ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
באירועי הזיכרון לציון הירצחו של יצחק רבין שנערכו לאחרונה, צוטטו והושמעו דבריו במעמד חתימת הסכם השלום עם ירדן:
"מנהיגות יכולה לפלס דרך, להראות דרך. את הדרך עצמה צריכים לסלול בני שני העמים. אני לא מאמין שהיינו מגיעים לרגע הגדול הזה, אלמלא הרצון לשלום שהיה בלבות שני העמים: בלבות אנשי צבא כמו בלבות אנשי הרוח, בלבות החקלאים כמו בלבות נהגי המשאיות החוצים את כבישי הערבה בירדן ובישראל. בלבות המורים כמו בלבות ילדי הגן. שני עמים עם רצון נחוש לקבוע שבדור שלהם תחול מהפכה הגדולה במזרח התיכון. שהוא תוצאה של שאיפת שני העמים לבסס חיים חדשים בין שתי המדינות".
[בתמונה: יצחק רבין - "הרצון לשלום שהיה בלבות שני העמים"... האמנם? מרכז ההסברה. שם הצלם אינו מופיע]
ההידרדרות ביחסים שבין ישראל וממלכת ירדן בעת האחרונה, ההשתלחות הבוטה של המלך הירדני בישראל, כמעט בכול נושא רגיש במזרח התיכון, הגיעו לאקורד צורם בדרישה לסיים את חוזה ההשכרה של "אי השלום" ושטחים חקלאיים בנהריים. עניין ש'הקפיץ את הפיוז' בקרב הציבור הישראלי להבין ש"יש לנו בעיה".
מעט היסטוריה
מערכת היחסים עם ממלכת ירדן מאז קום המדינה היא מעניינת ומרתקת במישור כלל היחסים של ישראל עם עמי המזרח התיכון. להזכיר, שכבר לקראת הכרזת המדינה (1947) התנהלו שיחות בין נציגי המדינה והמלך עבדאללה הראשון - שכבר אז הבין, שהישוב היהודי ינצח במלחמה שכפתה הליגה הערבית - בהם הגיעו להבנה על השתתפות בעצימות נמוכה של הצבא הירדני במלחמה, בתמורה לכך שישראל תימנע מכיבוש מלא של הגדה המערבית, כולל השארת הר הבית באחריות ירדן (כך היה למגינת ליבם של מפקדי צהל, שעצרו את התקפותיהם על הערים המרכזיות בגדה, נוכח ההוראה המפורשת של בן גוריון).
חסי "הבנה" ותיאום מהלכים מרכזיים נמשכו גם בימיו של בנו המלך חוסיין שעלה לכס השלטון לאחר הסתלקותו של אביו, טלאל (שוויתר על כסאו בשל מחלת נפש), כפי שבא לידי ביטוי במפגשים חסויים עם נציגים ישראלים קודם למלחמת ששת הימים. חוסיין חשש מאד ממלחמה עם ישראל והיסס רבות לפני שהסכים תחת לחץ מדינות הליגה הערבית והרחוב, להשתתף בקואליציית סוריה/מצרים. כן הייתה תקווה רבה שיענה להזהרות והבטחות ישראל שלא תתקוף את ירדן אם תמנע היא התקיפה, מצב שהיה מקל על צהל, שחשש שלא יעמוד במלחמה בשלוש חזיתות במקביל. אלא שחוסיין, לאחר ששמע ביום השני למלחמה ברדיו קהיר ש"הצבא המצרי בדרך לתל-אביב"- למרות שכבר הושמד כל חיל האוויר המצרי - לא יכול היה להתאפק, הצטרף למלחמה וכך איבד את הגדה המערבית.
[בתמונות: עבדאללה הראשון מימין; וחוסיין בן טלאל משמאל: אנטומיה של פיכחון אסטרטגי והבנות, לאורך זמן, עם ישראל. שתי התמונות הן נחלת הכלל]
למרות התבוסה המשיך חוסיין לשמור על קשר טוב עם המנהיגות הישראלית. הוא טייל לא פעם ברחובות תל אביב בתחפושת; ואף הזהיר את גולדה מאיר ערב מלחמת יום כיפור על הברית המצרית סורית המתרקמת. ישראל מצידה הגנה על חייו לא פעם מפני אויביו, בסיוע פיננסי של ארה"ב. לציין שכ- 70 אחוז מאזרחי הממלכה הם פלסטינים, שמתקשים להסתיר את שאיפתם להפיל את שלטון המלוכה, ואולי גם להתאחד עם הגדה המערבית כפדרציה. איום זה - המתבטא בהצהרות והפגנות ולחצים בלתי פוסקים על הממשל, לנקוט ביד קשה נגד ישראל - הביאה את המלך גם לנתק ולוותר על שלטונה של ירדן בגדה המערבית, למעט קבלת אחריות מלאה על הר הבית (בהסכמת משה דיין).
חוסיין תמיד אמר שהוא לא יהיה הראשון לחתום על הסכם שלום עם ישראל, ונאות לעשות כך רק לאחר מצריים. הרבה תקוות תלו שני הצדדים בהסכם שאמור היה להביא לפיתוח שיתוף פעולה כלכלי ובטחוני פורה. אחד מהחשובים בהם הוא הסכמת ישראל לאספקת מי הירדן למדינה הצמאה (ישראל מקפידה לעמוד במכסת המים המובטחת חרף בצורות ועלות ומחיר מופקע המוטל על אזרחי ישראל). וקידום "תעלת הימים" התקועה מסיבות שונות המרגיזות את המלך; ובכלל, כלכלת ירדן מקרטעת חרף הבטחותיו של המלך לעמו שהמצב ישפר בעקבות חתימת הסכם השלום.. שלא לדבר על נטל מעיק של מאות אלפי הפליטים הסורים החונים עתה בתחומה של ירדן.
משבר חריף פרץ בעקבות ניסיון ההתנקשות הכושל בראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל. לא שלמלך הירדני הייתה בעיה עם עצם הניסיון, אלא שההתרחשות על אדמת ירדן הוותה פגיעה בריבונותה, וסתרה את ההסכם עם ישראל. הכישלון הזה גבה מישראל מחיר כבד ביותר.
[בתמונה: מחירו של כישלון... חאלד משעל. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]
ההתנגדות להסכם עם ישראל גברה, בימיו של עבדאללה בן חוסיין, שמתמודד כל העת עם דרישה בלתי פוסקת לבטל את הסכם השלום; או לפחות לצמצם את סטטוס הנציגות ההדדית. המלך מפגין עוינות פומבית גוברת כלפי ישראל (שלפעמים, היא 'מרוויחה' אותה ביושר', כפי שקרה באירוע הירי של קצין הביטחון בשגרירות הישראלית, וקבלת הפנים הלבבית כגיבור שבנימין נתניהו העניק באופן אישי לקצין; דבר שהביא לסילוקה ללא שוב של השגרירה הישראלית; ובהתנגדות לכול שינויי תחזוקה חיוניים, המוצעים ע"י ישראל בהר הבית. ועתה הדרישה לעמוד בתנאי סיום חכירת שטחי החקלאות בגבול נהר הירדן לאחר 25 שנה ממועד החתימה על ההסכם.
תובנות
יש הבדל בין "הסכם שלום" בין מנהיגים, ובין "שלום בין העמים":
לעיתים, נחתמים הסכמי שלום בין מנהיגים משיקולים שונים (ראה ועידת מינכן 1938 ובעקבותיו הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שנה לאחר מכן), גם אם אין (אם בכלל), תמיכה רחבה בציבור בוחריהם למהלך הזה. זאת תחת ההנחה, שעצם החתימה והמציאות שתבוא בעקבותיה, תיצור התהוות, אשר תביא גם את העמים ליצור יחסי שלום אמתיים, כפי שקרה למעשה בין גרמניה וצרפת למשל, לאחר מלחמה העולם השנייה. ניתן להניח שעל המודל הזה הסתמך רבין בדבריו בעת טקס החתימה על ההסכם עם ירדן. סביר שרבין ידע היטב שפני תושבי ירדן אינם ל"שלום אמת" עם ישראל; ולבטח, החלטת המלך למהלך השלום אינה תוצאה של "לחץ מהשטח". .. דברים, שברור שלא היו יכולים להיאמר באותה עת.
גם "הסכם השלום" עם מצרים הוא דוגמה קיצונית עוד יותר לפער שבין עמדת המנהיג ובין העם. אפילו הישגו העצום בהשבת חצי האי סיני, ותמיכת מיליארדי הדולרים השנתית לה זוכה מצריים מידי ארה"ב (כתנאי לקיום ההסכם) - שלא לדבר על השבת הכבוד האבוד מאז ששת הימים - לא הצילו את חייו של אנוואר סאדאת שנרצח בגין עצם החתימה על ההסכם.
[בתמונה: משה דיין ואנוואר סאדאת: מחיר החתימה על ההסכם... התמונה היא נחלת הכלל]
המצב היום עם מצרים רחוק מאד מהמצופה ב"הסכם", במקרה הטוב, ניתן להגדירו כ"אי לוחמה" המלווה בשת"פ ביטחוני נקודתי, מול האיום הסוני הקיצוני, שהיתר ישראלי, העניק למצרים הזדמנות להחדיר כוחות צבאיים לאזור המפורז בסיני, הרבה מעבר לכוחות שיטור כפי שנקבע בהסכם המקורי. ההיתר הזמני הזה הפך לקבע, כי אינני רואה איזשהו ממשל ישראלי או אמריקני שיעז לדרוש ממצרים לחזור לתנאי ההסכם הראשונים, חרף הסיכון שההתעצמות הצבאית המצרית בחצי האי יכולה עד מהרה להפוך לאיום ביטחוני של ממש על ישראל. יש לזכור, שהעוינות של הציבור המצרי לישראל היא חסרת מעצורים, מוזנת ומלובה באנטישמיות ממוסדת, אקדמית, אינטלקטואלית החל מגיל הגן - שאינה מאפשרת כול סיכוי למה שאנו שואפים "הסכם שלום אמתי".
האם יש מצב בו עמים חפצים בשלום ורק מנהיגיהם מסרבים? לא מצליח להיזכר בסיטואציה כזו בעבר, למעט בשלבים המאוחרים של מלחמת העולם הראשונה, בו חיילי הצבאות - המגויסים בגיוס כללי - קצו במלחמה, ולא היו כלל בטוחים שיש הצדקה בשם "כבוד לאומי" מזויף להמשיך להקיז דם (למבקשים להעמיק מומלץ הסרט, "סוס מלחמה"). ההיפך הוא השכיח.
"הסכם שלום" שאין בו הדדיות- נועד לכישלון:
נאומו האחרון של המלך הירדני בפני חברי ממשלתו והצהרותיו החגיגיות: "אני מודיע על סיום הסיפוח של שני האזורים צופר ונהריים מהסכם השלום ועל החלת ריבונות ירדנית מלאה על כל אינץ' מהאדמות האלה" - כאילו מדובר בשחרור שטחים כבושים - אינם מבשרים טובות לגבי היתכנותו ארוכת הטווח (בהמעטה) של הסכם השלום הצונן גם כך, שאביו חתם עליו לפני חצי יובל שנים.
מה הניע את המלך לחסום את המשך ההסדר בנהריים ובצוחר? יתכנו כמה מסקנות אישיות:
ראשית, החולשה שמקרינה ארצות הברית; הנוטשת את בני בריתה במזרח התיכון, באופן שגורם לרבים ממדינות שהאזור לחפש בני ברית אחרים:
- כך למשל מצרים קיימה לאחרונה תמרון צבאי משותף עם רוסיה!! (מי היה מאמין? ולא שמעתי עדיין על כך, שארה"ב מסירה את תמיכתה הכספית בצבא המצרי; או על סנקציה מסוג אחר.
- וסעודיה משדרת הצהרות פיוס כלפי איראן לאחר שנוכחה בחוסר רצונה של ארה"ב להתערב, בעקבות ההתקפה האיראנית על מתקני הנפט.
שנית, כי לא ניתן לסמוך על ההבטחות ישראליות.
שלישית, הספק באמונה שישראל היום, יכולה או מוכנה להגן על חייו של המלך מפני התנקשות, שלא לדבר על הקונוטציה השלילית ששלטונו נשען כביכול על כידוני הצבא הציוני.
רביעית, הנחת המוצא, שהסכם השלום חשוב יותר לישראל מאשר לירדן; ולכן, היא לא תפעיל שום סנקציה נגדית נגד התנהגות ירדנית עויינת, כמו שינויים באספקת המים לירדן. זאת, למרות חרדתו הגדולה של המלך, שישראל תיסוג מכוונתה להגן פיזית על קו המים של נהר הירדן, עובדה שתגביר את האיום הפלסטיני על שלטונו.
[בתמונה: המלך עבדאללה בנהרים. התמונה היא צילום מסך מכתבת חדשות וואלה]
לסיכום
נכון לעכשיו, ישראל מברכת על קיומם של הסכמי שלום פורמליים עם מצריים וירדן כאות לסיכוי קבלתה של הישות הציונית במזרח התיכון. זאת, תוך "בליעה" של הפרות גלויות, ואף בוטות לעיתים, של הסכמי השלום עם מצרים וירדן, המאפשר הרחבת הקשרים עם מדינות ערביות שאינן שכנות, על בסיס שיתוף פעולה אזורי.
הדבר מעיד על כמה בעיות מהותיות:
- הסכם שלום שאין בו הדדיות - במובן שאינו משרת אינטרסים משותפים של מי מהצדדים, והוא נשמר רק כי האחד מהווה "בן-ערובה", המוכן לספוג ללא תגובה הפרות הסכם - עלול להתפוצץ ביום מן הימים.
- הפער בין "הסכמי שלום" הנחתמים בין מנהיגים, אינו מעיד בהכרח (במקרה זו דווקא ההיפך הוא הנכון), על שאיפת שני העמים עצמם לשלום אמתי ביניהם.
- כל סעיף בהסכמי השלום ניתן להפרה, בכול עת, כלאחר ידי מי מהצדדים (בעיקר הערבי), למעט סעיף אחד - הגבולות. משעה שנחתמו וזכו להכרה עולמית - הם מקובעים ואינם ניתנים לחרטה, אלא במקרים קיצוניים (מלחמת 1948 לדוגמה). זה נכון בעיקר למזרח התיכון.
- לא די ביצירת יחסים חברותיים חמים ברמה האישית עם מי מהצד השני, ולא ניתן לראות בכך עדות, שהשלום בפתח. יש לזכור, שהערכים והמניעים הקולקטיביים בתרבות המזרח, חזקים יותר מכול אידאולוגיית שלום אינדיבידואלית, כפי שאבו-מאזן לחש על אוזנו של יאסר ערפאת בשיחות קמפ דויד 2000, שאין לו לערפאת סמכות לחתום על הסכם שלום עם ישראל, וודאי שלא לוותר על משהו מהר הבית, כי הוא מייצג לא רק את הפלסטינים; אלא את האינטרס הקולקטיבי של כול האומה המוסלמית בעולם.
- כול עוד קיימת רק בישראל תנועה עממית לשאיפה לשלום-אמת, כמו "שלום עכשיו", וקיימים אין ספור שירי שלום וחינוך מגיל הגן להכרה במדינות השכנות, שכולם מעידים על שאיפה כנה של העם לשלום עם האחר, דברים שאינם קיימים כלל בקרב המדינות השכנות, שלא לדבר על שטנה והטפה לחיסול, לא ניתן יהי להגיע לשלום אמת, ולא משנה עד כמה ידקלם אבו מאזן את המנטרה הזו (באנגלית כמובן), באוזניהם המתמוגגות של חברי מפלגת מרצ. היעד עוד רחוק מהשגה.
