יעקב עמידרור: מקורות חוסר הידע הצבאי

[בתמונה למעלה: האנס פון זקט (שלישי מימין) ליד הקיסר וילהלם השני (במרכז) בשנת 1915. "הפער בין הידע התאורטי ליישומו - בעייתי ביותר, הפער בין אי הידע ליישום בשטח הוא אינסופי". מטרתו של הלימוד היא להעביר את הבעיה מרמת ה"אין סופי" לרמה של "בעייתי ביותר"... קרדיט: Bundesarchiv, Bild 183-R11105 / CC-BY-SA 3.0]

[לפרקים נוספים בספרו של האלוף יעקב עמידרור: 'הרהורים על צבא וביטחון'] [להורדת עותק חינמי של הספר לחץ כאן: יעקב עמידרור - הרהורים על צבא וביטחון]

המאמר עודכן ב- 12 במרץ 2021

אלוף במיל', יעקב עמידרור כיהן, בין היתר, כראש המטה לביטחון לאומי, מפקד המכללות הצבאיות, ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומזכיר צבאי לשר הביטחון. כיום, הוא משמש כעמית בכיר במכון ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

[תמונתו של אלוף במיל' יעקב עמידרור משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ira Abramov. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

המאמר הזה מהווה פרק מספרו של יעקב עמידרורהרהורים על צבא וביטחון, שראה אור בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, בינואר 2002 (ראו תמונת כריכה למטה משמאל).

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

בשני מאמרי הקודמים ניסיתי להצביע על כך, שיש מקצוע צבאי ובסיסו ידע תאורטי מובחן וכללים מקצועיים ברורים[1]. טענתי, כי את הידע והכללים ניתן ללמד באופן מסודר, וכי הם נוצרים, ברבות השנים, על בסיס הכללות ולימוד מאירועים בהיסטוריה, מן הניסיון המצטבר בתרגילים, ומהניסויים המתבצעים בימינו אלה. אין אבחנה זאת עומדת בניגוד להבנה, שכל אירוע צבאי, מארב, קרב או מלחמה, הוא מקרה ייחודי, ושאלת יישום הכללים, נוכח הבעיה בהקשרה המעשי, היא הבעיה הקשה (למי שיודע מהם הכללים).

[למאמר: "מהותו של המקצוע הצבאי", לחצו כאן]  [למאמר: "מהו הידע המקצועי בצבא?", לחצו כאן]

[כריכת הספר: 'הרהורים על צבא וביטחון' לאלוף במילואים יעקב עמידרור, שראה אור בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, בינואר 2002]

בלשונו של מפקד הצבא הגרמני שלאחר מלחמת העולם הראשונה, גנרל פון זקט (Hans von Seeckt), אותו הזכרתי במאמרי הקודם:

"הפער בין הידע התאורטי ליישומו - בעייתי ביותר; הפער בין אי הידע ליישום בשטח הוא אינסופי".

מטרתו של הלימוד היא להעביר את הבעיה מרמת ה"אין סופי" לרמה של "בעייתי ביותר".

[משמאל: כריכת הספר: 'הרהורים על צבא וביטחון' לאלוף במילואים יעקב עמידרור, שראה אור בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, בינואר 2002]

אם כך הוא הדבר, אם יש לכאורה דרך ללמוד ולהתכונן למלחמה, כיצד בכל זאת עלו טענות חמורות על רמת הביצוע של מפקדים ומפקדות, לאחר כמה ממלחמות ישראל?

כיצד בחלק מהמקרים אנשים מצוינים, חכמים ונבונים תפקדו באופן מעורר שאלות ונכשלו?

ובקיצור, מדוע יש, לעתים, תחושה קשה באשר למקצועיות הצבא, ובעיקר של מפקדים (ודווקא הבכירים שבהם)?

[להורדת עותק חינמי של הספר לחץ כאן: יעקב עמידרור - הרהורים על צבא וביטחון]

שלושה ליקויים עיקריים השפיעו על מקצועיותו של צה"ל:

ליקוי ראשון: קצינים רבים ללא הכשרה

בניגוד לרוב המקצועות החופשיים בעולם האזרחי ובחלק מצבאות העולם, ההכשרה ההתחלתית למפקדים קצרה, והמרכיב של ידע תאורטי במהלכה, דל ואינו מעמיק. בניגוד לצבאות אחרים, אין תהליך הכשרה מסודר ומחייב לקצינים בכירים, ברבים מחילות צה"ל. הצבא מצטיין באימון ובהכשרה של החייל הבודד, בהקניית ידע טכנו-טקטי ובהכשרת מפקדים זוטרים, אך משעה שחייל הופך קצין, מקובל בחלק מהמקומות, שהוא מוכשר מעצם ביצוע תפקידיו להתקדם במעלות הפיקוד.

ביבשה למשל, אין כיום שום הכשרה של ממש שהיא חובה או תנאי כדי להתקדם בצבא בתפקידים או בדרגות, מעבר לקורס הקצינים הבסיסי. גם באוויר או בים הכשרת החובה לקצינים בכירים היא קצרה ומינימלית (בניגוד למבחני הסמכה ברמות הזוטרות)[1].

ליקוי זה נובע מכך, שבכל הקשור לקידום, "ההכשרה" נתפסת בצה"ל כפחות חשובה מאישיותו של הקצין וכישוריו האינטלקטואליים. לכן, ברבים מהמקרים יעדיפו מפקדים "בחור טוב" על פני "קצין מקצועי", אשר אישיותו וכישוריו הטבעיים פחות בולטים.

[מקור התמונה: אתר צה"ל]

העדפה זאת גורמת לכך שהקצינים "מצביעים ברגליים" - אין הם מתאמצים להגיע למוסדות ההכשרה, ודאי אם האלטרנטיבה היא לימודים ה"בונים" את הקצין לקריירה האזרחית (כמו לימודי "מנהל עסקים" וכיוצא-בזה - אף על-פי שתועלתם לפיקוד בצבא מעטה - ודאי ביחס ללימודים הצבאיים); והם מעדיפים לבצע תפקיד נוסף שייכנס ל"כרטיס העבודה" שלהם, במקום לקנות עוד ידע תאורטי והשכלה צבאית.

הביטוי "קצין מוכשר" פירושו, לא פעם, "בחור טוב", שלא עבר שום הכשרה, למעט קורס קצינים. כך יש היום במערכים שונים קצינים, ודווקא בעלי הפוטנציאל היותר גבוה, חסרי כל הכשרה צבאית (מלבד מה שנרכש תוך כדי ביצוע תפקידי העשייה) או קצינים המסתפקים במועט, קרי, בהשתלמויות קצרות (קורס מפקדי פלוגות, למשל) כתחליף להכשרה בסיסית ומסודרת.

מדובר, כאמור, בקצינים בעלי יכולת מעשית בולטת ביותר, כי אלה עוברים ברצף מתפקיד חשוב אחד לשני. להם מוותרים על הליכים פורמליים של הכשרה, והם רואים בזבוז זמן בלימוד התאוריה הצבאית. להכשרה הצבאית גם אין שום תגמול כלכלי בצבא. לכן, אין זה מפתיע, שבחילות מסוימים יכולים להיות; תאורטית, יותר בוגרי הנדסה, משפטים וכלכלה ושאר מקצועות מכובדים ברמת המג"דים מאשר בוגרי פו"ם. אלה הם מי שהשקיעו בלימודים אזרחיים ארבע שנים ובלימודים צבאיים חצי שנה (קורס קצינים), ותו לא.

צבא, שמפקדיו בורים בהיבט הידע הצבאי, ולכן חסרי בסיס תאורטי, יתפקד פחות טוב כאשר מפקדים אלה יתקלו במצבים חדשים ויהיו זקוקים לידע זה כדי לחשוב על פתרונות ראויים, והרי זאת מהותה של מלחמה.

[תמונתו של האלוף יעקב עמידרור היא צילום מסך מסרטון היו טיוב: יעקב עמידרור - תפיסת הביטחון של ישראל / נקודת מפגש]

חסרונה של ההכשרה הצבאית בולט, ככל שעולים מפקדים אלה בסולם הדרגות והתפקידים, וככל שעליהם להחליט החלטות מורכבות הדורשות כוח הפשטה והבנה רחבה, ושניסיונם בשטח תורם לכך מעט מאד, אם בכלל (להלן אעסוק בשאלת "הניסיון האישי" כמרכיב ביכולתו של הקצין).

אימוץ "מבחן התוצאה" במקום לימוד הכללים ויישומם תוך ביקורת: אחד הביטויים המזיקים, המונעים לימוד הוא: "העיקר הוא מבחן התוצאה." גם האומרים זאת לא מאמינים בכך, שהרי הם מענישים על "כמעט תאונה". אף על-פי שב"מבחן התוצאה" לא ארע מאומה, הם מענישים מי שנתפס עם כדורים חיים בתרגיל דו-צדדי, גם אם לא השתמש בהם - אפילו שב"מבחן התוצאה" לא ארע כל רע.

נוח להחזיק בדעה זאת שפירושה "אני קובע שאין כללים", וכל עוד זה עובד סימן שאני בסדר. בניתוח פחות שטחי, ברור, כי גוף מקצועי לא יכול לבחון כל דבר רק ב"מבחן התוצאה". כדי ללמוד ולשפר חייבים לבדוק את "התהליך", להבין אותו, לאתר בו טעויות ולהשתדל לבצע טוב יותר בפעם הבאה. הנחת היסוד היא, שיש קשר חזק בין התהליך לבין התוצאה, אם כי ב"חיים" יש השפעה גם למזל, למקרה וכיוצא באלה דווקא בהקשר לתוצאה.

הדוגמה הקלאסית היא מלחמת ששת הימים, שהיו בה הצלחות גדולות ביותר, אבל מי שהיה בודק את התהליכים, קרי, את שנעשה בקרבות, היה אולי מפיק לקחים נכונים ומונע חלק מטעויות מלחמת יום הכיפורים (למשל ההסתמכות על חיל האוויר כארטילריה מעופפת - המופיע כלקח מלחמה רשמי של צה"ל). אלא שבאין כללים, כשידע תאורטי אינו נחשב - אין גם אמות מידה מלבד התוצאה - ולכן, אי אפשר ללמוד דבר. כך, צבא שניצח במלחמה על-אף שהתהליכים לא היו מושלמים (בהמעטה) - הגיע בלתי מוכן למלחמה, שנוהלה על-ידי אותם אויבים, על בסיס תהליך חכם של הפקת לקחים (תהליך מעניין שמן הראוי לחקור וללמוד אותו בעיקר בהיבט המצרי).

[לאסופת המאמרים על מלחמת ששת הימים באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

[מבחן התוצאה של מלחמת ששת הימים: הצנחנים ליד הכותל המערבי, לאחר שחרורו. יצירת מופת של הצלם, דוד רובינגר, לע"מ]

הצבא האמריקאי התקדם לאחר וייטנאם הרבה מאד, בין השאר, בזכות פיתוח מתקן האימון הטקטי הדו-צדדי (NTC), בו היה כוח "אדום" קבוע נלחם נגד היחידות השונות, וברבות הימים בנה מיומנות כה גבוהה, עד כי קשה היה לנצח אותו. אחד המפקדים הבודדים, שהצליח לנצח את הכוח האדום, אמר, שהוא מצטער על כך, כי "מניצחון קשה להפיק לקחים". אמירתו מציגה היטב את האבסורד שבאימוץ "מבחן התוצאה" במקום את ניתוח התהליך והפקת הלקחים. אפשר לומר, שדווקא בתחום הניתן למדידה מדויקת (מי מנצח בתרגיל הדו-צדדי) נהג צבא ארצות-הברית תוך התעלמות מוחלטת ממבחן התוצאה.

הדוגמה של חדירת המחבלים...

את האבסורד שבאימוץ מבחן התוצאה כמבחן עיקרי ניתן להדגים באמצעות "דוגמה מהחיים": נניח, שהתגלה באזור מסוים, כי חדרו שני מחבלים ומפקד הפלוגה בגזרה נענש, משום שעשה שלוש טעויות קשות, שבגינן התאפשרה החדירה. בבדיקה בגזרות אחרות הסתבר, שיש מפקד פלוגה נוסף, שעשה אותן טעויות בדיוק, ואף אחת נוספת חמורה לא פחות, אלא ששם לא היתה חדירה, עדיין.

האם נכון להעניש את מפקד הפלוגה השני?[2] לפי מבחן התוצאה לא, שכן לא ארע דבר בגזרתו. אבל, לפי המבחן שאני מציע, נכון להענישו, כי העובדה שלא ארע מאומה נובעת מכך שהמחבלים עדיין לא ניסו לחדור באותה גזרה. על-פי כל קנה מידה אובייקטיבי, מגיע לשני מפקדי הפלוגות אותו עונש, שהרי מה שעושים המחבלים לא קשור לתפקודם של שניהם, ורק במקרה חדרו בגזרה אחת ולא באחרת.

[התמונה היא צילום מסך מסרטון של דובר צה"ל]

מפקדי הפלוגות חייבים להיות אחראיים למעשיהם, ושניהם פעלו בדיוק באותו אופן[3].

מבחן התוצאה יביא לכך שהאחד ייענש והשני לא - זהו אבסורד מקצועי.

העובדה שצבא הוא גוף משימתי אין פירושה שנכון, כי הכל ייבחן על-פי התוצאה, אם כי ברור, שהתוצאה חשובה ביותר, ובהקשר של ערך "ביצוע המשימה" היא המדד היחיד, הרי כדי ללמוד ולהשתפר חשוב לא פחות, ואולי יותר, לבחון את התהליך. הצורך להפריד בין המדד באשר לביצוע המשימה, לבין הצורך להפיק לקחים ולעשות זאת טוב יותר בפעם הבאה הינו צורך קריטי, בעיקר משום ששום אירוע צבאי לא חוזר על עצמו, ועל כן, לתהליכים יש חשיבות עליונה. בסופו של דבר באשר לתוצאה אין שום ערבות מראש בשום קרב, וסיבתה יכולה להיות מזל, מקרה, טעות גדולה יותר של האויב וכו'. כל אלה אינם בסיס לשום לקח ולשום התקדמות. לעומת זאת, הבנה ששגיאה אפשרית, וההכרה בכך, שטעות היא חלק מכל תהליך אנושי באופן בלתי נמנע, הן חלק מתהליך ההשתכללות המקצועית, שהינה מרכיב חשוב בכל תחום מקצועי רציני[4].

ברור, שהידע המקצועי שצריך כדי למדוד ולבחון תהליכים הוא ידע רב ועמוק יותר מאשר זה שצריך, כדי להשוות "משימה" ל"תוצאה", ואך טבעי שחלק מהמפקדים מעדיף להתרכז בחלקים הקלים יותר לעיון ולתחקור. ברור, שכדי ללמוד מטעויות צריך רקע תאורטי רחב, ובלעדיו קשה לאבחן את הטעויות, כמו גם להפיק לקח מוטעה. לימוד התהליכים והגדרת התיקון הנדרש בצבא, שבו אין תורה מוסכמת, או שהתורה המוסכמת אינה מוכרת (ראה למעלה את בעיית ההכשרה), קרי, צבא שאין בו מדדים וכל מפקד רשאי להחליט על-פי הבנתו, אינו קל.

כאשר אין שום דבר אובייקטיבי, הניתן ללימוד וביקורת, והכל סובייקטיבי ומותנה הקשר ותלוי בדעתו של המפקד באותה עת, ממילא הכל מותר, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה, ואז גם אי אפשר לנמק שום דבר או לבקר דבר, ורק תוצאת המלחמה או המבצע תוכיח. צה"ל מתקדם כיום בצעדי ענק בכיוון מוטעה זה. הביטוי הרווח "מבחן התוצאה קובע" מגלם זאת באופן ברור.

תהליך זה מושפע מאוד מכך שחוסר הסובלנות והסבלנות לטעויות הפך דומיננטי בצבא, בין השאר בהשראת התקשורת, ובגלל משקל יתר לחקירת המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח) ולתהליכי העמדה לדין, המחפשים את האשם ואת ראשו, ולא את הלקח והשיפור[5]. אלה גורמים לכך, שמפקדים אינם יוזמים, אינם לוקחים סיכון, שהוא הכרח מבחינה מקצועית (והרי סיכון מקצועי מחושב עומד בבסיס כל "יוזמה" ו"תחבולה"). התרבות שלנו הופכת מתרבות, שבה מחפש המפקד סוסים דוהרים כדי לעצור אותם, על-פי דימויו של רב-אלוף משה דיין ז"ל, לתרבות שבבסיסה ההבנה ש"העיקר לא להיכשל", שפירושה לעשות את המינימום ההכרחי[6].

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי TemperateSage לאתר Pixabay]

הצירוף של קצינים חסרי הכשרה, וכתוצאה מכך חסרי ידע תאורטי, עם הבנה, כי הצבא מעריך תוצאות מעשיות על-פני תהליכים נכונים, מביא לכך, שבצבא לא מתפתחת חשיבה צבאית על בסיס ידע תאורטי רחב, והקצינים מחפשים פתרונות מידיים, או "מעשיים", הנובעים מבעיות מוגדרות בעיקר על סמך ניסיונם האישי.

מכאן הבעיה השלישית של הצבא: היא התחושה של מפקדים, שביכולתם לפתור בעיות על סמך ניסיון.

לאחרונה, נוסף לכך מוטיב המקשה עוד יותר לקיים דיון פתוח תוך ביקורת הדדית. מפקדות שונות עברו תהליכים פנימיים, בהם יצרו שפה המוכרת רק למשתתפים בתהליך, בבחינת "זר לא יבין זאת". שפה זאת מהווה מעין קוד שאי אפשר לפענחו, והוא מיוחד למי שהשתתף בתהליך שאי אפשר לחקותו (כל חיקוי אמור ליצור שפה חדשה). תהליך זה הוא מעין שיפור של "בגדי המלך החדשים", שהרי אי אפשר לחשוף את הטעויות שבתהליך, אלא למי שהשתתף בו והפך חלק ממנו. כך מוגן התהליך באופן מוחלט מכל ביקורת חיצונית, הן באשר לתכניו והן באשר לתוצאותיו.

[למאמרו של יותם הכהן בהקשר זה: עלייתו ונפילתו של המרכז לחקר תורת המערכה (מלת”ם), לחצו כאן]

[בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

התהליך, שהתבצע בחלק מהמפקדות, יוצר מעין ברית יודעי דבר, שאינה חשופה לבקרה ולביקורת. צרוף האמונה, המיסטית כמעט, שתהליך "החשיבה ביחד" יוצר או מעצב מעין עולם חדש, יחד עם תפיסת העולם שעיקרה "יש לי ניסיון כי עשיתי זאת בעבר וזה הצליח", מייצרים קצינים המתעלמים מהצורך ללמוד, ואם הם גם מוכשרים פוטנציאלית, בעליI.Q.  גבוה, כושר הבעה טוב והופעה מרשימה - קשה להתמודד עימם, שהרי הטיעון המקצועי, בהסתמך על ידע תאורטי וניסיון העבר, נשמע אפור ולא מרשים. העובדה, שהטיעון המקצועי מתבסס על תיאוריה, שעוצבה במשך שנים רבות ואינו קשור ל"כאן ועכשיו" עומד לגנותו, שהרי כמוסבר אנו מחפשים כיום פתרון קונקרטי על-פי ההקשר.

ההתבססות על הניסיון האישי מעוררת בעיה עמוקה נוספת, הנובעת מייחודיותו של המקצוע הצבאי[7]. רוב המפקדים יעמדו למבחן עליון של לחימה בלא ניסיון דומה, ואם המלחמה תהיה קצרה ואינטנסיבית לא תהיה להם הזדמנות להשתפר באופן משמעותי. מכאן עולה, שהתבססות בעיקר על הניסיון מובילה כמעט בהכרח לכישלון, כי תמיד הניסיון האישי נוגע למשהו אחר, שדומה אך במעט למבחן המלחמה בפניו ניצב המפקד. לכן, על הצבא לבנות מערכת הכשרה, לימוד, תרגול ואימון שעיקר תכליתה להביא את המפקדים לאותו מבחן מלחמה, כשיש להם מטען אישי הנובע מניסיונם[8], ניסיון במה שהוא הכי דומה למלחמה - תרגילים קשים מסובכים ורצוי דו-צדדיים, ומחשבה קודמת מרובה על מצבים דומים, מחשבה שהתחדדה במשחקי מלחמה עם תרחישים ריאליים ודינמיים, המושפעים מהחלטות המפקדים. אבל לא פחות חשוב מכך לדאוג, שלכל מפקד יהיה ידע רב על קרבות העבר, ניסיונם של מפקדים משדות קרב קרובים ואף רחוקים. שכל מפקד ישא איתו את סכום הלקחים המצטברים מהיסטוריה ארוכה של מלחמות, קרי, ידע תיאורטי, המתבסס על ההיסטוריה, ניסיונם של אחרים. בחלק מצרכים אלה אין צה"ל משקיע מספיק.

לא שהניסיון אינו חשוב. אין ספק שהוא מרכיב חשוב ביותר בכל הקשור לבנייתו ולעיצובו של איש המקצוע, כפי שהוסבר לעיל[9]. אבל בניסיון זה יש טעם ועל בסיסו אפשר להשתפר אם קיים הידע התאורטי המאפשר להפיק מהניסיון האישי מסקנות שאינן רק טכניות. אחרת, כאמרתו של פרידריך הגדול, לפרדות המלחמה ולסוסים עליהם רכב היה ניסיון רב יותר מרוב הקצינים בצבאו.

[תמונתו של פרידריך הגדול היא נחלת הפרט]

לסיכום

על-אף שצה"ל מצליח לגייס את הקצינים, שמבחינת פוטנציאל הם מהעשירון המוביל במדינת-ישראל, אין ביצועיהם של כל המפקדים הבכירים במלחמות, בדור האחרון, מעוררים השתאות, ובכמה מבחנים היתה הביקורת על פעולתם מוצדקת. אין לכך סיבה אחת, ואין בעיה אחת, שאם תיפתר, תשנה את המצב מעיקרו. עם זאת, נכון להתרכז בשלוש חולשות מצטברות, התורמות לתוצאה:

למפקדים רבים אין הכשרה צבאית ראויה, ובתהליך דיאלקטי מעניין דווקא בין בעלי הרמה האישית הגבוהה יותר ההכשרה פחות נפוצה, ודווקא הם מתקדמים על בסיס יכולתם האישית והפוטנציאל הגלום בהם. הצבא בוחן תוצאה במקום לחקור תהליכים, בין השאר, משום שאין לו מדדים אובייקטיביים, שמקורם בתורת לחימה מחייבת, ובלא לרדת לעומקם של תהליכים אי אפשר להשתפר. בצבא ובחיי הצבא נותנים משקל גדול מאד להצטברות הניסיון האישי, הנובע מאירועים בודדים בהקשר מסוים, במקום ללימוד התאורטי ולהכשרה, אם כי ברור לכל, שביום פקודה, הניסיון האישי לא רלוונטי במקרים רבים (דווקא לבכירים).

כאמור, התוצאה היא, שאין מדדים כמעט לשום דבר, וחלק ניכר מהדברים מוכרע על-ידי המפקדים האחראים על-פי הבנתם, ושלא על בסיס נימוקים המובנים והמוכרים לכל בעלי המקצוע הרלוונטיים בצבא ("הכל תלוי בהקשר" מוביל ל"הכל מותר", שתוצאתו שרירותית על בסיס הכוח הנתון למפקדים).

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Mediamodifier לאתר Pixabay]

חולשות אלו ניתנות לטיפול בהשקעה לא גדולה יחסית, שעיקרה שינוי בגישת המפקדים להכשרת קצינים, עיסוק בתורת לחימה, הכרת התיאוריה והתחשבות בה בעת קבלת החלטות, לימוד מתמשך, שינוי אופי התרגילים והעמקת הדיון בשאלה את מי אנו מקדמים.

הדבר בידינו.

[לפרקים נוספים בספרו של האלוף יעקב עמידרור: 'הרהורים על צבא וביטחון'] [להורדת עותק חינמי של הספר לחץ כאן: יעקב עמידרור - הרהורים על צבא וביטחון]

מקורות והעשרה

[1]   ליקוי זה מטופל, באופן משמעותי, מאז הקמת "המכללה לפיקוד טקטי" לפני כשנתיים. בוגרי המכללה, הלומדים שנתיים בצורה אינטנסיבית, לימודים צבאיים בפו"ם ולימודים אקדמיים באוניברסיטה העברית, יהיו מרכיב ניכר ממפקדי הפלוגות בשנים הבאות.

[2]  בהקשר זה, אני מבקש להדגיש, כי, לעניות דעתי, לא נכון להדיח מפקדים שטעו - אלא אם מדובר בטעות ערכית (כמו שקר, גניבה או פחדנות). אי אפשר ללמוד בלא לטעות, ועל כן, יש להתייחס לטעות בהבנה. אין לראות בהדחה אלא אמצעי למניעת טעויות בעתיד, קרי, אם יש הערכה שהמפקד יטעה ככל הנראה גם בעתיד מעבר למקובל - נכון להדיחו, לא משום שטעה בעבר, אלא רק אם יש הערכה שייטעה כך גם בעתיד. וראו על כך בהמשך מאמרי זה.

[3]  על אותו משקל: האם בירי דו-צדדי בין כוחותינו אפשר לא להעניש את היורים רק משום שלא היו לכוחותינו נפגעים או שיש להחמיר בעונשם, כי נוסף לכל גם לא פגעו - קרי נכשלו בביצוע המשימה הבסיסית ביותר בעת ירי: לפגוע. פרופ' יחזקאל דרור הפנה תשומת ליבי להוכחה מתמטית של האבסורד. נאמר שיש סיכוי של 0.7 לתוצאה חיובית בדרך א', וסיכוי של 0.3 לתוצאה חיובית בדרך ב'. מפקד מסוים בחר בדרך ב' והצליח (על-פי המוגדר: בשליש מהמקרים, אין להתפלא על כך). על-פי מבחן התוצאה נאמץ את דרכו ולא את דרך חברו שפעל בדרך א', אף על-פי שהיא לאין ערוך טובה יותר. טעות ברורה העולה מאימוץ מבחן התוצאה.

[4]    ראה מאמרי "למהותו של מקצוע הפיקוד הצבאי", בספר זה.

[5]    ראה את מאמרי "אחריות מפקדים" בספר זה.

[6]  מאמרו של ניר ברקת, "בוגר עמק הסיליקון", שנכתב לאחר חזרתו לארץ (ומובא, כנספח, בסוף מאמר זה), מצביע על כך, שאולי פעם הבינו טוב יותר וכי כך עובדים בעמק הסיליקון. במקום להעתיק מנהגי ניהול מהגופים האזרחיים, עדיף, כי נהיה נאמנים לעצמנו, הדבר יתרום להצלחה.

[7]   ראה מאמרי "למהותו של מקצוע הפיקוד הצבאי", בספר זה.

[8]   ראש הממשלה, אלוף (מיל') אריאל שרון, בהרצאה לחניכי פו"ם "ברק", יוני 2001.

[9]  ראה מאמרי "למהותו של מקצוע הפיקוד הצבאי", בספר זה.

2 thoughts on “יעקב עמידרור: מקורות חוסר הידע הצבאי

  1. Pingback: יעקב עמידרור: הרהורים על צבא וביטחון - ייצור ידע

  2. Pingback: יעקב עמידרור: הרהורים על צבא וביטחון - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *