גדעון שניר: ישראל היא הראשונה להיכנע לטרור

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 13smok לאתר Pixabay]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

*  *  *

בעוד שישראל מטיפה לכול העולם על הצורך להילחם ולא להיכנע לטרור- היא המדינה האחרונה להוות דוגמה לכך לפחות מאז שנות ה- 70 של המאה העשרים.

את הביטוי לכך ניתן לראות בתופעות גלויות וסמויות אך מקורן זהה, והשלכותיהם על מדיניות הפנים והחוץ הן משמעותיות ביותר לעתיד המדינה.

ניתן להתחיל בדוגמה, כך לפי יודעי דבר, שאחת הסיבות להיענותו של יצחק רבין להסכם אוסלו הייתה מחשבתו (התמימה באותם ימים) שהרשות הפלסטינית, שתתבסס בשטחים, תעשה את מלחמתה של ישראל נגד הטרור, ואף חימש את הרשות בנשק למטרה זו (אלא שהנשק הופנה כלפי ישראל); ואפשר שחוסר המוכנות הזו להתמודד עם הטרור, היוותה משענת מרכזית לחתימה על הסכם אוסלו, שהיום נראית תועלתו בספק.

[בתמונה: יצחק רבין. למה הוא הלך לאוסלו? צילום: יעקב סער, לע"מ]

באופן כללי, האופן בו מתמודדת ישראל עם הטרור הפלסטיני הוא בעייתי בהמעטה, כאשר ישראל מטילה על עצמה חישוקים, ברמה בלתי נסבלת, שמחירה בדם:

  • תחילה ירקו בפניו של חייל ואמרנו שזה "גשם".
  • בהיעדר תגובה עברו ליידוי אבנים; ואז, אמרנו שזה בסהכ "נוער הפורק אנרגיות".
  • ומכאן, עברה ההסלמה לבקבוקי תבערה, מטענים, סכינים ואקדחים; וכאשר מילת המפתח היא "איפוק הוא עוצמה" - ניתן להבין את ההידרדרות בהסלמה של הטרור; וככול שדוחים את הטיפול בו, כך הוא מחמיר וגובה יותר דם.

היום, כדי לצאת למאבק ממשי בטרור ובזמן - לפני שהופך לשיטפון חסר שליטה - זקוקים המדינאים שלנו לקטסטרופה של ממש, כמו הטבח במלון פארק בנתניה (פסח מרץ 2002), כדי להצדיק את מבצע "חומת מגן" הבלתי נמנע. אותה התנהלות מאפיינת את ההתמודדות מול הטרור העזתי בעשור האחרון, המאיים על חיי מאות אלפי אזרחים, מצב שאין לו אח ורע בעולם. כאן, מוטלת אחריות ישירה למצב על "מר ביטחון". שנראה כאילו רק מחכה, שאיזה פצצת מרגמה תיפול על גן ילדים כדי שתהיה לו הצדקה לעשות מעשה; ורק אלת המזל מנעה זאת.

ישראל התקפלה תוך יומיים מניסיונה להציב מגנומטרים בשערי הר-הבית בעקבות רציחתם של שני שוטרי מג"ב בידי ערבים מאום אל פאחם (יולי 2017), בשל איומי הטרור. אמנם היו בעבר אירועים, שבהם הואשמו מדינאים בכירים בהתפרצות מעשי טרור ערבי, כאשר בנימין נתניהו כראש ממשלה פתח את מנהרות הכותל (1996); וכאשר אריק שרון - בהיותו ראש האופוזיציה - ביקר בהר הבית (בספטמבר 2000). שניהם "הואשמו" באחראיות להתפרצות מעשי האלימות, כאשר כול בר-דעת יודע היטב, ששני אירועים אלו רק שימשו אך תירוץ לאלימות, שתוכננה זה מכבר ע"י יאסר ערפאת. בכך, צרבו בתודעה הישראלית, שעדיף להיכנע לטרור מאשר להתמודד איתו. מחיר הוויתור בטווח הקצר רק גורם לנזקים קשים עוד יותר בטווח הארוך, בדיוק כפי שקרה בעקבות האופן שבו נסוג צהל בבהלה מלבנון 2000. מכאן נבין, מדוע נתניהו כראש  ממשלה לא עושה דבר ממשי להתמודד מול הטרור בבית, ובוחר יעד רחוק יותר כמו איראן להתעסק איתו ובצדק!  אך חרפתו היא באי מוכנותו להתמודד עם הטרור מבית, החל מהטרור החקלאי, וכלה בטרור מעזה.

[בתמונה: לוחמי צה"ל בפעילות מבצעית במוקטעה ברמאללה, במבצע 'חומת מגן'. המדינאים שלנו היו זקוקים לקטסטרופה של ממש, כמו הטבח במלון פארק בנתניה (פסח מרץ 2002), כדי להצדיק את מבצע "חומת מגן" הבלתי נמנע... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דב רנדל, דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

כך גם ההתייחסות המרוככת כלפי האסירים הביטחוניים הכלואים בישראל, שלמדו היטב את הרפיון הישראלי. הם הצליחו להפוך את הכלא למעין "בית הבראה", ובאמצעות איום בטרור (תקשורת, הצתה, שביתת רעב וכו'), נהנים מזכויות מופלגות, שלא ניתנות לאף רוצח אסיר ביטחוני בעולם. בפועל, הם בעלי השליטה בכול תחומי החיים שם, באופן המאפשר להם לנהל וליזום פעולות פח"ע מתוך כתלי הכלא. מצב זה זוכה לעיתים לביקורת ציבורית קשה ולהקמת "וועדה" תורנית, שאין למסקנותיה כול תוקף; כי אין מפקד כלא המוכן לסכן את הקריירה שלו בשל נקיטת הפעולות, המתחייבות לכפיית נהלי הכליאה. האיום בטרור והפקרת מי שעדיין מנסה להיאבק בו, מכתיבים את המשך ההפקרות שהפכה לבדיחה עצובה.

במה שקשור לטרור מבית, אנו עדים למחדל הבלתי נתפס של מדינת ישראל בהתמודדות עם הטרור החקלאי - ובמיוחד הטרור הבדואי בנגב - המעידים שוב על אוזלת היד והכניעה לטרור הפנימי, שכבר חדר והתקבע בוורידי המערכת המדינית והביטחונית. מסמך "חידוד ההנחיות" שהופץ בצה"ל, בעקבות העימות המתוקשר בין חיילים וקצינים - ש"העזו" לעשות את שאף מערכת ביטחונית (צבא, משטרה, משפט) לא מעזה לעשות זה עשרות שנים מחמת מורא הדין: לתפוס את הטרוריסטים (אפילו שהם בעלי תעודת זהות כחולה) - היא עדות לכניעה ללא תנאי לטרור.

כול הניסיונות לפתור את ההפקרות בנגב עלו בתוהו, כי אף מדינאי לא היה מוכן להתמודד באמת עם האיום בטרור מבית. כך היה גם גורלה של "תכנית פרוור" (2011- 2014), שהיה ניסיון אמיץ לעשות סדר אחת ולתמיד בדרום הפרוע; אך גם לאחר אישור החוק בכנסת, קיבלו המדינאים רגליים קרות: התכנית התמוססה, ומאז, אין אף בר-דעת המוכן להתעסק בזה; ורק מעבירים את הבעיה לדור הבא, ובתנאים הרבה יותר קשים. אגב, כך בדיוק יהיה גורלם של המלצות הוועדה לחילופי שבויים, שהוקמה בעקבות הביקורת הקשה על שחרור אלפי אנשי טרור ערבי במקרה של גלעד שליט, שכבר עלה בדמם של ישראלים.

ישראל מתהדרת בכך ש"ידה הארוכה תשיג כול טרוריסט באשר הוא". האם יש בכך איזושהי נחמה? האם איזה שהוא מעשה טרור לא בוצע, רק בשל החשש שירדפו אחר מבצעם עד שייתפסו? כבר היום, רבים ממבצעי טרור היחידים, ממהרים להסגיר עצמם; בידיעה ברורה שיחלצו מהכלא, תוך זמן קצר, לאחר "חילופי שבויים" בעקבות חטיפה מוצלחת; וסיכוי טוב שביתם לא ייהרס תודות לבג"צ, אם יצליחו למשוך את המשפט מספיק זמן; ולמשפחתם לא יחסר דבר, כי ישראל, בכול מקרה, תמשיך להעביר את הכספים המיועדים למשפחות הטרור, בניגוד לחוק שקבעה הממשלה, שנועד מן הסתם לצורכי תקשורת פנים בלבד.

ליבנו עם אנשי הביטחון - העושים ימים ולילות במאמץ אדיר למנוע טרור - עד כי מואשמים בתוכנו כבעלי "מוטיבציית-יתר". ונאמר כבר עכשיו, שעדיף כך על פני מוטיבציית-חסר, שמחירה בדמנו. אין כול תקווה ב "נתפוס את המחבלים ונבוא אתם חשבון" לאחר מעשה. המטרה צריכה להיות, שלא תהיה להם בכלל מוטיבציה להפעיל טרור. לכך יש לחתור; אבל כאשר הטרור משתלם - וחיל ורעדה אוחז בעם, שבייאושו רץ להשיג דרכון זר, ש"יהיה על  כול צרה" - למה שהטרור יפסק?

התסכול של אנשי הביטחון מובן לגמרי. נכון שזוכים להכרה והתפעלות הראויה להם בימי הזיכרון, אך מלבד זאת, הם נחשדים ומואשמים כמעט תמיד בהתנהגות לא ראויה. לכך הצטרף גם הרמטכ"ל לשעבר, גדי אייזנקוט, בשלהי כהונתו כאשר אמר שאינו "רוצה לראות חייל יורה בתלמידת ביה"ס בת 13, המחזיקה מספריים בידה". מה צריך חייל בן 19 הניצב במחסום, מאוים בכול רגע נתון לסכנת דקירה או דריסה, להבין מכך? שכאשר מסתערת עליו דמות בכסות ראש המסתירה את מינה, גילה ועיסוקה, שקודם כול יעצור "לברר" מי נמצא מאחורי הבורקה, האם חס ושלום ילדה בת 13 או 23 בוגרת יותר, בדרכה לאן בדיוק? והאם מדובר בקוצץ ציפורניים, מספריים או סכין מטבח? (שניהם כלי הריגה). לטעמי, דברי הרמטכ"ל נאמרו לאוזניהם של חברי וועדת חקירה עתידית כלשהי; שכן, בכול שנת כהונתו האחרונה לא עשה דבר מהותי לבלום את הטרור העזתי, באופן שעורר תמיהה רבה אף בקרב מכריו הקרובים ביותר לגבי מניעיו העתידיים.

[בתמונה: הרמטכ"ל לשעבר, גדי אייזנקוט. מה צריך חייל בן 19 הניצב במחסום לעשות? התמונה באדיבות דובר צה"ל]

עתה אנו עומדים בפתחו של דיון ציבורי - מהחשובים בחיי המדינה - והוא שאלת ה "סיפוח, כן או לא". אחד מטיעוני השוללים היא ההזהרה מפני התפרצות אינתיפאדת טרור אלימה חדשה. אף שיש בסיפוח שטחים אסטרטגיים מסוימים כדי לשפר באופן מהותי ביותר את יכולת ההישרדות ארוכת הטווח של ישראל, בהתמודדות עם איומי מלחמה וטרור עתידיים לדורות, מתמקדים המתנגדים לעסוק בהשלכות קצרות הטווח, הפעם בצורה של איום ראשי הרש"פ לשוב לטרור, ובכך הם עושים רדוקציה לדיון החשוב יותר.

מכאן עולות כמה שאלות בלתי נמנעות:

  • האם מי שמגדיר עצמו "מר ביטחון" אך אינו מסוגל להתמודד עם הטרור מבית (הבדואי בנגב והחקלאי בכול הארץ), יהיה מסוגל להתמודד עם הטרור החיצוני?
  • האם הציבור בישראל יכול לקבל החלטות מושכלות הקשורות לביטחון ישראל בטווח הארוך, מבלי שהאיום בטרור, בטווח הקצר, יהיה השיקול המרכזי?
  • האם שיטת "הרי בלאו הכי הם לא יסכימו" צריכה להיות המנחה הקריטי בתהליך קבלת ההחלטות בסוגיה ביטחונית ברמה של הישרדות לאומית כזו?

לציין, שהכניעה לטרור תחילתה ברמה הפסיכולוגית, ומשם היא מחלחלת לכול תהליך קבלת החלטות ברמה הלאומית. אין הדיון כאן נכנס לסוגיית הסיפוח עצמו, אלא להפנות את תשומת הלב להטיה השלילית הצפויה, עם הענקת משקל דטרמיניסטי לגורם האיום בטרור, העלול להשפיע את איכות ההחלטה בטווח הארוך. 

תילי ספרים כבר נכתבו על גישות שונות, כיצד יש להתמודד עם טרור פנימי וחיצוני. החל מ"ייבוש הביצה" ועד  לרדיפה אחר כול יתוש באשר הוא. מהדברה נחרצת ודיכוי כול ניסיון טרור, ועד להכלתו. אך עם דבר אחד אין וויכוח: יש להימנע מהתנהגות המעודדת ומקדמת השגת יעדי הטרור. אין כאן כוונה להשיא עצות, ישראל משופעת במומחים שעצתם נמכרת בכול העולם. כולם יודעים מה צריך ואפשר לעשות, אך במקרים רבים מדי, מערכות הביטחון השונות פועלות בידיים כבולות, בהיעדר מדיניות ברורה ועקבית ברמה הלאומית, המכתיבה דרך התמודדות אפקטיבית. וזה אבד לנו.

יש שיאמרו שהטרור הערבי אינו משיג את יעדיו; ולראיה, טרם השיגו את מטרתם האולטימטיבית, שהיא מדינה עצמאית במקום ישראל. אך אנו נוטים לשכוח, שהמערכה הערבית היא ארוכת טווח, הרבה מעבר לאופק המצומצם של הישראלים; ולשם, גם אנחנו צריכים לכוון את מבטנו.

One thought on “גדעון שניר: ישראל היא הראשונה להיכנע לטרור

  1. מאמר מדוייק להפליא, ששם את האצבע על הבעיות המרכזיות בצורה ממוקדת. תודה.

    אין ספק שהחולשה הגדולה שישראל מקרינה תורמת תרומה מכרעת להעלאת מפלס האיומים עלינו. במזה"ת חולשה קוראת לאלימים לפעול. הבעיה שאנחנו לא רואים באופק את המהפך השילטוני בו יעלה לשלטון גורם שישנה את הדיסקט הזה. ביבי בוודאי לא שם, הוא התורם המרכזי למצב, דור ההמשך בליכוד לא קיים והגנרלים של כחול לבן בדיוק הם חלק משמעותי מהבעיה, לא מהפתרון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.