אבי הראל: מעמדו המשפטי-חברתי של המצורע

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Donald West לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים בנושא הצרעת, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת תזריע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'פרשת מצורע', לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשות תזריע מצורע בספר ויקרא, באות דווקא לאחר פרשת שמיני ולא בכדי. בחלקה האחרון עוסקת פרשת שמיני במאכלות אסורים, איסור של הכנסת גורמים חיצוניים בצורת אוכל המזיק לגופו של האדם. בפרשות תזריע מצורע, המקרא עוסק בגורמים פנימיים היכולים להזיק לאדם או לרכושו, בצורת נגע הצרעת. התיאור של נגע הצרעת איננו נמסר כמסמך רפואי, אלא התיאור שמופיע הינו בצורת המעשה בהתהוותו, כולל הכנסתו של הכוהן בסוד העניינים ולאו דווקא איש רפואה מוסמך.

[לאוסף המאמרים על פרשת שמיני, לחצו כאן]

במקום אחר[1] דנו בעניין הרעיוני אודות המצורע, וכאן ברצוני לדון במעמדו המשפטי – חברתי של המצורע.  מספר יסודות אודות מעמדו של המצורע יש להם מקבילות במקורות של המזרח הקדום[2], השופכות אור על הרציונל המקראי. על פי המקרא, המצורע נחשב לטמא, ועל כן הוא נמנה עם אנשים טמאים :" צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[3], וכן :" יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו, וְאַל יִכָּרֵת יפסק מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ במקל, להישען עליו מרוב חולשתו וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם"[4].

[בתמונה משמאל: המלך עוזיהו מוכה בצרעת. ציור מאת רמברנדט משנת 1635. התמונה היא נחלת הכלל]

כאדם טמא עליו לנקוט במעשים שונים על מנת שלא יגרום לטומאה להגיע לאנשים נוספים, והוא אמור לצאת מאזור הנוחות ולעבור לחיות עד יעבור זעם מחוץ למחנה. יתרה מזאת. בתחילת הדרך להיטהר, עליו לבצע אלמנטים של אבלות, כדוגמת פרימת בגדיו, פריעת שיער ראשו ולהכריז לכל המתקרב אליו כי הוא טמא. חמורה יותר הינה הדרישה ממנו לבידוד חברתי, כאמור על ידי סילוקו מחוץ למחנה:" כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ"[5], או אל מחוץ לעירו:" וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים, פֶּתַח הַשָּׁעַר; וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה, עַד-מָתְנוּ"[6].

המצורע נידון אפוא להישלח החוצה מתחום הקודש ועליו לצאת לחיות במקום הפקר וטומאה, יחד עם אנשים טמאים אחרים.

כדי שאדם מצורע זה ישוב אל חיק החברה עליו לבצע פולחן מורכב, המשקף היטב את מעמדו – אדם שמנודה דתית וחברתית בו זמנית. אחד השיאים של ריטואל זה הוא שילוח ציפור חיה אל השדה, כלומר המרחב הפתוח, שהכוונה שהיא נושאת לכאורה את מחלתו של המצורע אל מחוץ למחנה. שילוח נוסף שאנו מכירים הוא טקס השילוח של קורבן השעיר לעזאזל במהלך עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים. השעיר משלוח אל המדבר ולוקח עמו לכאורה את עוונות העם הרחק מן המחנה :" וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת-שְׁתֵּי יָדָו, עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֺנֹות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם; וְנָתַן אֹתָם עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד-אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה.  וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֺנֹתָם, אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת-הַשָּׂעִיר, בַּמִּדְבָּר"[7].

בדומה לכך, גם בצרעת הבית[8], כלומר בית שנגוע בסימנים של צרעת, המקרא מצווה להשליך אל מחוץ לעיר את הלבנים ואת הטיח הנגועים בסימני המחלה :" וְנָתַץ אֶת-הַבַּיִת, אֶת-אֲבָנָיו וְאֶת-עֵצָיו, וְאֵת, כָּל-עֲפַר הַבָּיִת; וְהוֹצִיא אֶל-מִחוּץ לָעִיר, אֶל-מָקוֹם טָמֵא"[9].

[להרחבה על צרעת הבית, לחצו כאן]

המצורע קשור כאמור עם המוות מצד אחד ועם השדה מצד שני. התחום השני, השדה או המדבר הינו תחום שנתפס על ידי המקרא במרחב שחיים בו אנשים משולי החברה, כחוטאים או פושעים. לכן נחשב המצורע כדייר דווקא שם, של תחום ההפקר מחוץ לחברה האנושית, על כל המשתמע מכך. לשון אחר, המצורע מפסיק להיות חלק מהחברה ומהקדושה, והולך להתגורר במקום הטומאה. הקדושה כנגד הטומאה, מקבילה אם כן לתחום החברה המיושבת שבא שורר חוק ומשפט, כנגד התחום בשולי החברה או מחוצה לה, בה יש הפקרות חוקית ומוסרית.

מצורע שעבר ריפוי באמצעות הכוהן, עובר תהליך של חזרה לחברה באופן הדרגתי. מרים שדיברה סרה באחיה במשה, מוצאת מחוץ למחנה, נרפאת לאחר שבעה ימים וחוזרת אליו :" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ--הֲלֹא תִכָּלֵם, שִׁבְעַת יָמִים; תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר, תֵּאָסֵף.  וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם"[10].

נעמן, שר צבא ארם, שחלה בצרעת, נשלח על ידו מלכו לריפוי אצל אלישע[11]. הפועל השווה בין הסיפורים הללו הוא הפועל א.ס.פ. פועל אסף מופיע במקרא בדרך כלל בהקשר משפטי, כגון אימוץ:" כִּי-אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי;    וַיהוָה יַאַסְפֵנִי"[12], ילד שננטש זוכה להיאסף כלומר להיות מאומץ על ידי האל והינצל מגורלו של ילד נטוש. בסיפור דוד ובת שבע, מופיע הפועל אסף בנישואין, לאחר חלוף ימי האבל על אוריה :" ויאספה אל ביתו ותהי לו לאישה"[13].

[נעמן, שר צבא ארם, שחלה בצרעת, נשלח על ידו מלכו לריפוי אצל אלישע. בתמונה - נעמן טובל בירדן. איור בתוך תנ"ך פוסטר. התמונה היא נחלת הכלל]

בספר בראשית ובמקרא כולו, מופיע הסלוגן נאסף אל עמיו, אשר מציינת את הצטרפות רוחו של המת אל רוחות אבותיו, זאת לעומת זה שלא זוכה לכך ונכרת מעמיו(עונש כרת).

הבידוד של המצורע ידוע גם בספרות של המזרח הקדום. במסמכים רבים בעיקר במסמכי חוזים פרטיים או חוזי ברית, כתובים קללות בכדי להגן על תוכנו של המסמך מידיים זרות. אחת מהקללות הנפוצות שם היא קללת הצרעת, ושם הוא מתואר כאדם החי מחוץ לחברה, הנודד עם אנשים הדומים לו במעמדו – פושעים חוטאים שדים ואף רוחות של מתים. ברור אפוא שבחברה של המזרח הקדום, נתפס המצורע כאדם מנודה, החי מחוץ ליישוב בין אנשים משולי החברה. כך למשל נאמר באבן גבול שנמצאה, לבל יהין איש לשנות את מיקומה:" הלוואי וגופו יכוסה בצרעת, הלוואי שיגורש מחוץ לשער עירו, כל עוד הוא חי שלא יוכל להתקרב אל משפחתו, ולאחר מותו שגופו לא יקבר באדמה, ורוחו לא מצטרף לרוחות משפחתו"[14].

אחרית דבר

מעמדו המשפטי והחברתי של המצורע, כפי שהוא מוצג בפרשות תזריע מצורע, הינו מעמד נחות וירוד, מכל הבחינות. הקשר המקראי של המצורע למוות מצד אחד, ולשדה או המדבר מצד שני מקבל חיזוק, על רקע הספרות של המזרח הקדום. בספרות זו המצורע נודד ממקום למקום מחוץ  לחברה האנושית, יחד עם אנשים במעמדו הנחות, מצורעים פושעים ורוחות של מתים.

הסיפור על המלך עוזיה המצורע שנידון לחיות את שארית חייו בבית החופשית[15], הוא סיוע נוסף לכך, היות  ומקום זה על פי הכתבים האוגריתיים הינו השאול בכבודו ובעצמו :" וַיְנַגַּע ה' אֶת הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית וְיוֹתָם בֶּן הַמֶּלֶךְ עַל הַבַּיִת שֹׁפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ"[16]. המשותף לכל גורמי הטומאה האמורים הללו, הוא היותם דברים המייצגים נושאים  שמחוץ למקום היישוב של האדם ותרבותו.

[לקובץ המאמרים בנושא הצרעת, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת תזריע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'פרשת מצורע', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] אבי הראל, צרעת כמחסום לכאוס חברתי, ייצור ידע, אפריל 2016 ; אבי הראל, צרעת  - עונש על אי הכרה בסמכות, ייצור ידע, אפריל 2017.

[2] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים: 86 – 89.

[3] במדבר, פרק ה', פסוקים: ב' – ד'.

[4] שמואל ב', פרק ג', פסוק כ"ט.

[5] ויקרא, פרק י"ג, פסוק מ"ו.

[6] מלכים ב', פרק ז', פסוק ג'.

[7] ויקרא, פרק ט"ז, פסוקים: כ"א – כ"ב.

[8] על נגעי הבית ראה – אבי הראל, על חוסן חברתי ומוסרי כפירוש לנגעי הבית, ייצור ידע, אפריל 2016.

[9] ויקרא, פרק י"ד, פסוק מ"ה.

[10] במדבר, פרק י"ב, פסוקים: י"ד – ט"ו.

[11] מלכים ב', פרק ה'.

[12] תהילים, פרק כ"ז, פסוק י'.

[13] שמואל ב', פרק י"א, פסוק כ"ז.

[14] ראה הערה  2, עמוד 87.

[15] בכתבי אוגרית משתמשים בכינוי בית החופשית לתיאור השְׁאוֹל (=עולם המֵתים), שבו המת זוכה להשתחרר מסִבְלוֹ ונעשה חופשי (ראה – איוב, פרק ג', פסוק  י"ט). כינוי זה של השאול ניתן לבית המצורעים, כי מצורע חשוב כַּמֵת.

[16] מלכים ב', פרק ט"ו, פסוקים : ג' -ד'. ראה גם - מ. ד. קאסוטו, האלה ענת, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ח, עמודים: 47-49.

3 thoughts on “אבי הראל: מעמדו המשפטי-חברתי של המצורע

  1. Pingback: פרשת תזריע באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pingback: פרשת מצורע באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  3. Pingback: צרעת... כל המאמרים הרלוונטיים באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.