[בתמונה: שולחן לחם הפנים, ועליו לחם הפנים, בדגם המשכן בתמנע. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Mboesch. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת אמור', לחצו כאן]

עודכן ב- 1 במאי 2023

 אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת אמור ובתחילת פרשת בהר, בספר ויקרא, קיימים שני פרקים (כ"ג; כ"ה), העוסקים בזמנים המקודשים, שבת, שמיטה ומועדי ישראל.

פרק כ"ד המקשר ביניהם, מורכב משלושה נושאים שאינם קשורים כלל לחגי ישראל, והם: העלאת נר תמיד במשכן, לחם הפנים, וסיפור המקלל.

לא ברור מה ראה המחבר המקראי לשלב את פרק כ"ד בתווך בנושאים שלכאורה אין ביניהם זיקה או קשר. אמנם שני הנושאים הראשונים בפרק כ"ד, יש להם קשר האחד עם השני, היות וביצוען נמסר כחובה של הכוהנים – הדלקת מנורת הזהב בכל לילה ואפיית תריסר חלות שמונחות על שולחן המשכן במשך כשבוע תמים. אולם, קשר לחגי ישראל קשה למצוא בהן.

הנושא השלישי בפרק כ"ד, פרשת המקלל [1], ובעקבותיה לקט של חוקים על נשיאת שם האל לשווא ועל דינים של מעשי אלימות איש ברעהו, לא קשור כלל בשום צורה לחגי ישראל, והקשר הקלוש היחידי שאולי ניתן למצוא הוא הקשר של הריבון שמצווה על החגים, שאסור לשאת את שמו לשווא.

[בתמונה: איור של כהני המקדש המחליפים את לחם הפנים בכל שבוע. התמונה היא נחלת הכלל]

בדברים הבאים נדון בלחם הפנים

על פי האמור, יש חוק על משרתי המשכן לאפות שתיים עשרה חלות ולהניחן בשולחן בדרך קבע. מדי שבת יש להוריד את החלות שנאפו שבוע קודם לכן, ולהחליפן בחלות חדשות. מפאת קדושתן של החלות, הן נאכלות במקום קדוש על ידי הכוהנים בני אהרון: " וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת. וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְהוָה. וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיהוָה. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם. וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יְהוָה חָק עוֹלָם"[2].

במקום אחר, בספר שמות, נזכר המאפה האמור בשם לחם הפנים: "וְנָתַתָּ עַל-הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים, לְפָנַי תָּמִיד"[3] , מונח שאיננו נזכר כאן, אם כי נראה שיש זהות בין שם זה לחלות שמוזכרים בפרקנו, היות ולחם הפנים מונח על השולחן במשכן. המונח לחם הפנים נזכר גם בספרי הנביאים. בפרשת בריחתו של דוד אל עיר הכוהנים נוב, מוזכר הלחם בשני אופנים, לחם הפנים ולחם הקודש:" וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת-דָּוִד וַיֹּאמֶר, אֵין-לֶחֶם חֹל אֶל-תַּחַת יָדִי:  כִּי-אִם-לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ, אִם-נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה, וַיִּתֶּן-לוֹ הַכֹּהֵן, קֹדֶשׁ:  כִּי לֹא-הָיָה שָׁם לֶחֶם, כִּי-אִם-לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי יְהוָה, לָשׂוּם לֶחֶם חֹם, בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ"[4].

רוב הפרטים של הסיפור האמור, זהים לנאמר בפרקנו, דבר המלמד על קדמותו של הציווי ועל קיומו הקפדני בראשית תקופת המלוכה בישראל. החריגה היחידה בסיפור הינה העובדה בנתינת לחם הקודש למי שאינו כוהן. האם חריגה זו היא מקרית ואין בה להעיד על הכלל? קשה לדעת. קיימת אפשרות שהמדובר ביוצא מן הכלל המלמד על הכלל כולו. אזכור מעניין נוסף הוא אזכור בספר דברי הימים, שם נאמר כך: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית הָאֱלֹהִים וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת-הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים"[5]. השונה בפסוק זה שיש בנמצא לא שולחן אחד אלא שולחנות, וההסבר לכך הוא שמלבד שולחן לחם הפנים, היו עוד שני שולחנות באולם בפתח ההיכל, שעליהם היו שמים את הלחם, שלחן אחד העשוי שיש והנוסף  העשוי מזהב.

פרט לכך אין לנו פרטים נוספים אודות לחם זה במקרא, ורוב המידע אודותיו נמצא בספרות חז"ל. חכמים מזכירים את שם משפחת הכהונה שהייתה אמונה על עשיית לחם זה, משפחת גרמו[6], אולם להזכרתם יש גוון שלילי: "של בית גרמו – לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים"[7]. הכוונה כאן הינה שבית גרמו יצרו מונופול על אפיית לחם הפנים ולא גילו אותו לאיש. חז"ל שניסו לשבור את המונופול האמור הזמינו אופים מהעיר אלכסנדריה, אולם הלחם שהם אפו נפל באיכותו מהלחם של משפחת גרמו. מכיוון שכך, הוזמנו בית גרמו לשוב ולאפות את לחם הפנים, אולם הם נעתרו לבקשה רק לאחר שהם קיבלו תרומה כפולה מלשכת המקדש על פועלם תוך שמירת הסוד המשפחתי שהמשיך את המונופול על עשיית לחם הפנים[8].

כיצד ניתן להבין מונופול זה? על מנת להבין זאת, יש להכיר את הרקע ההיסטורי של התקופה הרומאית. הנחתומים נחשבו לבעלי מלאכה נכבדים ועצמאיים, והם הקימו קבוצות סגורות(גילדות) שזכויותיהן הובטחו על ידי השלטונות. גילוי של הסוד המקצועי/משפחתי היה מבטל את כוחן של גילדות אלה, ולכן הם שמרו בקנאות על סודן[9].

ממה היה עשוי לחם זה? לחם הפנים היה עשוי ככל המנחות (חוץ ממנחת העומר ומנחת סוטה) מן החיטים, שנחשבו משובחות יותר מן השעורים.  שאר מיני הדגן  לא הותרו לשימוש זה, כדלקמן:" אתה אומר סולת מן החיטים, או אינו אלא מן השעורים וכוסמים ושבולת שועל ושיפון, תלמוד לומר סלת חיטים תעשה אתם"[10]. ראוי לציין כי לחם הפנים נאפה כמצה, כלומר ללא שאור, ויחד עם זאת הוא היה עבה, עד שיעור טפח (8–10 ס"מ לערך).

כפי האמור, לחם הפנים היה אמור לשהות במשך שבוע ימים על השולחן במשכן/ מקדש, דבר שקשה לביצוע, היות וכל לחם עובר תהליך התיישנות שמתחיל מיד בתום אפייתו, ומשך זמן ההתיישנות משתנה לפי התנאים השונים. השיטות הפשוטות לשימור לחם כיום הן עטיפה בנייר לשמירת לחותו, או הקפאתו וחימומו לפני האכילה. אולם בלחם הפנים שהיה במקדש לא השתמשו בשיטות שכאלה, ולכן צריך לחפש סיבות אחרות לשמירת טריותו. יתכן שהאקלים היבש ששורר בירושלים, והקרירות היחסית שהייתה במקדש עזרה לשמור על טריותו. בנוסף, אוורור נאות, ושימוש בסוג מסוים של חיטה[11], יכלו לעזור בשמירת הטריות של לחם הפנים.

[בתמונה: לחם הפנים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי croogle לאתר Pixabay]

אחרית דבר

אחד מחוקי פרשתנו הוא לאפות תריסר חלות, שיש להניחם על השולחן במשכן. חלות אלה הידועות בשמם הנוסף, לחם הפנים, הוחלפו מידי שבת בשבתו על ידי חלות טריות וחדשות. מפאת קדושתן, הן נאכלו על ידי הכוהנים במקום קדוש. פרט לאזכורים ההלכתיים הללו, אין המקרא מפרט דבר אודותיהן, ורוב הידוע לנו שאוב מספרות חז"ל.

הפרט המעניין בסיפור אודותיהן, חוץ משמירת טריותן למשך שבוע, שלא ברור כיצד הושג, היא העובדה שמשפחת כהונה אחת, משפחת גרמו, אפתה אותן, תוך שמירת סוד עשייתן מזרים. חז"ל שניסו לשבור את המונופול המשפחתי, נכשלו בניסיונם, ונאלצו לזמן את משפחת גרמו לשוב לאפות את לחם הפנים במחיר גבוה יותר מבעבר. כך שניסיון של שבירת מונופולים כלכליים היה גם בימים עברו, אולם לא תמיד ניסיון זה צלח.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת אמור', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] אבי הראל, סיפור המקלל והקשר לסוגיית מיהו יהודי, ייצור ידע, מאי 2019.

[2] ויקרא, פרק כ"ד, פסוקים: ה' – ט'.

[3] שמות, פרק כ"ה, פסוק ל'.

[4] שמואל א', פרק כ"א, פסוקים: ה', ז'.

[5] דברי הימים ב', פרק ד', פסוק י"ט.

[6] אהרן היימן, בית גרמו, תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק א', עמוד 268.

[7] שקלים פרק ה', משנה א'; יומא פרק ג', משנה י"א.

[8] ירושלמי,  יומא,  ג, יא.

[9] זהר עמר, חמשת מיני דגן, מכון הר ברכה, תשע"א ,פרק שישי, עמודים: 129–169.

[10] ספרי,  פנחס קמ"ב; רמב"ם,  הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ב, הלכה ב'.

[11] חיטת דורום. ראה – זוהר עמר, אריה כוהן, מתכון לאפיית לחם הפנים, המעיין, ישיבת שעלבים, פברואר 2020.