברר כי רעיון זה ממשיך להגדיר לא רק את תודעת הציבור אלא גם את המערכת הפוליטית. כפי שעולה בסקר ערוץ 12, מפלגות - הדוברות בשם רעיונות אידיאולוגיים - אינן נתפסות כחלופה פוליטית אטרקטיבית, אלא מי שדובר את השפה הכלכלית-פרגמאטית; ומציע להחזיר את ישראל למודל המשגשג של העשור האחרון. זהו ההבדל הגדול בין "ישראל ביתנו", "כחול לבן" ו"יש עתיד-תל'ם" המבקשים לכבוש, שוב, את השלטון דרך תמהיל אידיאולוגי המבוסס על רעיונות החילוניות, ליברליזם ודמוקרטיה ובין "ימינה" (כנראה בשם זמני) המפלסת את דרכה דרך ביקורת הנוגעת לניהול משבר הקורונה; אבל, למעשה, מציגה סדר יום המבקש להשיב את ישראל למודל הכלכלי-פרגמאטי של ראש הממשלה המכהן.
[בתמונה: בנימין נתניהו... זה הכלכלה טמבל! מקור התמונה: פייסבוק]
אם יש דבר רציני שצריך להילמד מהסקרים כמו גם משלוש מערכות הבחירות הקודמות, זה לא על נוכחות הפוליטיקה האידיאולוגית הקלאסית של שמאל וימין, אלא על התמרכזות הפוליטיקה והחברה הישראלית סביב מכנה משותף כלכלי-פרגמאטי.
זו הסיבה שמפגיני בלפור כמו גם מנהיגיהם המניפים דגלים אידיאולוגיים מובהקים, דוגמת המאבק להגנת הדמוקרטיה, יתעוררו ביום שלאחר הבחירות למציאות שבה הכוח הפוליטי יהיה בידי מי שיציע לציבור הישראלי הרבה פחות חלומות אידיאולוגיים עתידיים ומופשטים על שלום, חירות ודמוקרטיה ויותר חיבורים למציאות יומיומית, עכשווית ומוחשית של כלכלה, רווחה ורמת חיים.