חגית ים: בשבח ההקשבה…

[בתמונה: ההקשבה הינה האופן שבו אנחנו קולטים את הדקויות שבמסר דרך שפת הגוף, המימיקה, טון הדיבור, בחירת המילים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

חגית ים היא מאמנת אישית, מטפלת זוגית ומשפחתית, מנחת קבוצות וקבוצות הורים, מתמחה בפתרון משברים, צליחתם וצמיחה אישית.

*  *  *

הקשבה היא למעשה אחת המיומנויות החשובות ביותר בתקשורת שבין בני האדם.

כאדם שעוסק במקצועות בהם התקשורת הבינאישית היא מהות הדברים, אני יכולה להעיד כי ההקשבה הינה, למעשה, המפתח למקומות הסגורים. צריך לדעת להשתמש בו נכון כדי שיתנו בך אימון ותקבל מפתחות נוספים שיאפשרו לך להגיע למקומות עמוקים יותר ונסתרים.

לא אחת נבדקה ההקבלה בין השמיעה ובין ההקשבה.

השמיעה היא רק חלק ממכלול ההקשבה, היא למעשה השימוש בחוש השמע על מנת לקלוט מסר, לעבד אותו ולהבינו.

עד כמה השמיעה הינה מהות ההקשבה? עד כמה נאמר מעבר למילים המושמעות? האם אדם לקוי שמיעה או חירש יכול להקשיב?

התשובות כאן מאד ברורות: השמיעה אינה מהות ההקשבה שכן אפשר להקשיב גם מבלי לשמוע. לעיתים מזומנות, אדם לקוי שמיעה או חירש שמבקש להבין את המסר שקיבל, חרד יותר להבינו וישתמש ביתר חושיו על מנת לעבד אותו על כל דקויותיו כדי להגיע למיצויו.

ההקשבה הינה האופן שבו אנחנו קולטים את הדקויות שבמסר דרך שפת הגוף, המימיקה, טון הדיבור, בחירת המילים.

פעמים רבות, המסר הסמוי הוא העיקרי, והגלוי הוא מעטה הביטחון, המסכה, שתאפשר את ההגנה ואת מרחב התמרון במידה והמסר לא הובן כראוי או עלול לגרום לקושי כזה או אחר.

כאמור, ההקשבה היא לא רק השימוש בחוש השמיעה, ההקשבה היא הרצון להבין, להתחבר, לגעת ברגשות של בן השיח.

הקשבה באימון משפחתי

באימון משפחתי פגשתי אמא ובת, שהגיעו למבוי סתום בקשר שלהן. לדברי שתיהן כבר אי אפשר לחיות בבית כי יש המון מתח. אין שיח בכלל וכאשר מתקיימת תקשורת כלשהי, היא באה לידי ביטוי בטון מאד לא נעים "נביחות" כמו שהאם הגדירה את זה.

משפחה חד הורית, יש להן רק אחת את השנייה; שכן, לאחר הליך קשה של גירושין, האבא יצא לגמרי מהתמונה. מאד אוהבות וקשורות אחת לשנייה.

הבת בגיל ההתבגרות. עד עכשיו הייתה תלמידה מצטיינת, ילדה שקטה שעזרה לה בבית, תמיד הייתה תקשורת טובה בין שתיהן והמון הערכה. היו לילדה  את הרגעים הקשים שלה, שמאפיינים את גיל ההתבגרות. יחד עם זאת, הכל היה פחות או יותר רגוע. היא שיתפה ברגשות, במחשבות, בסיפורים והיחסים בניהן מאד קרובים.

לאט לאט הילדה השתנתה מקצה לקצה, לא עמדה במטלות ביה"ס, התדרדרה בלימודים, עצבנית ולא נעימה וכשעלתה לכתה ז', המצב אף החמיר. ניסיונות השיחה, הסנקציות והעונשים, ההבטחות והבקשות – לא מצליחים והמצב לא משתנה. נשאר קשה ומאד מתסכל. התחושה היא שהקרקע נשמטת תחת הרגליים . תחושות קשות של בלבול, חוסר אונים, כעס ופחד גדול מהעתיד לבוא – מה יקרה איתן הלאה? והחשש הגדול שהיא מאבדת את הבת שלה...

בשיח המשותף הילדה הייתה מאד מסוגרת ומכונסת בעצמה. לא שיתפה, לא הגיבה לדברי האם שהביעה את מצוקתה באופן נחרץ ובלתי מתפשר, ונראה שהיא עצובה.

כאשר יש מחלוקות בין אנשים והפער בניהם גדל, אנחנו משתמשים בטכניקה של הגישור ומקיימים שיחות נפרדות על מנת לסייע לכל הגורמים לומר את שעל ליבם.

[להרחבת המושג: 'גישור', לחצו כאן]

כך, בשיחה הנפרדת, סיפרה הילדה עד כמה היא מעריכה את אמא שלה "כאשה חזקה שכלום לא עומד בדרכה", סיפרה על ההתמודדות של האם לאורך השנים עם האבא ועד כמה, למרות כל הקשיים היא הצליחה ונתנה לה הכל. וכאן המשיכה וספרה על עצמה, על הקשיים שלה במעבר לחטיבת הביניים ולכתה ז', על הפחד שלה להיות דחויה חברתית, על הצורך שלה להשתייך, לכל מי שמוכן לקבל אותה, גם אם מדובר בחברות עם דפוסי התנהגות בעייתיים, העיקר לא להיות לבד ועל החשש הגדול מכל שהוא לאכזב את אמה כי היא עצמה שונה ממנה, היא חלשה יותר, היא פוחדת יותר, היא לא חזקה כמוה ואולי זה יגרום לאמא לוותר עליה. כששאלתי אותה אם דיברה עם אמה על העניין הזה, תשובתה הייתה – "ממש לא", והסבירה שאמא כל הזמן כועסת ואומרת לה שהיא מאוכזבת ממנה, שהיא לא ציפתה ממנה להתנהגות הזאת. לדבריה: "אמא בכלל לא מדברת איתה, היא אומרת מה שיש לה להגיד וזהו". היא מרגישה שהיא מאבדת את אמא שלה ומאד פוחדת מזה.

[בתמונה: ההקשבה היא הרצון להבין, להתחבר, לגעת ברגשות של בן השיח... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

הפחד שלהן לאבד אחת את השנייה בלט מאד. הפחד הזה והתחושה כי הקרקע נשמטת תחת רגליהן הביא אותן להגיב באופן הישרדותי ונחרץ,  על מנת להחזיק מעמד. כך למעשה כל אחת מהן יצרה לעצמה מעגל ההגנה שבנתה בנפרד מהשנייה והתבססה בו.

בשיח המשותף שקיימנו עלה שהדבר הכי חשוב לשתיהן הוא הקשר שלהן, ושיש הרבה מאד אהבה והערכה הדדית בניהן. כאן למעשה הייתה פריצת דרך ומכאן התחלנו את האימון שלהן. יצרנו תהליך בו למדנו ותרגלנו את מיומנויות השיחה וההקשבה. למדנו להקשיב למסר שנאמר, לא רק דרך חוש השמיעה.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Peggy_Marco לאתר Pixabay]

במקרה הזה למדנו שאצלן, הפחד משתק וגורם לתגובות רגשיות ולא רציונליות. תרגלנו את הטכניקה של השהיית התגובה, על מנת להגיב באופן שיקדם את התקשורת בניהן ולא ירחיק אותן כל אחת למעגל שלה.

למדנו להקשיב לקול הפנימי שגרם להן לחשוש ולהגיב בהתאם לאישיות של כל אחת מהן (האמא באופן מתפרץ ואגרסיבי; ואילו הבת בדרך של הימנעות והסתגרות), להבין אותו ולבחור בדרך שתקדם את התקשורת בניהן; ולמדנו כמה חשוב לומר את הדברים כמו שהם, על מנת שאפשר יהיה להתחבר ולפתור את הקשיים והמחלוקות.

ההליך שלהן היה מאד משמעותי עבורן; ולדבריהן, המיומנויות שתרגלו כאן של אופן הצגת המסר, של ההקשבה פנימה והחוצה ובכלל, עזרו להן גם במפגשים עם אחרים.

מקורות והעשרה

       

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.