[בתמונה: סרח בת אשר מנגנת לפני יעקב. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[לאוסף המאמרים על פרשת ויגש, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נשים באתר, לחצו כאן]

עודכן ב- 19 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

לאחר שיוסף מזהה עצמו בפני אחיו, בפרשת ויגש, אומר המספר המקראי כי מניין צאצאי יעקב שירדו למצרים עולה לכדי שבעים נפש. מספר זה חוזר גם בספר שמות כדלקמן: "וַיְהִי, כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב--שִׁבְעִים נָפֶשׁ; וְיוֹסֵף, הָיָה בְמִצְרָיִם"[1].

המספר שבעים מציין משפחה גדולה ומספר זה חוזר במקרא מספר פעמים, מספר טיפולוגי. גדעון נתברך בשבעים בנים: "וּלְגִדְעוֹן, הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים, יֹצְאֵי, יְרֵכוֹ:  כִּי-נָשִׁים רַבּוֹת, הָיוּ לוֹ"[2], וכן היו שבעים בנים ובני בנים לעבדון בן הלל הפרעתוני:" וַיְהִי-לוֹ אַרְבָּעִים בָּנִים, וּשְׁלֹשִׁים בְּנֵי בָנִים, רֹכְבִים, עַל-שִׁבְעִים עֲיָרִם; וַיִּשְׁפֹּט אֶת-יִשְׂרָאֵל, שְׁמֹנֶה שָׁנִים"[3]. גם לאחאב מלך ישראל היו שבעים בנים:" וּלְאַחְאָב שִׁבְעִים בָּנִים, בְּשֹׁמְרוֹן"[4].

מסורת זו של שבעים בנים היה ידוע מהספרות של עמי המזרח הקדום. בספרות האוגריתית, מוזכרים שבעים בני אשרה[5], הנחשבים לבניו של האל. המספר שבעים הוא גם המספר המציין את כלל האלים שבפנתיאון האוגריתי. היות והמדובר במספר טיפולוגי, אין לדעת אם מהו המניין הראלי האמיתי, והמספר המקראי אינו מקפיד על כך.

[בתמונה: מסורת זו של שבעים בנים היה ידוע מהספרות של עמי המזרח הקדום... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Steve Bowbrick לאתר flickr]

למשל בסיפור על אבימלך בן גדעון שהרג את אחיו שבעים נפש: "וַיָּבֹא בֵית-אָבִיו, עָפְרָתָה, וַיַּהֲרֹג אֶת-אֶחָיו בְּנֵי-יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ, עַל-אֶבֶן אֶחָת; וַיִּוָּתֵר יוֹתָם בֶּן-יְרֻבַּעַל, הַקָּטֹן--כִּי נֶחְבָּא"[6], אין הקפדה על המספר הראלי, היות ויחד עם אבימלך הגיע מספרם לשבעים ואחת. גם במספר בני יעקב, אין לדעת אם זה המספר הנכון, והמפרשים עמלו כדי לייצר רשימה שמית שתכלול שבעים נפש.

הדמות המסקרנת ברשימת בני יעקב היורדים למצרים היא של סרח - או שרח - בת אשר: "וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל"[7]. למרות שהמקרא אינו מפרט דבר אודותיה, הרי שחז"ל מציגים אותה כאישה חכמה שהאריכה ימים ובידיה נמצאים סודות ומסורות הידועים רק לה, ורק בידיה היו המפתחות לגאולת בני ישראל ממצרים. בספר הישר[8], נאמר כי בין יוסף לסרח בת אשר היה קשר מיוחד, וכאשר ביקש יוסף להודיע לאביו כי עודנו חי ושליט במצרים, פנו האחים אל סרח וביקשו ממנה כי תנגן לפניו בכינור וכך תודיענו שבנו בחיים, כדי שיעקב לא ייבהל[9]. לאחר שבישרה ליעקב כי בו יוסף חי, הוא בירך את סרח על פי דברי המדרש שלא תמות לעולם.

לסרח כאמור היה הידע הבלעדי שנצרך בעת יציאת מצרים, מקום הימצאותו של ארונו של יוסף, כדלקמן: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו... ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו: במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושקעוהו בתוך נילוס. בא ועמד על נילוס נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר: יוסף יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו. תן כבוד לה' אלהי ישראל ואל תעכב את גאולתך, כי בגללך אנו מעוכבים. ואם לאו נקיים אנחנו משבועתך (כלומר - אם ארונך לא יצוף תישאר אתה כאן ואנחנו נצא ממצרים פטורים מהשבועה). מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה"[10].

שבועת בני ישראל ליוסף כי יקחו את עצמותיו עמהם כשיצאו ממצרים, על פי דברי המספר המקראי: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה"[11] מעכבת את היציאה היות ומקום הימצאו של ארונו של יוסף לא ידוע. על פי המדרש, סרח בן אשר שהאריכה ימים, ידעה היכן ארון זה נגנז, ובזכותה בני ישראל יכלו למלא את שבועתם ליוסף ולצאת מארץ מצרים. סרח היא האדם האחרון ששמע  את יוסף משביע את בני ישראל, וגם הייתה עדה מה עשו המצרים בארונו של יוסף לאחר מותו. המדרש האמור,  מעניק לה תקופת חיים פנטסטית, בין אם שהו בני ישראל בגלות מצרים  430 שנה:" וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"[12], בין אם הם שהו שם 400 שנה:" וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה"[13] ובין אם הם שהו שם "רק" 210 שנים[14].

.

האם בדברי המדרש הזה טמון גרעין היסטורי? קשה לומר. אולם הרציונל של הדברים, שסרח האריכה ימים רבים, מבוסס על כך שהיא נזכרת בין יוצאי מצרים, במפקד שנערך בערבות מואב, יריחו ערב הכניסה לארץ כנען על ידי המספר המקראי כדלקמן:" וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח"[15].

חז"ל המשיכו להעצים את דמותה של סרח, ויש מהם אף שטענו כי האריכה ימים עד ימיו של דוד המלך:" ר' יוחנן היה יושב בבית המדרש ודורש את מעשה קריעת ים סוף, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, דרש ר' יוחנן: כיצד היו המים עשויים כחומה? כמעין שבכה (כלומר קירות אטומים). השקיפה סרח בת אשר ואמרה: אני הייתי שם, ולא היו עשויים אלא כמו חלונות מאירים (כלומר היו קירות שקופים)"[16].  האם סרח האריכה ימים עד תקופתו של דוד המלך? הדבר לא נראה הגיוני, ולכן יתכן שהמדרש משתמש במילה השקיפה[17]. כך או אחרת, דבריה של סרח בת אשר גוברים על דבריו של ר' יוחנן, ללמדך שפרט להיותה חכמה יתכן שאף הייתה נוכחת באופן כזה או אחר, בדיון בבית המדרש שנסוב על השאלה מה היה אופיים של חומות המים ביציאת מצרים, אטומים או שקופים?

אחרית דבר

בפרשת ויגש מתואר כי בני יעקב הגיעו למצרים בשבעים נפש. מעבר להיות מספר זה מספר טיפולוגי, נזכרת בין באי מצרים אישה בשם סרח בת אשר. המספר המקראי לא מפרט אודותיה דבר, והקורא חושב שמדובר באזכור בודד של שם זה.

ברם, בערב הכניסה לארץ כנען, במפקד שנערך בערבות מואב בואכה יריחו, שמה של סרח בת אשר מופיע שוב, וכנראה שאין הוא מוזכר לשווא, אלא יתכן שהיא מוזכרת שם היות והיא עדיין נותרה בחיים.

המתח הפרשני בין האזכור הראשון של סרח ובין זה האחרון, שהוא במקרה הטוב 430 שנה, או במקרה המצומצם 210 שנים, העסיק את חז"ל רבות. לא בכדי הם כתרו לסרח כתר של אריכות חיים מופלגת, שאפשרה את יציאתם של בני ישראל ממצרים לאחר מותו של יוסף, ולאחר עידן ועידנים, מכריעה דיון בבית מדרשו של ר' יוחנן.

גם אם אין הדבר עולה בקנה אחד עם הידוע לנו בעניין אורך החיים בעת המקראית, הרי שסרח בת אשר נהנתה ממעמד מיוחד אצל חז"ל, כאישה חכמה שהאריכה ימים ושבידיה ניתנו מפתחות גאולת בני ישראל מארץ מצרים.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויגש, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נשים באתר, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת ויגש באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/12/18.

[1] שמות, פרק א', פסוק ה'.

[2] שופטים, פרק ח', פסוק ל'.

[3] שם, פרק י"ב, פסוק י"ד.

[4] מלכים ב', פרק י', פסוק א'.

[5] עולם התנ"ך, בראשית, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמוד 240.

[6] שופטים, פרק ט', פסוק ה'.

[7] בראשית, פרק מ"ו, פסוק י"ז.

[8] סֵפֶר הַיָּשָׁר הוא חיבור שלא נודע מי חיברו. ייתכן שנכתב בימי הביניים וייתכן שנכתב בעת העתיקה. הספר סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל מתקופת האבות ועד תקופת השופטים. רוב הפרקים בספר מקבילים לפרשיות ספר בראשית, ופרקים נוספים עוסקים בתקופות המקבילות לספרים שמות, במדבר, דברים, יהושע ושופטים.

[9] ספר הישר, מהדורת יוסף דן, ספריית דורות, 2005, ויגש, פרק י"ד.

[10] מכילתא דר' ישמעאל, בשלח, פתיחתא.

[11] בראשית, פרק נ', פסוק כ"ה.

[12] שמות, פרק י"ב, פסוק מ'.

[13] בראשית,  פרק ט"ו, פסוק י"ג.

[14] בראשית רבה, צ"א, ב.

[15] במדבר, פרק כ"ו, פסוק מ"ו.

[16] פסיקתא דרב כהנא, בשלח, י"א, י"ג.

[17] ראה – תמר קדרי, מפתח הגאולה של סרח, קולך, גיליון 101, ר"ח טבת, תשס"ו.