[בתמונה משמאל למעלה: האלוף עמוס ידלין. בתמונה מימין למטה, פרופ' אסא כשר]

[לאוסף המאמרים על סיכולים ממוקדים והשלכותיהם, לחצו כאן] [לאוסף מאמרים על 'הפער שבין המוסר לחיים עצמם', לחצו כאן]

סוגיית החיסולים הממוקדים (Targeted killings) חזרה, ועמה הדילמות המלוות אותה. דילמות אלה הביאו לגיבוש דוקטרינה האתית שפותחה במכללה לביטחון לאומי של צה"ל בתחילת המילניום, על רקע המאבק המזוין בפלסטינים באותה עת. מפאת חשיבותם של הדברים והרלוונטיות שלהם, הם מובאים לפניכם כאן. המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'ביטחון לאומי', גיליון מס' 3-2, ספטמבר 2003, עמ' 12-5 (ראו תמונת כריכה משמאל).

אלוף במילואים עמוס ידלין הוא ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי. הוא היה טייס קרב בחיל האוויר, ושימש, בין היתר כמפקד המכללות הצבאיות, כנספח צה"ל בוושינגטון, וכראש אגף המודיעין (אמ"ן).

אסא כשר הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, זוכה פרס ישראל. כשר מופקד על הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, וקודם לכן על הקתדרה לפילוסופיה של השפה ע"ש אברהם הורודיש באוניברסיטת תל אביב. הוא מומחה בעל שם בינלאומי במחקר הפרגמטיקה של השפה, חוקר ופעיל בתחומי האתיקה המקצועית בצבא, ברפואה, בתקשורת, באקדמיה ובמחקר המדעי. ממחברי רוח צה"ל, הקוד האתי של צבא הגנה לישראל. משך שנים שימש כמרצה הבית במכללה לביטחון לאומי, צה"ל.

*  *  *

מאז ספטמבר 2000 מנהלת מדינת ישראל מאבק מתמשך בטרור הפלסטיני. במהלך עימות זה נשמעים, מדי פעם, דברי ביקורת נוקבים כנגד צה"ל, כנגד מפקדים המתכננים ומאשרים משימות וכנגד הלוחמים המבצעים אותן. ביקורות חריפות במיוחד הוטחו כנגד משימות של סיכול ממוקד ומשימות של פגיעה במוקדי טרור פלסטיני שביצוען גרם לפגיעה בפלסטינים שלא הייתה כוונה לפגוע בהם, כיוון שלא לקחו חלק בפעילות טרור. האזרח הישראלי המצוי, הקורא דברי ביקורת כאלה, שומע על הפעילות הצבאית או מן התיאורים שלה כפי שהם מופיעים באמצעי התקשורת, שאינם תיאורים מקצועיים מלאים, או מן התיאורים שלה כפי שהם מופצים על-ידי סוכנויות שונות של התעמולה הפלסטינית, שהם תמיד עוינים וחסרי מעצורים.

לפיכך, האזרח הישראלי עלול לקבל רושם מוטעה בדבר השיקולים המכוונים את צה"ל בעת תכנון פעילות צבאית כנגד מוקד טרור ובעת ביצועה המקצועי של פעילות כזאת. מטבע הדברים, לא ייתכן לקיים שיגרה של דיונים מקצועיים, מלאים ושקופים לחלוטין בדבר תכנון פעילות מסוג זה וביצועה, ובכל זאת, החובה המוסרית של המפקדים הבכירים בצה"ל היא להדגיש את המחויבות המעשית המלאה של צה"ל לעקרונות המוסריים של ההגנה העצמית ושל ריסון הכוח.

[בתמונה: חיסולו של בכיר הג'יהאד האסלאמי, באהא אבו אל עטא בעזה ב- 11 בספטמבר 2019. המקור: העיתונות העזתית]

הביקורת המוסרית כנגד הלוחמים והמשימות שהם מבצעים עולה משני כיוונים, ומן הראוי להבחין ביניהם. בכיוון האחד מתגלה קבוצה קטנה וקיצונית, שכבר הרשתה לעצמה לאיים על המפקדים ועל הלוחמים, בדרכים שונות. דובריה של קבוצה זאת מנסים להצטייר בעיני הבריות כשומרי החומות של המוסר, אולם לאמיתו של דבר, הביקורת שהם מטיחים, בתוך ישראל ומחוצה לה, כנגד צה"ל, כנגד משימות הסיכול הממוקד וכנגד הלוחמים המבצעים אותן, אינה ביקורת מוסרית אלא היא בגדר ביקורת פוליטית בלבד. בכל פעם שאנחנו מבצעים פעילות צבאית של הגנה על אזרחי המדינה באמצעות לוחמה כנגד מוקדים של הטרור הפלסטיני, חטאנו הוא בכך שמעשינו אינם הולמים את השקפת המבקרים הללו, שיותר מכל יש בה הזדהות מתמדת עם קווי התעמולה הפלסטינית, שפחות מכל יש בה התנגדות נחרצת למתקפת הטרור הפלסטינית המכוונת כנגד יהודים אזרחי מדינת ישראל באשר הם יהודים.

הזיהוי של העמדה המוסרית הראויה עם העמדה הפוליטית של קבוצה זו הוא מופרך מכל הבחינות. העמדה המוסרית הראויה מחייבת אותנו בהקפדה על כבוד האדם. השמירה על כבוד האדם מחייבת אותנו בהגנה ממשית על חיי אדם, אזרחי ישראל ואזרחי האויב כאחד. ההגנה הממשית על חייהם של אזרחי ישראל מחייבת אותנו בפעילות אפקטיבית, מתמדת, מקצועית ונחרצת, כנגד מוקדי הטרור הפלסטיני. עמדה פוליטית שאין בה הזדהות עם החובה שלנו להגן על חיי האזרחים מפני סכנות הטרור אינה עמדה מוסרית. עמדה פוליטית שיש בה מידה כלשהי של הזדהות עם הטרור או עם מבצעיו אינה עמדה מוסרית. כל ניסיון לזהות עמדה פוליטית כזאת עם המוסר הוא פח תעמולתי גס. אדם הגון שעיניו בראשו לא ייפול בו.

ההערכה המוסרית של פעילות צבאית, בשלב התכנון, בשלב הביצוע או בשלב התחקיר, אינה נעוצה בשום עמדה פוליטית. חיילי צה"ל ומפקדיו הם אזרחים הרשאים, כמובן, להיות בעלי עמדה פוליטית אישית, אותה הם מגבשים בינם לבין עצמם ואף מבטאים בקלפי ביום בחירות. עם זאת, שום דעה פוליטית של שום איש צבא אינה רשאית לשמש לו בסיס להערכה מקצועית או להערכה מוסרית של פעילות צבאית כלשהי.

צה"ל, כצבאה של מדינה דמוקרטית, אמון על העקרונות המוסריים של המשטר הדמוקרטי, במיוחד על עקרון השמירה הקפדנית על חיי אדם וכבודו, ומתוך כך על  עקרון ריסון הכוח. בהקפדה על עקרונות אלה חייב כל לוחם, באוויר, ביבשה ובים. הלוחם משתמש בהם, בהערכה המקצועית ובהערכה המוסרית, תהא עמדתו הפוליטית אשר תהא. הוא משתמש בהם בהיותו אזרח נאמן לערכי מדינתו, שהם חלק מערכי צה"ל, בהיותו איש מקצוע אחראי. חלק מן היכולת ומן הנכונות של החיל להשתמש בעקרונות אלה הוא מביא עימו מהבית. חלק הוא שואב מן המעיינות האישיים של עצמו. ואם מה שבא מן החינוך או מן האישיות אינו מספיק, כי אז מפקדי צה"ל אמורים להשלים את החסר, בהכשרה הצבאית, המקנה לא רק ידע ומיומנות, אלא גם הבנה של עקרונות, ערכים ונורמות. הללו, אינם נעוצים בשום עמדה פוליטית, אלא בתפיסה ממלכתית, עקרונית ושיטתית, בדבר מקומו של צבא במדינה דמוקרטית, בדבר מעמדו של צה"ל במדינת ישראל.

[בתמונה: חיסולו של חאמד אחמד עבד חודרי, האחראי על העברות כספים במזומן ובהיקפים גדולים מאיראן לארגוני הטרור ברצועת עזה, במאי 2019. המקור: התקשורת העזתית]

ביקורת מוסרית אחרת כנגד אותן משימות וכנגד לוחמי צה"ל, וטייסי חיל האוויר בתוכם, עולה מדי פעם מכיוון אחר, לא כביטוי של יחס עוין כלפי עצם הפעילות הצבאית כנגד הטרור הפלסטיני, כלפי צה"ל או כלפי לוחמיו ומפקדיו, אלא כביטוי אוטנטי של התנגדות מוסרית, העשויה להיות לגיטימית, לפעולות צבאיות מסוימות או להיבטים שלהן, במיוחד לפגיעה שלא בכוונה באזרחים פלסטינים, אגב פעילות צבאית כנגד מוקדי טרור פלסטיני.

הזכות להשמיע ביקורת נגזרת, כמובן, מאושיות המדינה הדמוקרטית המתוקנת. לא עולה על דעתנו לערער עליה או אפילו לקרוא ליתר הגבלה שלה בדרך כלשהי, גם לא כשהביקורת מושמעת כנגד לוחמי צה"ל ומפקדיו. אולם ביקורת ראויה להישמע כביקורת רצינית ואחראית בה במידה שהיא מבוססת על הכרת העובדות והבנת השיקולים. כשם שיש להודות על כל ביקורת עניינית, מקצועית וקונסטרוקטיבית, כך יש להצטער על כל ביקורת פזיזה, הנעוצה בהכרה קלושה של העובדות והבנה רדודה של השיקולים, אף אם כוונותיה טובות. ראוי להבין, כי גם ביקורת שמקורה ברגישות אנושית, באכפתיות מוסרית, ואף בהבנת החובה להילחם בטרור, יכולה להיות כרוכה בבעיות רבות. כאן נעסוק באחדות מהן.

ראשית, ערכי הלחימה שלנו, שהם ערכי הלחימה של כל צבא של מדינה דמוקרטית, מעוררים דילמות קשות, המחייבות פתרונות מורכבים. הדוגמה הבולטת ביותר, בהקשר הנוכחי, היא זו של הדילמה המתגלה במשימות של סיכול ממוקד, במקומות שיש בהם לא רק טרוריסט, שחובתנו המוסרית היא להגן על אזרחי ישראל מפני הסכנה המיידית הנשקפת ממנו, אלא שיש בהם גם אזרחים פלסטינים שאינם מעורבים בפעילות טרור, שחובתנו המוסרית היא שלא לפגוע בהם, מפני שלא נשקפת לנו מהם שום סכנה. אם נתמקד רק בסכנה הנשקפת לנו מן הטרוריסט, עלולים להיפגע אזרחים פלסטינים שאינם מעורבים בטרור. אם נתמקד רק בסכנה שייפגעו אזרחים פלסטינים שאינם מעורבים בטרור, עלול הטרוריסט לבצע פיגוע קטלני כנגד אזרחי ישראל. על כן, חובתנו המוסרית היא להביא בחשבון הן את הסכנה הנשקפת לאזרחי ישראל והן את הסכנה הנשקפת לאזרחים פלסטינים שאינם מעורבים בטרור. כיצד לעשות זאת, זו שאלה קשה שאנחנו מעסיקים את עצמנו בה השכם והערב. השיקולים מורכבים מאוד. לעתים קרובות, הביקורת המוטחת כנגד המשימה, מתכנניה ומבצעיה מגלה אי הבנה של הבעיות ואי הבנה של ההכרעות המעשיות.

[פרסומים בתקשורת הישראלית על חיסול יחיא עייאש בינואר 1996]

כשאנו בוחנים את העקרונות העומדים ביסוד התהליכים המתקיימים בצה"ל עד לאישור פעילות מבצעית והוצאתה אל הפועל, אין לנו אלא להתגאות ברמה האתית וברמה המוסרית של העקרונות הללו. תהליכי התכנון והאישור הם קפדניים, בכל שלב ובכל היבט. המידע המודיעיני העומד בפני המחליטים הוא, בדרך כלל, המידע הטוב ביותר שניתן להשיג, לא רק בדבר היעד של המשימה, שהוא מוקד טרור, אלא גם בדבר הסביבה האנושית בה הוא נמצא באותו זמן. נחזור ונדגיש, כי ככל שהמדובר באזרחים פלסטינים שאינם מעורבים בטרור, לא זו בלבד שאין כוונה לפגוע בהם, אלא שנעשה מאמץ למצוא דרכים לביצוע המשימה כנגד הטרור בלי לפגוע בהם כלל. ובשעה של כורח צבאי לפעול, באופן שאין בו מנוס מסכנת פגיעה בסביבה האנושית של היעד,  נעשה מאמץ למצוא דרכים למזער את הפגיעה.

צה"ל פועל על פי אמות מידה ברורות לסימון בני אדם כטרוריסטים. אנו מבצעים פעולות של סיכול ממוקד כשלפנינו בני אדם שהם בבחינת "פצצה מתקתקת", דהיינו בני אדם הנמצאים בעיצומו של תהליך מעשי, שנשקפת ממנו סכנה ממשית לפיגוע באזרחי מדינת ישראל, בכלל זה חיילים צה"ל, שעה שאין לנו דרך להפיג את הסכנה בלא לפגוע באותם בני אדם. בן אדם הוא בגדר "פצצה מתקתקת" לא רק כשהוא חגור חגורת נפץ ועושה את דרכו לאתר ישראלי כדי לבצע בו פיגוע טרור רצחני, אלא גם בשלבים קודמים של התהליך המעשי – כשהאדם מספק לזולתו את אמצעי הפיגוע, כשהוא מארגן את סידורי ההצטיידות והנסיעה, כשהוא מתכנן את תהליך הפיגוע וכדומה. הפגיעה בכל אדם כזה היא סיכול ממוקד והיא מוצדקת, שעה שאין לנו דרך, שתהיה מוצלחת מבחינת הסיכויים והסיכונים, להפיג את הסכנה הנשקפת מן התהליך הנמצא בעיצומו לא על ידי פגיעה באותו אדם, אלא על ידי תפיסתו. סיכול ממוקד אינו מעשה נקמה ואינו פעולת ענישה. סיכול ממוקד הוא פעולה של התגוננות מפני סכנה בעתיד ולא פעולה של התחשבנות בדבר פיגוע בעבר.

אמנם אדם שתכנן או ביצע פיגועים כנגדנו יכול להיות, בתור שכזה, מטרה לסיכול ממוקד, אולם לא בתור נקמה או ענישה, אלא על יסוד החזקה, ההנחה הבדוקה, כי אדם שעשה זאת בעבר, שוב ושוב, במסגרת ארגון טרוריסטי, מועד לעשות זאת בהווה ואם לא נסכל את פעילותו יעשה זאת שוב ושוב בעתיד. אין לנו מדיניות של פגיעה לשם הרתעה. וגם אין לנו תפיסה של ארגון טרור כ"צבא טרור", באופן המאפשר לפגוע באנשיו באופן רחב, לאו דווקא בהקשרים של סיכול ממוקד, על פי כללי המלחמה המוכרים והמקובלים.

בכל מקרה בו מתעורר החשש שבפעילות צבאית יפגעו גם בני אדם שאינם מעורבים בטרור, אנו משתדלים למזער את הפגיעה בהם. העיקרון המנחה הוא עיקרון הכורח הצבאי: ככל שיש הצדקה מלאה לביצוע הפעילות הצבאית, מפני שאחרת לא נוכל לספק הגנה לאזרחי המדינה, ובכלל זה חייליה, ניאלץ להשלים עם פגיעה בסביבה האנושית של יעד הפעילות הצבאית. עם זאת, גם הפגיעה בסביבה האנושית חייבת להיות בגדר כורח שאין ממנו מנוס: אם אפשר להשיג את יעדי הפעילות הצבאית, באותה רמת סיכוי להצלחה ובאותה רמת סיכון לחיי החיילים המבצעים אותה, תוך כדי פגיעה נמוכה יותר בסביבה האנושית של היעד, כי אז אסור להזדקק לשיטת פעולה שתהיה בה סכנה חמורה יותר לפגיעה באותה סביבה אנושית.

[ידיעות אחרונות על חיסול 'המהנדס', יחיא עייאש, בינואר 1996]

כאשר מוטלת על לוחמי צה"ל משימה, נבחנים מראש כל ההיבטים שלה. ראשית, נשאלת השאלה, מהן כל דרכי הפעולה המבצעית האפשריות. שנית, נבדקת בקפדנות שאלת הסיכון הנשקף ללוחמינו בכל אחת מדרכי הפעולה הללו. שלישית, מתבררת ביסודיות, על יסוד המודיעין העומד לרשות המתכננים, שאלת הסכנה שבפגיעה בסביבה האזרחית של היעד, שהוא עצמו מוקד טרור, אך סביבתו עשויה שלא להיות מעורבת בפעילותו. התכנון המבצעי, העובר בקרה של דרגים זוטרים, בינוניים ובכירים, כולל טיפול שיטתי בכל ההיבטים האלה. השאלות מעוררות דילמות מבצעיות ומוסריות קשות, אבל, בדרך כלל, הפתרונות המתגבשים בתהליך התכנון המבצעי הם נכונים, הן מבחינה מבצעית והן מבחינה מוסרית.

אכן, לעיתים, מצליחים לא לפגוע באוכלוסיה שאינה מעורבת בטרור ולעיתים ההצלחה הזאת אינה מאירה לנו פנים. אכן, לפעמים נפגעים בפעילות צה"ל נגד הטרור בני אדם שאינם מעורבים בטרור, ואפילו ילדים. אולם, בכל מקרה, אותו עקרון מוסרי מונח בבסיס השיקולים בפעילות נגד מוקדי טרור: אין להסתכן בפגיעה במי שאינם מעורבים בטרור, אם אין כורח צבאי לבצע את המשימה משיקולים של הגנה עצמית מפני סכנה ממשית של טרור, ואם יש כורח צבאי לבצע משימה, שיש בביצועה סכנה של פגיעה בסביבה האנושית של מוקד טרור, חובה היא להתאמץ למצוא את הדרך הטובה ביותר למזעור הסכנה. וכאשר נמצאת הדרך הזאת, חייבים הלוחמים לבצע את המשימה המוטלת עליהם תוך מאמץ מתמיד לעשות זאת באופן המוצלח ביותר, מכל בחינה, גם מבחינת מזעור הפגיעה בסביבה האנושית. ואם בכל זאת תתרחש פגיעה בסביבה האנושית, שהיא תמיד פגיעה שלא בכוונה, נתחקר אותה, כדי למצוא דרכים טובות יותר למזעור הסכנה שלעתיד לבוא, בנסיבות דומות, שוב תיפגע שלא בכוונה הסביבה האנושית של מוקד טרור. אנו מקפידים לתחקר היטב כל אירוע, כדי להפיק לקחים בכל היבט של הפעילות המבצעית, כולל ההיבט של הפגיעה הלא-דרושה בסביבה האנושית של מוקד טרור.

כאשר בוצעה, כמה חודשים לפני כתיבת מילים אלה, משימה של סיכול ממוקד בעזה ונהרגו בה לא רק הטרוריסט המסוכן אלא גם פלסטינים אחרים, חשף התחקיר תקלה בתחומי המודיעין. התכנון של הפעולה נעשה על יסוד ההנחה שאין איש במבנים הסמוכים למקומו של אותו טרוריסט. למרבה הצער, זו הייתה הנחה מוטעית. אילו ידענו מראש שזו הנחה מוטעית, לא היה ניתן אישור לביצוע הפעולה. לקח מובהק של אותו תחקיר נוגע לצעדים מקצועיים האמורים למנוע את הישנותה של תקלה קטלנית, קשה ומצערת, שכזו.

[בתמונה משמאל: סיכול ממוקד במחבלים בעזה, כפי שצולם על ידי מזל"ט של צה"ל. התמונה באדיבות אתר צה"ל]

הביקורת שהועלתה כנגד אותה פעילות הייתה מוצדקת בכך שסימנה את מותם של פלסטינים שלא הייתה הצדקה לפגוע בהם כתקלה חמורה, כתקלה שלא מן הראוי שתתרחש. זוהי הערכה מוסרית נכונה, שכולנו שותפים לה, בכלל זה כל מי שהיה מעורב בתכנון, באישור ובביצוע של אותה משימה. עם זאת, ביקורת נוספת התמקדה בעובדה שבאותה פעולה נעשה שימוש בפצצה של טון. ביקורת זו נעוצה באי הכרה של העובדות, אי הבנה של השיקולים המקצועיים ואף חוסר אחריות בשאלות של חיים ומוות. כדי להבטיח את הפגיעה בטרוריסט ניתן היה להשתמש לא בפצצה של טון, אלא, לדוגמה, בארבע פצצות של רבע טון כל אחת. אלא שניתוח מקצועי של שתי הדרכים מעלה, כי הסכנה של פגיעה בסביבה האנושית היא גדולה יותר, כאשר משוגרות ארבע פצצות ולא פצצה אחת. בשאלות של חיים ומוות לא מן הראוי להחליף את הניתוח המקצועי הראוי בטענות שהן פשטניות מבחינה מקצועית, מוטעות מבחינה מוסרית, חסרות אחריות, מבחינת השמירה על חיי אדם ועל טוהר הנשק.

דוגמה אחרת היא התחקיר שנערך לאחר שנספתה ברפיח רייצ'ל קורי, אזרחית ארצות הברית, פעילה בארגון של סולידריות עם הפלסטינים. נקדים ונדגיש, כי מותה של קורי היה מיותר, לא מכוון, קשה ומצער. לא נשקפה ממנה סכנה, לא לאזרחי המדינה וגם לא לחיילים ברפיח. עם זאת, התחקיר חשף עובדות המפריכות את מה שהצטייר ברבים, בתעמולה הפלסטינית ואף בתקשורת הישראלית. לפי התיאור הרווח של נסיבות האירוע, קורי נמחצה על ידי דחפור של צה"ל, כשניסתה למנוע ממנו להרוס בית פלסטיני. לא היו דברים מעולם. הדחפור פעל לחישוף שטח מעפר ושיחים. זה שטח שעל פי הסכמי אוסלו הוא נמצא בשליטה ישראלית ביטחונית מלאה, שטח ממנו ירו על חיילי צה"ל, זרקו עליהם רימונים והופעלו כנגדם מטענים. שלושה חיילי צה"ל נהרגו באזור זה מפעילות אלימה של פלסטינים. הדחפור לא הרס שום בית וגם לא נסע בכיוונו של בית כלשהו. יתר על כן, קורי לא נדרסה על ידי הדחפור, אלא נפצעה קשה מפגיעת חפץ שהדחפור דחף במהלך פעולת החישוף. בכל זאת, למרות שהאחריות העיקרית לתוצאה הקשה של האירוע אינה מונחת על כתפי החיילים, צה"ל לא היסס להפיק לקחים האמורים למנוע את הישנותה של הטרגדיה, כדוגמת צעדים טכניים להרחבה משמעותית של שדה הראייה של החיילים בדחפור בשעת הפעילות המבצעית שלהם.

[בתמונה: אין טעם בביטוי 'מדיניות הסיכולים הממוקדים'... סיכול ממוקד באמצעות מסוק קרב מדגם AH-64 אפאצ'י של חיל האוויר הישראלי המשגר טיל הלפייר לעבר חוליית משגרי רקטות ברצועת עזה במהלך ההסלמה בדרום בנובמבר 2018. שיגור זה הרג מחבל בארגון גדודי נאסר סלאח א-דין. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי MinoZig - מינוזיג. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

הדוגמה האחרונה שנביא כאן שונה מקודמותיה. התחקיר של הפעולה הצבאית בה נספו שני מאבטחים ישראליים חשף ליקויים קשים ברמה המקצועית של תכנון המשימה, הפיקוד עליה והשליטה בה. גם ביחידה לוחמת, גם ביחידה מובחרת, עלולה להופיע תקלה קשה, שאינה בגדר טעות אנוש הנופלת בסערת קרב, בהחלטה של הרף-עין, אלא בגדר סממן של רמה מקצועית נמוכה. עם ההכרה בעומס הפעילות, עם ההבנה של הצורך בתגובה מהירה, עם ההערכה ליכולת לפעול בתנאים המורכבים של אי הוודאות המאפיינים לחימה בטרור, לא נוכל להשלים עם גילויים של רמה מקצועית נמוכה, מן הסוג שהתגלה באירוע זה. ההערות הפיקודיות שניתנו למפקדים בשרשרת הפיקוד וההחלטות בדבר תפקידיהם של חלק מן המפקדים מצביעות על החומרה הראויה בה רואה צה"ל כל חריגה כזאת מן הנורמות המקצועיות הגבוהות של הכנה לביצוע משימה ופיקוד על ביצועה.

כאשר התכנון של פעולה צבאית היה זהיר והביא בחשבון את כל הגורמים, כאשר הפתרונות המבצעיים היו נכונים, גם מן הבחינה מוסרית, כאשר הביצוע היה מקצועי כראוי, מכל בחינה, ובכל זאת נפגעו בני אדם שאינם מעורבים בטרור, חובתם האתית של המפקדים היא להבהיר ללוחמים, כי למרות אי שביעות הרצון מהתוצאה, אין הלוחמים נושאים באשמה כלשהי לאותה פגיעה מיותרת ומכאיבה. חובת המפקדים היא לא להניח ללוחמים לשגות ולחשוב בטעות, כי במעשיהם הם פגעו שלא כראוי בנורמה כלשהי, באתיקה הצבאית, במוסר, בחוק המדינה או במשפט הבינלאומי. פגיעה לא מכוונת בסביבה אנושית של מוקד טרור עלולה להתרחש מבלי לפגוע בנורמה כלשהי.

זוהי חובתם האתית של המפקדים הבכירים בצה"ל שלא להותיר את הלוחמים לבדם, חשופים לביקורת כלשהי על מה שעשו, כאשר הלוחמים פעלו על פי הפקודות של המפקדים (כל הפקודות שאנחנו מזכירים כאן הן חוקיות, ואין כל צורך להסתייגות בדבר פקודות בלתי חוקיות בעליל). כל לוחם, הפועל לפי פקודות מפקדיו ומבצע אותן היטב, ימצא את מפקדיו לצידו, אם יבואו אליו בטענות. המפקד נושא באחריות למה שנעשה על פי פקודותיו. כשם שלא מפקירים לנפשו חייל פצוע בשטח, לא מפקירים לנפשו לוחם שביצע פקודה שנתנו לו מפקדיו או פקודה שניתנה לו באחריותם, כאשר טופלים עליו כינויי גנאי או מכתימים את המכונית שלו בכתובות נאצה. ראוי להבהיר, הן ללוחמים, וביניהם הטייסים, והן לציבור הרחב, כי המפקדים הם הכתובת לכל טענה כנגד הלוחמים, כשהם מבצעים כהלכה את הפקודות, שניתנו להם על ידי המפקדים המוסמכים.

אם לוחם בצה"ל לא יבצע את הפקודות כהלכה או יפעל שלא על פי הפקודות, מפקדיו אמורים להיות הראשונים להשמיע בפניו את הביקורת המקצועית, האתית או המוסרית שלהם על כך, והוא יהיה הראשון לשמוע אותה מפיהם. גיבוי אינו טיוח ואינו טשטוש. גיבוי הוא הודאה באחריות: "אם פעלת כהלכה, לפקודתי או באחריותי, כי אז אני הכתובת לכל טענה המופנית אליך". מפקדי חיל האוויר מבהירים זאת תדיר לטייסים ולכל אנשי חיל האוויר, כשם שמפקדים בכל רחבי צה"ל אומרים זאת תמיד לחייליהם.

 [בתמונה: חיסול אחמד ג'עברי. התמונה מתוך התקשורת הפלסטינית]

כאן המקום להצביע על אי הבנה רווחת, שהיא הבסיס הרעוע לחלק מן הביקורת המוסרית הנשמעת כנגד צה"ל ללא הצדקה. כולנו גדלנו על ההבחנה האתית, המוסרית והמשפטית בין לוחמים לבין אזרחים שאינם מעורבים בלוחמה. כולנו רוצים בשלום ולא במלחמה, אבל כולנו יודעים, כי בשעת מלחמה חובה היא להבחין  בין הלוחמים לבין האזרחים שאינם מעורבים בלוחמה, כביטוי מובהק של ריסון הכוח, שהוא ביטוי מובהק של כבוד האדם.

במהלך המלחמות המוכרות, בין צבא לצבא, ניתן, בדרך כלל, לשמור על ההבחנה בין הלוחמים לבין זולתם. במלחמה הקלאסית ("בעצימות גבוהה"), הפעילות הצבאית בסביבה מעורבת, שאין בה הבחנה ממשית בין לוחמים לבין אזרחים, שאינם מעורבים בלוחמה, היא פעילות חריגה.

אולם הלוחמה הנוכחית ("בעצימות נמוכה"), במסגרת ההגנה שלנו על עצמנו מפני מתקפת הטרור הפלסטינית, אינה מלחמה המתנהלת במתכונת המוכרת. הפעילות הצבאית נערכת, בדרך כלל, בסביבה מעורבת. חשוב להבין זאת: בלוחמה הנוכחית, האויב פועל בכוונה תחילה מתוך סביבה מעורבת, גם מפני שלפעמים היא אכן נותנת לו הגנה מפנינו, וגם מפני שכל פגיעה שלנו בסביבה האנושית שלו משרתת את מטרותיו. בעשותו כך, האויב מתנהג באופן הנוגד בעליל הן את המוסר והן את המשפט הבינלאומי. לפיכך, הוא נושא באחריות המוסרית לכל פגיעה שלנו בסביבה האנושית של מוקד טרור, שחובתנו, כאמור, להתגונן מפני הסכנה הנשקפת לנו ממנו. פעילות מבצעית של צה"ל, שתוכננה נכון ובוצעה נכון, שהיתה מוצלחת בהיבט של הסיכול הממוקד, אבל היתה בה פגיעה לא מכוונת בסביבה האנושית של היעד, היא פעילות מבצעית שאחריה כולנו חשים רע מאוד כבני אנוש, אולם עם זאת אין אנו מרגישים אשמים - לא בפגיעה במוסר, לא בפגיעה באתיקה, לא בפגיעה בחוק המדינה ולא בפגיעה בחוק הבינלאומי.

במסגרת הלוחמה הנוכחית, עלינו להתמודד עם שאלות אתיות, מוסריות ומשפטיות חדשות. ההבחנות שלאורן גדלנו, ושעל פיהן פעלנו ועליהן חינכנו, מתאימות לעידן אחר. מלאכת ההתאמה שלהם למצב של טרור לאומי וטרור בינלאומי היא קשה ואנו עוסקים בה מזה שנים אחדות. גם המכללה לבטחון לאומי החלה לעסוק במלאכה הזאת באופן שיטתי. הבחנות שהורגלנו בהן, כגון ההבחנה בין לוחמים לבין אזרחים שאינם מעורבים בלוחמה, אמורות להתעדן או להיות מוחלפות בהבחנות אחרות, ההולמות את תנאי העימות מן הסוג הנוכחי.

הביקורת על הנעשה יכולה לעזור, ככל שהיא נשענת על הכרת העובדות והבנת השיקולים, אולם האמת ניתנת להיאמר, כי הביקורת הרווחת היא פשטנית, גם מפני שאין בה פתרונות ממשיים לבעיות, איתן אנו מתמודדים.

לאף אחת מן השאלות הבאות אין תשובה פשוטה: מתי מותר להטיל עוצר על עיר שלמה, כאשר ידוע שאדם מתכוון לצאת ממנה, חגור בחגורת נפץ, כדי לבצע פיגוע התאבדות רצחני? מתי חובה היא לבדוק ביסודיות את כל העוברים במחסום, גם אם בכך מקשים מאוד על חייהם? מתי מוצדק להרוס בית של מי שביצע פיגוע התאבדות רצחני? מתי רצוי ומותר להעביר תומכי טרור ממקום למקום? ועוד כהנה וכהנה.

דוגמה בולטת היא שאלת ההתנהגות הנכונה נוכח אמבולנס המתקרב למחסום. מיום שמפגעים ניצלו אמבולנס, באופן נקלה, ובניגוד לחוק הבינלאומי, כדי להגיע למקום פיגוע, יש לנו כורח צבאי לבדוק אמבולנסים, שמא הם מבריחים אנשים או אמצעי לחימה בשירות הטרור. אם לא נבדוק, יתכן פיגוע ויאבדו חיי אדם בידי הנוסעים או באמצעות חגורות נפץ שהוברחו באמבולנס. אם נבדוק, יתכן שהיולדת תתייסר, ואף גרוע מזה, יתכן שהחולה ימות, מפני שלא יגיע בזמן לבית החולים. הטרוניות נגד עיכוב אמבולנסים במחסומים מתעלמות מן הסכנה הנשקפת לנו מן השימוש באמבולנסים בשירות הטרור. בכל הביקורת המוסרית המוטחת, בתקשורת הישראלית או הזרה, בדבר עיכוב אמבולנסים במחסומים, לא ראינו שום הצעה מעשית ורצינית לפתרון הבעיה שלפנינו. אנשים שאין עליהם אחריות לחיי האזרחים בישראל, מוכנים להיות נדיבים ביחס לסכנה הנשקפת לאזרחים בישראל מפיגוע בעזרת אמבולנס. דומה שחיי האזרחים בישראל מעניינים אותם פחות מכפי שמעניינים אותם חיי היולדות והחולים הפלסטינים. אותנו מעניינים מאוד גם אלה וגם אלה. קשה להבין, כיצד יתכן שביקורת מוסרית תבחין בצורה כזאת בין דם לדם. ביקורת כזאת או שהיא פשטנית באופן חסר אחריות או שהיא אינה מוסרית אלא פוליטית.

הבעיות איתן מתמודדים חיילי צה"ל הן קשות. כל מי שיכול לעזור לפתור את הבעיות בתבונה ובאחריות, ראוי להקשיב לו ולשקול את דבריו ברצינות, במקצועיות ובאחריות. כל ביקורת היא רצויה, ככל שהיא מנוף לשיפור הפעילות המבצעית, גם בהיבט המוסרי שלה. היא לא יכולה להיות מנוף כזה, אם היא לא נשענת על הכרת המציאות והבנת העקרונות, בדבר הפעילות של צה"ל. עם זאת, חשוב להבהיר, כי אף אם הביקורת נשענת על הכרה והבנה, עדין עליה לעמוד בשני מבחנים מעשיים, שאין מהם מנוס. ראשית, עליה להציע עקרונות, הניתנים למימוש מעשי: מי שבא להציע עקרונות, אמור להציע גם שיטות לתרגם את העקרונות הללו לשפת המעשה. עקרון מופשט יכול לעמוד בפני עצמו, בתוך תיאוריה, אולם, אם המטרה היא לכוון את ההתנהגות המקצועית, הרי שהכרח הוא לתרגם את העיקרון מן השפה המופשטת של התיאוריה לשפה הקונקרטית של הפרקטיקה, באופן שניתן יהיה להשתמש בו בתכנון מבצע, בקביעת כללים לפעולות לוחמים ובהגנת תושבי ישראל. זאת ועוד, בסופו של דבר, מפקדי צה"ל נושאים במלאכה, ועליהם האחריות. לכן, כל הצעה אמורה לשכנע אותם, להתקבל על דעתם, להתאים לתפיסות שלהם, האתיות, המקצועיות, או לשכנע אותם לשנות אותן. דרכם הראויה של המפקדים הללו היא לשאול, להבין, לשקול, להתלבט, כדי להחליט, כראוי, היטב, הן בהיבטים האתיים, הן בהיבטים המוסריים, ובמיוחד בכל ההיבטים של ההגנה על חיי אדם וכבודו.

[לאוסף המאמרים על סיכולים ממוקדים והשלכותיהם, לחצו כאן] [לאוסף מאמרים על 'הפער שבין המוסר לחיים עצמם', לחצו כאן]