[בתמונה: ליקוט המן, ציור משנות ה-60 של המאה ה-15. התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

עודכן ב- 23 בינואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים על השליו כמאכל הבשר של בני ישראל במדבר. למאמר האחר לחצו כאן:

• אבי הראל: שליו במקום מן – בקשה לגיטימית?

*  *  *

לאחר הסיפור תלונת בני ישראל על חוסר המים במרה, בפרשת בשלח, מגיע סיפור תלונה נוסף, הפעם על העדר מזון באזור מדבר צין. בני ישראל טוענים כנגד משה ואהרון כי הם הוציאו אותם ממצרים, אבל שם הם קיבלו תנאי אחרים כדלקמן:

"וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע:  כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב"[1].

בתגובה מאחד המספר המקראי את סיפור השליו (ראו תמונה למטה) וסיפור המן, השליו כנגד סיר הבשר, והמן כנגד הלחם שנאכל לכאורה חינם במצרים. בדברינו הבאים נתייחס לסיפור המן, החשוב משני הסיפורים הללו, זאת בעיקר היות הופעת השליו אירוע חד פעמי, ואילו ירידת המן ליוותה את בני ישראל בכל זמן נדודיהם במדבר[2].

גם המקרא מייחס למן חשיבות מיוחדת, והוא נזכר (יחד עם השליו) בספר במדבר: "וְהַמָּן, כִּזְרַע-גַּד הוּא; וְעֵינוֹ, כְּעֵין הַבְּדֹלַח. שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה, וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת; וְהָיָה טַעְמוֹ, כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל-הַמַּחֲנֶה, לָיְלָה, יֵרֵד הַמָּן, עָלָיו"[3]. גם בספר דברים ובספר נחמיה, מוזכר המן הפעם באופן בלעדי. המסר של הפסוקים העוסקים במן אחד, והוא – המן הוא מחסדי האל, ומרוב חשיבותו נצטוו בני ישראל לשומרו בצנצנת מיוחדת במשכן למזכרת לדורות הבאים.

[בתמונה: השליו... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Patrick_K59. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

המן עצמו מתואר כנס או כתופעה נפלאה וייחודית, והוא נקרא גם לחם שמיימי:" לחם שמיים" ; "דגן שמיים"[4]. משמעות הדבר – שהמן שהיה לחם המלאכים ירד באופן פלאי לבני ישראל, והוא אשר מביאם להכרה במהות שמירת השבת, היות וביום זה הוא פסק  מלרדת. זאת ועוד.

לירידת המן מתלווה ניסיון מתמשך האם בני ישראל יציתו לדבר האל כדלקמן: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא"[5]. בני ישראל נדרשו ללקוט מהמן רק את המנה הנדרשת לאותו יום. רק ביום שישי, הם נצטוו ללקוט מנה כפולה, היות שביום השבת כאמור, המן שובת מלרדת לארץ. מהות הניסיון – האם בני ישראל ישימו את יהבם על ההבטחה האלוהית כי המן ישוב לרדת לאחר השבת, או שמא הם ינסו לאגור אותו מחוסר אמונה?

העובדה שהמן אינו יורד באופן קבוע בכול ימות השבוע, מצביעה לדעת המספר המקראי כי המדובר בנס ולא בתופעת טבע. במבחן התוצאה, בני ישראל אינם עומדים בניסיון, והם יוצאים ללקוט מן גם ביום השבת :"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ"[6], והמשך הפסוק מראה את האכזבה האלוהית מחוסר אמונה זה :" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי".

כך או אחרת, תופעת המן הינה תופעה חריגה בעולם הנסים. בדרך, כלל מעשה הנס אינו מביא עימו דברים חדשים אשר לא נודעו בעבר. הנס בהגדרתו הוא שינוי מעשה הבריאה, אולם כל יסודותיו שאולים מהדברים הקיימים בטבע. חריגותו של המן נובעת מהעובדה שלא ניתן להגדירו, והיותו דבר חדש שלא נודע קודם לכן. מעבר לשאלת מהותו של המן, מצטרפת תהיה נוספת, מדוע בחר האל דווקא במן לפתור את מצוקת הרעב של בני ישראל? הרי הייתה בידו היכולת לפתור מצוקה זו באמצעות מזונות ידועים ומוכרים?

[בתמונה משמאל: ירידת המן משמים... פרסקו משנת 1720. התמונה היא נחלת הכלל]

יתכן שלשתי שאלות אלה ישנה תשובה אחת. ירידת המן מזכירה במקרא את פתיחת שערי השמיים, שזכורה לנו ממעשה סיפור המבול. אלא שהפעם לא יורד גשם ארצה כי אם השמיים ממטירים מזון פלאי. הד סיפורי להורדת המן אנו מוצאים בדבריו הביקורתיים של שלישו של מלך ישראל המפקפק בנבואתו של אלישע להורדת מחיר המזון וזמינותו בשעת המצור על שומרון : "וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר-לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל-יָדוֹ אֶת-אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמַר, הִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה; וַיֹּאמֶר, הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם, לֹא תֹאכֵל"[7]. בסופו של דבר זוכים תושבי שומרון בשפע של מזון איכותי עם תג מחיר נמוך. אך שם שפע המזון מגיע ממחנה ארם שננטש בחפזה.

אם המן הומטר מהשמיים, הרי שהמן מוגדר כאמור כדגן השמיים, כאשר המילה שמיים רומזת בהכרח לאלה שדרים בשמיים קרי למלאכים כדברי הפסוק : "לחם אבירים אכל איש"[8].

אבירים אלה הנזכרים בפסוק הינם יצורים אלוהיים, וכך אף מבין זאת התרגום הארמי של הפסוק : "מזון דנחת (שירד) ממדור מלאכיא", וכך הוא גם בתרגומים נוספים של התנ"ך, בתרגום השבעים ובוולגטה[9]. ברוח זו אנו מוצאים בתלמוד את הדרשה הבאה: "תנו רבנן, לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי רבי עקיבא"[10].

יתכן מאוד כי מזמור ע"ח בתהילים משמר מסורת קדומה בדבר מהותו של המן, ואת הסיבה מדוע דבר זה נעשה – כדי לענות על הטרוניה של בני ישראל שזכרו בערגה את השפע לכאורה שנהנו ממנו בארץ מצרים. מכאן אנו לומדים, כי יש רובד מקראי, בעיקר בתהילים, הדוגל באפשרות שמלאכי השרת אוכלים, בדומה לבני האדם. עדות משמעותית לתפיסה זו אנו מוצאים בשני סיפורים שונים:

• הראשון, כאשר מלאך ה', נגלה אל גדעון, הוא אינו אוכל את אשר מונח לפניו :" וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ יְהוָה, אֶת-קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר, וּבַמַּצּוֹת; וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן-הַצּוּר, וַתֹּאכַל אֶת-הַבָּשָׂר וְאֶת-הַמַּצּוֹת, וּמַלְאַךְ יְהוָה, הָלַךְ מֵעֵינָיו"[11];
• וכן בסיפור על המפגש בין מנוח למלאך : "וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-מָנוֹחַ, אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ, וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה, לַיהוָה תַּעֲלֶנָּה..."[12].

ברם, בהמשך לדברי התלמוד יש חכמים המתנגדים לדרשו של ר' עקיבא, שטען שבני ישראל אכלו את מזונם של מלאכי השרת :" אמר להם (ר' ישמעאל) צאו ואמרו לו לעקיבא, עקיבא טעית, וכי מלאכי השרת אוכלים לחם? והלוא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי", כלומר ר' ישמעאל בא ללמד כי כאשר משה עלה למרום, הוא לא נזקק למזון כלשהו, קל וחומר למלאכי השרת שאינם זקוקים למאכל או למשקה כלשהו. אם כך, כיצד מסביר ר' ישמעאל את הביטוי לחם אבירים? לדבריו צריך לקרוא לחם איברים, כלומר שהמדובר במזון איכותי שנבלע באברי הגוף ולא מופרש מגוף האדם לאחר שנאכל[13].

אחרית דבר

בפרשת בשלח מתלוננים בני ישראל על חוסר מזון, ומול השפע שהיה להם בהיותם עבדים במצרים. כדי למגר את תופעת הרעב, האל ממציא להם בשר, בדמות ציפור השליו, ומתחיל להוריד להם מן מהשמיים. משניהם, סיפור המן הוא החשוב יותר, היות והבאת השליו הייתה אירוע חד פעמי, ואילו ירידת המן נמשכה כל זמן שהותם של בני ישראל במדבר סיני.

המן מייצג נס ייחודי, ומזון שהשייך במהותו למלאכי השרת. האם משרתי האל אוכלים? לפי המסורת המשתקפת בתהילים, ומסיפורי גדעון ומנוח התשובה לכך חיובית. ברם, מסורת זו מטושטשת בכוונה תחילה על ידי המספר המקראי, בדבר אופיו השמימי או ליתר דיוק המיתי של המן. הטשטוש האמור נעשה בכדי ליצור חיץ ברור בין דרי מרומים לדרי מטה, ולמרות שר' עקיבא חושב שמן הוא אוכל של מלאכי השרת, הרי ברי הפלוגתא שלו טוענים ההפך, ואומרים שהמדובר במזון מאיכות נדירה, שאינו גורם לאחר אכילתו כל הפרשה גופנית.

[בתמונה: נס המן... ציור משנת 1577. התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), ‘פרשת בשלח’ באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 17/1/19.

[1] שמות, פרק ט"ז, פסוק ג'.

[2] ראה – אבי הראל, שליו במקום מן – בקשה לגיטימית? ייצור ידע, יוני 2019.

[3] במדבר, פרק י"א, פסוקים: ז' – ח'.

[4] תהילים, פרק ע"ח, פסוק כ"ד ;שם פרק ק"ה, פסוק מ', בהתאמה.

[5] שמות, פרק ט"ז, פסוק ד'.

[6] שם, פסוק כ"ז.

[7] מלכים ב', פרק ז', פסוק ב'.

[8] תהילים, פרק ע"ח, פסוק כ"ה.

[9] וולגטה (בלטינית: Vulgata ) התרגום החשוב ביותר של כתבי הקודש הנוצריים ללטינית. הוולגטה נערכה על ידי הירונימוס בסוף המאה הרביעית לספירה, בהתבסס על כתבי-יד עבריים, ארמיים ויווניים. היא נחשבה לתרגום האיכותי ביותר ללטינית במשך ימי הביניים, ובשנת – 1546, הכריזה עליה הכנסייה הקתולית כתרגום הרשמי והמוסמך של כתבי הקודש.

[10] בבלי, יומא, דף ע"ה עמוד ב'.

[11] שופטים, פרק ו, פסוק כ"א.

[12] שם, פרק י"ג, פסוק ט"ז.

[13] יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך. תל אביב, ידיעות ספרים, 2004,  עמודים: 54–56.