אודי מנור: תסמונת זורבה היווני

[בתמונה: "תסמונת זורבה". התמונה היא צילום מסך מתוך הסרט, זורבה היווני, משנת 1964 בבימויו של מייקל קקויאניס, ובכיכובו של אנטוני קווין (בתמונה). הסרט מבוסס על ספר באותו שם משנת 1952 שנכתב על ידי ניקוס קאזאנצאקיס. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של אודי מנור]

פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה, במכללת אורנים. חבר מפלגת העבודה.

[לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן]

*  *  *

מאמר זה מביא עוד משהו על השכנה שלנו, יוון – 6100 מלים בעקבות קריאת הספר Richard Clogg, A Concise History of GREECE, Cambridge 2013

א. מי בכלל שמע על רי'צרד קלוג ואת מי בכלל מעניינת יוון?

למרבה הפלא אין למצוא בעברית אף לא אחד מספריו של ריצ'רד קלוג (Richard Clogg; ראו תמונה משמאל למטה), היסטוריון בריטי שהשנה מלאו לו שמונים, ושמומחיותו הגדולה היא יוון המודרנית.

'למרבה הפלא', זאת:

  • בהינתן הקרבה הגאוגרפית ליוון;
  • בהינתן מאות אלפי הישראלים הפוקדים את האי בכל שנה;
  • בהינתן הפופולריות של המוזיקה היוונית;
  • אפילו בירה יוונית מיוצרת ונמכרת בארץ...
  • ואין צורך להזכיר את מקומו של המותג 'יוון' בתכנית הלימודים של כל ישראלי.

והנה, עובדה, אף ספר של ההיסטוריון הבריטי החשוב הזה לא תורגם לעברית.

[תמונתו של ריצ'רד קלוג משמאל מובאת באדיבות ST ANTONY'S COLLEGE. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

אין ספק ששיקולי שוק מהווים גורם מרכזי בימינו, אך לא חסרים ספרים מעולים, שלמרות ערכם השיווקי הנמוך, בכל זאת תורגמו לעברית וטוב שכך. כי תרבות נמדדת כל בערכה המהותי, ועם כל הכבוד למצוקות תקציביות של מוסדות מחקר או הוצאות ספרים אקדמיות, יש ספרים ש'לא יעלה על הדעת' שלא יונגשו לציבור המתעניין – גם אם איננו גדול – בארץ הקודש.

אחד מהם הוא ללא ספק A Concise History of Greece, בתרגום חופשי: 'היסטוריה תמציתית של יוון המודרנית' (ראו תמונת הכריכה למהדורה השלישית משמאל).

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של Richard Clogg,  בשם: A Concise History of Greece - Cambridge Concise Histories. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

אכן כן, מבט על הכותרת המקורית מגלה שהמלה 'מודרנית' איננה מופיעה, אך הואיל ויוון ידועה כבעלת היסטוריה ארוכה – בארץ לומדים לא מעט על יוון של העת העתיקה בשלל הקשרים, מדמוקרטיה ועד חנוכה – חשוב להדגיש כי ספר זה עוסק רובו ככולו בהיסטוריה של יוון במאתיים השנים האחרונות.

הספר נפתח בשלהי השלטון העות'מני, על מה שמאז 1831 תהפוך ליוון המודרנית העצמאית. נקודת המוצא היא כמובן נפילת קונסטנטינופול ביום שלישי בשבוע, 29 במאי 1453. קלוג מראה בספרו כיצד מה שאצל היהודים הוא 'פעמיים כי טוב' (יום שלישי) אצל היוונים הוא 'פעמיים כי רע'. בכל אופן הספר מתאר את תולדות יוון מפרוץ המרד נגד האימפריה ב-1821, ועד 'ימינו'.

הספר שראה אור לראשונה ב-1992, המשיך להופיע בעוד שלוש מהדורות, עד כה. למרבה המזל, קלוג המשיך גם לחיות וגם לחקור – מפה לשם הוא קיבל אותות כבוד מהמדינה היוונית עצמה בזכות מחקריו; והצטרף לאוניברסיטת אוקספורד, מה שכנראה מסביר את האנגלית העילית, הלא פעם בלתי אפשרית להבנה שלו.

המהדורה האחרונה הופיעה בשנת 2013, בעיצומו של המשבר הכלכלי, החברתי והפוליטי החמור ביותר עימו התמודדו היוונים מאז 1949, השנה בה הסתיימה מלחמת האזרחים האיומה שחוותה מדינה זו, מיד לאחר (ולמעשה תוך כדי) מלחמת העולם השנייה.

'השורה התחתונה' של קלוג היא שיוון - למרות הכל, וגם על רקע המשבר הכלכלי הנוכחי, שסופו איננו נראה באופק - הצליחה ליצור "מדינה עצמאית כנגד כל הסיכויים" כפי שנחתם הספר. עם זאת, קלוג עצמו מגלה סקפטיות מרובה לגבי עתידה של יוון, סקפטיות המבוססת על עיון שיטתי בכמעט מאתיים שנות קיומה. כחיבור היסטורי ראוי לשמו, הספר מזמן לקורא הסבלן - שחייב להתמודד עם אנגלית לא פשוטה - לא 'רק' שלל מקרים, פרשיות, עובדות, אירועים, ביוגרפיה של אישים; וכל זה, תוך עיון מקיף יחסית ל'תמצית' בהיסטוריה של אירופה ומערב אסיה במאתיים השנים האחרונות, אלא תובנות חשובות מאין כמותן בשאלות המעסיקות את אזרחי העולם בכלל, ואת אזרחי ישראל בתוך כך, ולא פעם בפרט.

כוונתי לשאלות כמו היחס או הקשר בין תרבות, 'מנטליות', מסורות וכל כיוצא באלו 'משקעי עבר', לבין האקטואליה החברתית-כלכלית ופוליטית-אזרחית של מדינות המנסות לקיים משטר דמוקרטי. שתי שאלות מרכזיות עולות לאורך כל הספר: השאלה הכלכלית-פוליטית או בקיצור: שאלת העושר, והשאלה התרבותית-חברתית או בקיצור: 'שאלת הזהות'.

מעל לשתי השאלות הללו ניצבת שאלה 'מתודולוגית' גדולה המאפיינת את מדעי החברה והרוח בכללותם, אך שבמקרה של מדע ההיסטוריה היא אקוטית ביותר: מה בכלל חשיבותו ומשקל של העבר שרובו ככולו 'מסורתי', בהבנת המציאות העכשווית שהיא 'מודרנית' (או יהיו שיגידו: פוסט-מודרנית) במהותה.

קלוג מציג באופן משכנע תשובה די ברורה לשאלה זו: המעוניין להבין את יוון של היום, אולי אין צורך שיעיין בתולדות הדמוקרטיה (שמעולם לא הייתה) באתונה העתיקה, אבל הוא חייב להתבונן בתולדות התפתחותה מאז 1821. עיון כזה חזקה עליו שיביא את המתבונן להבנה מדויקת ושקולה יותר של היחס בין מסורת למודרנה, וליחס שבין גורמים 'פנימיים' (כמו מנטליות ותרבות) לבין גורמים 'חיצוניים' (כמו כוחות השוק ותנועות ההון והפוליטיקה הבינלאומית על מרכיביה השונים). בהמשך הדברים נעיין בשאלה הכלכלית-חברתית לחוד, ובשאלת הזהות והלאומיות לחוד.

ב. האם זורבה היווני יכול ואמור להיות מעושר? או: איך נהיה אנו ללא-אנו

אין צורך להסתתר מאחורי האצבע, וממילא קשה לעשות זאת: מעל ספרו של קלוג מרחפת עננת המשבר הכלכלי הכבד בו נתונה יוון – אבל לא רק יוון – מאז 2008 או 2009. השאלה הזו הובילה לשתי תשובות ברורות ולתשובה שלישית מעט פחות ברורה:

  • האחת מסבירה את המשבר ביוון (או בפורטוגל, ספרד, איטליה, כל מדינות אפריקה, ארגנטינה ועוד, ועל הדרך היא מציעה הסבר ל'אביב הערבי') כפונקציה של מניפולציות כוחניות של בעלי ההון הגדולים במערב, הבנקאים, אנשי הבורסה וכן הלאה.
  • השנייה מסבירה את המשבר הזה כפונקציה של כשלים פנימיים 'מהותיים' לנפש היוונית שכמו זורבה המפורסם רוצה רק לרקוד, לשתות, לשיר ולצאת לפנסיה מוקדמת ונדיבה.
  • השלישית היא 'גם וגם' כמובן: גם כוחנות של המערכת הבינלאומית וגם התנהלות חברתית יוונית. לפני שנעיין במשמעותה של זו, יש להצביע על המסקנות המתבקשות מצד היוונים משתי תשובות ה'או-או':

.

כי אם המשבר הוא פרי עמלה של קואליציית הון המגינה על האינטרסים של הבנקים, המסקנה היא משהו בסגנון של סדרת הטלוויזיה הספרדית המצליחה מאד 'בית הנייר': אנארכיזם מהסוג שאכן התחזק ביוון כפי שמתאר קלוג בפרק האחרון. ביוון מדובר לא 'רק' באנארכיזם המטנף את המרחב הציבורי (כולל כמובן תמרורים תמימים) בגרפיטי דוחה, ולא 'רק' בכזה שהביא למותם של כמה וכמה אזרחים, אלא גם בהרכב הפרלמנט שנכון ל-2013 היה מורכב מיותר מדי גורמים רדיקלים וסלוגניסטים מימין ומשמאל, שבאו על חשבונם של גורמים מתונים ושקולים.

קלוג מביא בספרו ביטוי לגישה זו: התייחסות לקנצלרית מרקל כאל נאצית.

[בתמונה משמאל: אנגלה מרקל - נאצית? התמונה שבקובץ זה נחתכה מקובץ אחר: Tallinn Digital Summit. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

אך אם תוצאת המשבר היא 'המנטליות' של זורבה היווני, אז ברור שהאחריות היא יוונית ויוונית בלבד. יהיו וישנם יוונים (ולא רק יוונים) שיתהו 'מה רע בסגנון החיים של זורבה'? מסתפקים במועט, מתים בגיל צעיר, כמו פעם ברחבי העולם, כמו היום באפריקה, צעירים יחסית אך מאושרים.

אלא שבפועל קסם-כשף המודרנה הופך את הגישה הזו ללא יותר מ'פוזה'. כי גם זורבה רוצה להאריך שנים, להיות בריא וליהנות מפנסיה טובה, ולראות את הנכדים 'מסתדרים' בפרנסה, בחינוך הילדים ובדירה יפה. מכאן שעם כל הכבוד לרומנטיקה ניו-אייג'ית מזויפת, בפועל רוב היוונים (ולא רק הם), מעוניינים להמשיך את תהליך המודרניזציה, הנמשך מאז מלחמת העצמאות היוונית. אבל, למה במסגרת 'כללי מאסטריכט' הנוקשים הכופים גובה גרעון מצמית? מה רע בדראכמה הישנה והטובה שעצם קיומה עולה בקנה אחד עם העצמאות הלאומית?

במלים אחרות, אם המטרה היא לאפשר לזורבה חיים טובים, אולי המסקנה היא שכדאי ליוון לעשות גרקזיט? מהלך כזה הוא רק צעד אחד כמובן. כי על מנת להבטיח לזורבה ולנכדים חיים טובים, יש  להמשיך ולאמץ  את ערכי העמלנות היצרנות ותשלום המסים: קלוג מראה בספרו שב-2010 למשל, תשלומי המדינה עמדו על 75 מיליארד אירו; ואילו הכנסות המדינה עמדו על 50 בלבד, זאת כאשר היקף העלמת המס הוערך בכ-30 מיליארד. במלים אחרות: אילו שילמו היוונים מס כראוי, לא הייתה בעיית גרעון ממשלתי. על כך מוסיף קלוג את העובדה המדהימה, לפיה יוון היא צרכנית הנשק הגדולה ביותר באירופה, כשברור שהאוייב המרכזי שלה הוא השותפה שלה בברית נאט"ו: תורכיה.

ומצד שני, דראכמה תבטיח אולי גאווה לאומית, אבל לא שינוי מהותי. כיצד היה זורבה אומר ביוונית את מה שיוסף חיים ברנר שלנו (ראו תמונה משמאל) כתב בעברית לפני 105 שנים:"כיצד נהיה אנו ללא אנו"?

[תמונתו של יוסף חיים ברנר משמאל היא נחלת הכלל]

נזכיר נשכחות ונסביר כי ברנר כתב משפט מכונן זה במסגרת מאמר אדיר שעסק ב"הערכת עצמנו". אין זה המקום להיכנס לפרטים, אך תהייתו-קושייתו של ברנר כוונה לבטן הרכה של המנטליות היהודית: הנטייה למלמל ברכות 'מה-יפית' (קרי: mayufes) תוך טפיחה עצמית על השכם, במקום להתמודד חזיתית עם דרישות המציאות.

ביוונית זה נשמע לא פחות טוב: חבריו היוונים של זורבה, אחרי שקראו את ברנר, יגידו שהואיל והבעיה היא 'המנטליות', והואיל ויש רצון להעמיק, לטפח ולהבטיח שגשוג כלכלי לדורות, והואיל ואת יוון – בניגוד לאפריקה או רוב מדינות אסיה היבשתית – אי אפשר להפקיר לגורלה כי היא חברה חשובה בנאט"ו, הרי שבהינתן קוצר ידם של היוונים לחולל שינוי פנימי, אין אלא לחנך אותם באמצעות היד הקשה של המיתון, הקיצוץ, הריסון והדפלציה. ברוכה הבאה מרקל.

ומה באשר ל'גם וגם': ראשית יש להקשות ולתהות, איזה 'גם' גדול יותר? החיצוני או הפנימי? קלוג לא נותן תשובה ברורה לשאלה זו ובצדק, שהרי אין דרך לשקול את היחס בין שני גורמים אלו. אבל מה שברור בכל אופן, הוא שהתשובה המשולבת 'גם וגם' לא עולה בקנה אחד עם האנראכיזם בסגנון 'בית הנייר' ולמרבה צערם של כמה אינטלקטואלים ומחנכים גם לא עם פוליטיקה סלוגניסטית כנגדה יצא אורוול לפני שבעים שנה כבר, כאשר לעג לאלו – לאו דווקא קומוניסטים!!! -  הרואים את העולם באופן פשטני כל כך: הפרטה-הלאמה, ניאוליברליזם - סוציאל דמוקרטיה, שתי רגליים רע-ארבע רגליים טוב.

[בתמונה: התשובה המשולבת 'גם וגם' לא עולה בקנה אחד עם האנראכיזם בסגנון 'בית הנייר'... אנו מאמינים שאנו עושים שימוש הוגן בכרזת הסדרה 'בית הנייר'] 

אם צודקים 'הגם וגם-ניקים', מה שנדרש זו פעולה שיטתית, איטית, עמוקה, לא הירואית, אחראית, שקולה ומדודה, הבודקת את הדברים לגופם, והמציעה הצעות בהתאם. גם לגבי מעורבות היתר של גורמי חוץ בכלכלה ובפוליטיקה של יוון (ולא רק שלה) וגם לגבי אופן השינוי הנחוץ לחיזוק הכלכלה היצרנית שבלעדיה קשה לטפח את החברה האזרחית, שבליבה עקרונות האמנה החברתית, שבליבם שילוב בלתי ניתן להתרה בין זכויות ובין חובות.

ספרו של קלוג מספק מידע עצום המאפשר הבנה היסטורית ואקטואלית גם יחד של יוון המודרנית, במונחים אחראיים, שקולים ומדודים אלו. דוגמה מצמררת למדי: כל מי שטייל ביוון לא יכול היה שלא להבחין באוקיינוס עצי הזית הפרוסים על שלל אייה. אכן כן, יש עצי זית והיוונים מפיקים שמן זית, אבל מי שמכתת את שמן הזיתים לרווחי אירו הם האיטלקים, הרוכשים מיוון שמן זית גולמי ויוצרים ממנו את הערך המוסף. לא מיותר להוסיף, שהלקחים ההיסטוריים שניתן להפיק לגבי יוון, כוחם עשוי להיות יפה גם למקרים אחרים, ממזרח, מדרום וממערב לאתונה.

ג. מדינה יוונית-דמוקרטית

בישראל רווחת מאד הדעה לפיה המקרה היהודי הוא ייחודי במינו. יש לכך סיבות עמוקות, שליליות וחיוביות: השואה וצרות בסדר גודל דומה, מחורבן הבית ועד גירוש ספרד וגאוות היחידה על 'המצאת המונותיאיזם', חברות במועדון 'עם הספר' ובימינו מעצמת הייטק וגן עדן להט"בי (לפחות בעיר העברית הראשונה). לא זה המקום לברר שאלות אלו, וברור שמבחינות מסוימות כל אחד מכ-8000 העמים שמרכיבים את האנושות יחיד ומיוחד (גם אם שיעור חתני וכלות פרסי הנובל בקרב עם כזה או אחר נמוך או לא קיים).

לא מדובר רק באנקדוטה או בעוד היבט של נטייתו של האדם להרגיש קרוב יותר לקרוביו. לתודעת הייחוד הזו יש תפקיד פוליטי חשוב מאד. הנה למשל העם האמריקני שאימץ תודעת ייחוד כזו במאה ה-19 (דרך מושגים כמו: American Exceptionalism, ו-Manifest Destiny), תירגם אותם גם להתפשטות האדירה מערבה תוך יצירת אומה מתועשת ומתקדמת, וגם לגירושם של אזרחים אמריקנים בני האומה הצ'ירוקית. אין צל של ספק שתודעת ייחוד זו הביאה שוכני הבית הלבן לדורותיהם להציל את העולם מעצמו פעמיים כמו גם לחולל נזקים גלובליים לא מבוטלים.

ובכן התפקיד הפוליטי של תודעת הייחוד מתקיים גם בארצות הים התיכון. כך, לשיטתו ההיסטוריוזופית של הסופר א.ב. יהושע (ראו תמונה למטה), הצרות הניתכות על העם היהודי נובעות מהייחוד המיוחד הספציפי שלו: ניסיונו הנואל של העם הזה לחבר לאומיות ודת. החיבור הזה אחראי לדעתו ולדעת מעריציו לעיוות הכרוך בצירוף 'יהודי-דמוקרטי'. מכאן למסקנתם המתבקשת: ניתוק האזרחות מהלאומיות והפרדת הלאומיות מהמסורת ומהדת, ושלום על ישראל מדינת אזרחיה.

[בתמונה: א"ב יהושע - הצרות הניתכות על העם היהודי נובעות מהייחוד המיוחד הספציפי שלו: ניסיונו הנואל של העם הזה לחבר לאומיות ודת... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Arielinson קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

למרבה הפלא והאירוניה, היריבים הפוליטיים של 'מחנה יהושע', נשענים על אותה תודעת ייחוד בלבדית. אלא שבעוד אצל יהושע הא-ב הוא הדמוקרטיה - אותה יש לנתק מהיהדות, לא עלינו - הנה אצל הסמוטריצ'ים ומחנכיהם הרבנים, הדמוקרטיה היא-היא סרח העודף ה"מערבי" הפוגע באותו ייחוד של עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב (להוציא את סחר החוץ, הנפט, קצת חיטה, כמה מאות מיליארדי דולרים ותמיכה מקיר לקיר כמעט בקונגרס האמריקני ובשאר פרלמנטים).

בקיצור, תודעת הייחוד הזו, מובילה לשתי מסקנות מנוגדות: ביטול הלאומיות היהודית מול ביטול הדמוקרטיה היהודית.  אלו ואלו דברי הבל ורעות רוח.

על הבל הסתירה כביכול בין לאומיות לדמוקרטיה בישראל ובעמים, ניתן ללמוד מעיון השוואתי בהיסטוריה של האנושות, או לפחות במימד הפוליטי-מדיני שלה, כמו זה שהעלו כבר לפני כמעט עשרים שנה (2003) אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין בספר 'ישראל ומשפחת העמים' שראה אור – כמה מפתיע!- בהוצאת שוקן (היו זמנים... ראו תמונת כריכה משמאל). יעקובסון חבר כמה שנים מאוחר יותר להיסטוריון עזר גת ושניהם חתומים על ספר מופת  נוסף בשם Nations, המלמד על שורשיה הטרום-מודרניים של הלאומיות. גם ספר זה לא תורגם לעברית, אבל לפחות את עיקרי התיזה של יעקובסון וגת ניתן לקרוא כאן.

[בתמונה משמאל: כריכת הספר: "ישראל ומשפחת העמים: מדינת לאום יהודית וזכויות האדם" לאלכסנדר יעקובסון ולאמנון רובינשטיין, שראה אור בהוצאת שוקן. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בספר 'ישראל ומשפחת העמים' הדגש הוא על חוקתיותו הלגיטימית של השילוב הלאומי-דמוקרטי. ישראל, כמו יוון וכמו עשרות מדינות בעולם, היא מדינת לאום דמוקרטית. אבל החידוש ב-Nations הוא ששורשי הלאומיות הופיעו עוד לפני העת החדשה; וכי בכל המקרים, היה זה החיבור בין 'כנסייה' מסוימת לקבוצה אתנית מסוימת שיצר תודעה לאומית, מאות שנים לפני 'עידן המהפכות',  מאירלנד שבמערב ועד לגיאורגיה וארמניה שבמזרח; וכמובן לסין קמבודיה ויפן, שממש ממש במזרח.

למען הטל ספק סופי ומוחלט בתיזה החביבה של א.ב. יהושע, אודות ה"אנומליות" כביכול של עם שהוא גם לאום וגם דת, שכן 'יהדות' יש רק אחת ו'יהודים' הם עם אחד, והנה אצל אחרים אפשר להיות פולני או הונגרי, אבל נוצרי איננו חייב להיות לא הונגרי ולא פולני אלא למשל מקסיקני, ובכן התיזה הזו חסרת שחר מהסיבה הפשוטה, שהנצרות של הארמנים למשל, נכתבה ונאמרה והועברה מדור לדור בארמנית, בדיוק כפי שהאסלאם הסוני התורכי, הוא תורכי, ובדיוק כפי שהנצרות היוונית אורתודוכסית היא יוונית.

זאת ועוד: גת ויעקובסון מראים כי מדובר בתופעה, לאו דווקא אירופית, וכי היא נפוצה ברחבי העולם כולו – המזרח הרחוק, אפריקה וכן הלאה – והיא הקדימה במקרים רבים את הלאומיות האירופית, שעל פי האורתודוקסיה שראשיתה בבנדיקט וסופה בזנד, היא גם עניין אירופי 'מומצא' ("מדומיין") וגם תופעה שנכפתה ע"י "אירופה" (באלימות 'מתועשת' כמובן, אלא מה), על העולם האומלל כולו. ובכן לא, לא 'מומצאת' (למרות שבהחלט 'מדומיינת' אבל במובן הטכני של המושג) וגם לא אירופית. עניין ותיק הלאומיות, ותיק מאד.

ד.  אז מיהו יווני?

בקיצור, אידאולוגיה לחוד, היסטוריה לחוד. ספרו של קלוג רק מרחיב מעמיק ומוסיף. הוא מלמד בין השאר – ולא זו מטרתו כמובן – כי היהודים לא מיוחדים גם מהבחינה הזו. קלוג מראה שגם יוון, ולא רק היא (כי קלוג מתייחס בספרו לעמים וללאומים אחרים המהווים חלק מסיפורה של יוון המודרנית) 'נולדה' אל תוך הלאומיות המודרנית על בסיס שילוב שבין קשרים חברתיים (שביסודם קשרים משפחתיים כמובן, כי מה לעשות והמשפחה היא הגרעין הראשון של כל חברה), לבין קשרים תרבותיים (הכוללים שפה, מסורות, זיכרונות היסטוריים וסוג מסוים של כנסייה).

כמובן שבשלב זה, יכולים לצוץ כל הדקונסטרוקציוניסטים (ביידיש: 'אבער חכמים') מסוגו של פרופ' שלמה זנד (ראו תמונה משמאל) ולהתחכם ולהראות באותות ובמופתים שלא רק שיש סוגים שונים ומנוגדים של יהדות ויהודיות למשל, אלא ש'בסופו של יום' אישיות נעלה כמו זנד חשה "קרבה גדולה יותר לסטודנט ערבי" באוניברסיטת שייח מוניס "מאשר ליהודי כמו הארווי ווינשטיין" כפי שהסביר זאת הפרופסור לקולנוע, שהחליט כמו יהושע להפוך להיסטוריוזוף של לאומיות בראיון ברדיו.

[בתמונה משמאל: פרופ' שלמה זנד. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Michel Abada. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אכן, דילמה של ממש: סטודנט חרוץ החוגג איד אל פיטר או עבריין מין החי בלוס אנג'לס. איך אומרים בקולנועית 'דלות הפילוסופים'? או בלשון של נהג מונית: 'על זה אנחנו משלמים משכורת לבטלן הזה?' (בטלן במובן התלמודי כמובן).

אכן כן. לא כל יווני חש זהות עם העם היווני, ולא כל יווני בתפוצה היוונית ברוסיה (היו מאות אלפים כאלו) ידע יוונית, ואדרבא, בתקופת שלטון השוויון הנאור שהונהג תחת שמש העמים הסובייטית, אסור היה לאותם יוונים להקים כנסיות. והנה למרבה הפלא, כעוף החול, בדיוק כמו שקרה ליהודים שחיו באותה מסגרת מדינית, שעד היום יש המבכים את היעלמותה; שכן, עם התמוטטותה חלפה עברה ההבטחה ל'עולם המחר", צצו אותם יוונים שזנד היה אומר עליהם שהם "הומצאו" על ידי הלאומנים היוונים הראשונים, וחלק גדול שב ליוון. קלוג מתאר בספרו את נסיבות העניין ומציין את צעדה היזום של ממשלת יוון בשנת 1992 לעידוד עליה, צעד שזכה לכותרת 'ציונית' לא עלינו: Operation Golden Fleece, בתרגום חופשי משהו כמו 'מרבד הקסמים'.

מטרת המבצע הייתה להציל מאות אלפי בנות ובני המיעוט היווני ברוסיה, שנקלעו שלא בטובתם לעימות בין שני לאומים 'מומצאים' נוספים: האבחזים והגיאורגים. אגב, קלוג מספר לנו שבדיוק כמו אבירי 'קהילת הטרוניה' המקומית שלנו, גם אותם "עולים חדשים" שהגיעו מפאתי הקווקז ליוון, מפתחים מרירות על כך שהם לא ייושבו בשכונות היוקרה של אתונה, ושבמקום זאת שלחו אותם ל'סוף העולם שמאלה', כלומר לצפון מזרחה של יוון, לתרקיה הסמוכה לתורכיה.

אין צורך לבקר ביוון כדי לדעת שרוב היוונים – כמו רוב היהודים ורוב הארמנים ורוב האירים וגם רוב הפולנים והסרבים – אינם 'דתיים' במובן שסמוטריץ' או איש רוח כמו אלי סדן (ראו תמונה משמאל) מבינים מושג זה.

[תמונתו של הרב אלי סדן נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי בר. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אבל בניגוד לפרשנות הפשטנית והשטחית של א.ב. יהושע ודומיו, 'חרדי-ההדתה' לסוגיהם, ולמרות האבער-חכמים היושבים באקדמיה ונפגשים בכנסים 'ביקורתיים' בהם הם מוכיחים באותות ובמופתים את סתירותיה הרבות (והן אכן רבות) של כל תודעה לאומית, הנה יוונים הם איך שהוא יוונים, בדיוק כפי שארמנים, אירים, פולנים וכן הלאה, וגם פלסטינים, מה לעשות, וכמובן יהודים הם איך שהוא חלק מקבוצת שייכות למרות כל הסתירות.

סיפרו של קלוג הוא תרומה כבדת משקל לביטול המיוחל של גישות מעוותות כמו אלו שמציעים לנו בעניין הלאומיות א.ב. יהושע, הפרופסור לקולנוע זנד, המחנך אלי סדן ושר התחבורה שמציע לנו מדינת הלכה בצלאל סמוטריץ'. אלו ואלו ואלו ואלו דברי אלוהים מתים, או לפחות הגיע הזמן שהם יהיו כאלו.

ה. גם ביוון אין ויש חדש תחת השמש

 ובכן יש לאומיות יוונית, והיא מלאה סתירות כמו כל לאומיות אחרת, אבל היא קיימת איך שהוא וממחישה שוב עד כמה צדק ארנסט גלנר כשאמר שהלאומיות היא מקרה נדיר של תיאוריה חלשה ופרקטיקה חזקה (כי בדרך כלל מתקיים ההפך).

קלוג מביא לנו דוגמאות מלוא החופן לדרכם של יוונים להבין את יווניותם, ולעשות ממנה בסיס ל'בנין אומה' שלהם, המתנהל בעצלתיים אבל מתנהל בכל זאת. ראשית הוא מזכיר כמה וכמה פעמים בספר, שכשיוונים נסעו לאחת מארצות היבשת, הם אמרו שהם 'נוסעים לאירופה', מה שמלמד על כך שלאורך ההיסטוריה הם לא ראו עצמם חלק מהיבשת.

השינוי לכאורה התרחש עם התגייסותם של אלפי מתנדבים אירופאיים – הלורד ביירון (בתמונה משמאל) הוא כמובן המפורסם שבהם – לסייע להצלחת מלחמת העצמאות היוונית.

[משמאל: הלורד ג'ורג' גורדון ביירון, בציור מאת תומאס פיליפס. התמונה היא נחלת הכלל]

כאן המקום לציין שלא אלפי המתנדבים הם שהיטו את הכף אלא הקואליציה הגיאו-פוליטית המפתיעה יחסית לאותה תקופה, אך שבישרה את המחצית הראשונה של המאה ה-20, זו שבין בריטניה, צרפת ורוסיה. ממשלותיהן של מדינות אלו, כל אחת מסיבותיה, הסכימו ב-1831 ליצור את יוון 'הקטנה' שלא כללה את "12 האיים" (פירוש המלה האיים 'הדוקדאנסים') שבים האגאי וגם לא את כרתים וכמובן לא את קפריסין.

סביר להניח שגם היום - לנוכח היד הכלכלית הקשה של ה-EU בכלל ושל הקנצלרית מרקל בפרט - ישנם יוונים רבים שעדיין לא רואים עצמם כאירופאים. קלוג מראה לנו כיצד העצמאות היוונית הייתה, לאורך כל הדרך, תלויה על בלימתם של כוחות חיצוניים: הקואליציה הנזכרת ב-1831, הסכמי קונגרס ברלין ב-1878, שוב פעם בריטניה אחרי התבוסה היוונית במלחמה נגד האימפריה העות'מנית ב-1897, ושוב בתקופת השפל הגדול ואחרי מלחמת העולם השנייה שוב הבריטים אך מהר מאד האמריקנים, ומאז המשבר של 2009 שוב מצאה עצמה יוון תחת קואליציה משולשת: ה-EU, 'הבנק האירופי' ו'קרן המטבע הבינלאומית'.

חשוב לא פחות ואולי יותר, הוא האופן בו יוונים הבינו את יווניותם במונחים גיאו-פוליטיים. קלוג מראה שמראשיתה הציגו אנשי ציבור יוונים שתי שאלות גדולות לגבי עתידה של יוון:

  • האחת עמדה בסימן המתח בין מסורת למודרניות;
  • והשנייה בין הסתפקות במועט מבחינה גאוגרפית לבין חזון 'יוון השלמה'.
בניגוד למה שאולי ניתן לצפות בהינתן הרגלי החשיבה הישראליים, שתי המחלוקות הללו חצו זו את זו. במלים אחרות, ניתן היה לשמוע אנשי ציבור הרוצים יוון גדולה ומסורתית, מול אחרים ששאפו ליוון גדולה ומודרנית, ולהפך, כל ארבע האפשרויות.

ב'מסורתיות' אין הכוונה דווקא לדומיננטיות של הכנסייה אלא בהמשך הבדלנות הרוחנית שאיפיינה את התרבות ביוון במשך מאות שנים. קלוג כותב שעד לסוף המאה ה-18 (!!!) דחו אנשי הכנסייה ביוון את 'המהפכה הקופרניקאית' כי היא באה מאירופה ולכן הייתה חשודה מראש. עד היום 5% מהיוונים הנוצרים מכונים 'קלנדריסטים' כי הם דוחים את מה שנתפס על ידם כ"כניעת" הפטריארך היווני ב-1924 לקבל את הלוח הגרגוריאני שאומץ ברחבי העולם הנוצרי כבר באמצע המאה ה-16.

התומכים ב'יוון השלמה' נחלקו ביניהם לגבי שאלת הגאוגרפיה ושאלת היעוד גם יחד. היו כאלו שאמרו שיוון חייבת לכלול גם את סלוניקי וגם את איזמיר שמצידו השני של הים האגאי, ולא "רק" את "12 האיים", וכמובן את תרקיה, מקדוניה וחלקים מאלבניה ובולגריה. אבל היו ביניהם שעל הבסיס הגאוגרפי הזה ייעדו ליוון את תפקיד 'המשחררת הגדולה' של עמי המזרח. לא פחות. הפנטזיה הגיאו-תרבותית הזו באה לידי בשיאה עם פלישת הצבא היווני לאיזמיר ב-1920 והתקדמותו אל עבר אנקרה ב-1921, מה שהביא לשואת איזמיר (30 אלף יוונים טבוחים על ידי צבאו של אתא תורכ שלזכותו יאמר שלא פגע ביהודי העיר כלל וכלל) ומאוחר יותר לחילופי-האוכלוסין-מרצון הגדולים כנראה בתולדות האנושות, מעל ל-1.7 מליון בני אדם.

[בתמונה: אתא תורכ - חילופי-האוכלוסין-מרצון הגדולים כנראה בתולדות האנושות, מעל ל-1.7 מליון בני אדם... התמונה היא נחלת הכלל]

מימד נוסף של הויכוח אודות מהותה של היווניות הוא השפה. רבים מאלפי המתנדבים שהגיעו עם הלורד ביירון או בלעדיו, התאכזבו לראות שהיוונים של תחילת המאה ה-19 אינם שחים את שיחו של סוקרטס ואינם מהגגים את הגיגיו של פריקלס בשפה היוונית כפי שהשתמרה מאות שנים על ידי נזירים למיניהם, אלא מדברים 'יוונית מדוברת' או 'יוונית עממית' נחותה.

כמו במקרים דומים אחרים, שאלת 'טוהר השפה' הפכה להיות בין השאר שאלה פוליטית. קלוג מדווח שמתי שהוא באמצע שנות ה-60' של המאה הקודמת, הוחלט רשמית ששפת הדיבור היוונית היא שפה תקנית לכל דבר. עד אז שימשה סוגיית השפה סלע מחלוקת בין 'מסורתיסטים' ל'מודרניסטים'; אבל, בתקופת השלטון האוטוריטטיבי בשנות ה-30' (ששאב מהפשיזם האיטלקי, הנאציזם הגרמני והאתטיזם של פרנקו, אם כי בסגנון יווני רך ונעים יותר, או יהיו שיגידו: יעיל פחות) ההקפדה על 'טוהר השפה' שימש בידי השלטון כאחד הכלים להשליט בקרב העם היווני "חוק וסדר". למרבה השמחה התופעה הזו חלפה מן הציבוריות היוונית. השפה היוונית כמו רוב אם לא כל השפות בעולם מתאפיינת במנעד רחב והיא כמובן מושפעת משפות אחרות ומשפיעה עליהן.

ו. עוד משהו בענייני שפה ותרבות – יוון ושכנותיה ממזרח ומדרום

סיפור המאבק על 'טוהר' השפה היוונית, מצטרף לסיפורים דומים אחרים. יהיו שיגידו שאחד ההסברים לפיגורה היחסי של החברה הערבית כמו גם אחד מביטוייה היא העובדה שעד היום יש מחסום בין הערבית המדוברת לערבית הספרותית, מחסום שגם הערבית התקשורתית איננה פורצת אותו.

העברית למשל כמו שפות אחרות – אנגלית, ספרדית וכן הלאה – יודעת גם היא הבדלי רמות. דבר אחד היא העברית של הנביא יחזקאל, דבר אחר היא העברית של מגילת רות. העברית של תקופת המשנה מובנת ופשוטה יותר מזו שניתן לקרוא בטקסטים בעברית רבנית של ימי הביניים ואין ויכוח שהעברית של עגנון לא מובנת היום לחלק גדול מדוברי עברית הוואטסאפ של ימינו.

אבל למרות כל ההבדלים הללו שמאפיינים כל תרבות (ומה לעשות וגם כאן אין שחר ל'מהפכנות' כביכול של הפוסט-מודרניסטים המציעים לראות במיקי מאוס ובשייקספיר שני ביטויים תרבותיים שווי ערך, הם לא), אין חציצה מהותית בין עברית מקראית לעברית של מאיר שליו למשל. היפוכו של דבר קיים בתרבות הערבית, וכאמור יש מקום לטענה שהחציצה הזו מסבירה כמו גם מעמיקה את הפיגור התרבותי הערבי. מנקודת המבט הזו, סיפורה של יוון הוא סיפור עם סוף טוב, שניתן להוליך אותו למימד השוואתי נוסף: משקלו של העבר בתודעה העכשווית.

[תמונתו של מיקי מאוס מאת חברת וולט דיסני, מימין, מובאת בשימוש הוגן; תמונתו של ויליאם שייקספיר היא נחלת הכלל]

מוסכמה רווחת בקרב משקיפים למיניהם המתמחים במצב העגום של הערבים בעת החדשה – ביניהם היסטוריונים דגולים כברנרד לואיס, חגי ארליך ופואד עג'מי – היא שהפער בין תפארת העבר לעליבות ההווה, מכבידה מאד על תיקון ההווה לטובת עתיד טוב יותר.

מדובר כמובן בטענה שהיא בבחינת present continuous... לואיס כתב דברים ברוח זו כבר לפני עשרות שנים. ספרו החשוב של עג'מי בנושא – 'המלכוד הערבי' – מתייחס למלחמת 1967 שחצתה כבר את גיל ה-50. חגי ארליך מתאר את ההתמודדות של ההנהגה הערבית או המוסלמית (עות'מנית) עם משקל העבר כבר במאה ה-19.

לאחרונה ראה אור בעברית ספרם של יוסרי חיזראן ומוחמד חלאילה "נטושה לגורלה" העוסק במצבם של ערביי מדינת ישראל בעקבות 'האביב הערבי'. רוח הנכאים באשר למצב 'האומה הערבית' נושבת בעוצמה מתוך דפי הספר החשוב הזה. מצבה הבעייתי מונגד לעברה המפואר והניגוד הזה משתק.

[בתמונה משמאל: כריכת הספר נטושה לגורלה - החברה הערבית בישראל בצל "האביב הערבי", ליוסרי ח'יזראן ולמחמד ח'לאילה, שראה אור בהוצאת מרכז משה דיין ב- 2019]

אבל זה לא הכרחי. יוון כידוע היתה עוד הרבה לפני מוחמד תרבות עילית ששימשה לאימפריה אדירה חובקת עולם, שגם יורשתה – האימפריה הרומית – המשיכה להפיץ את מהותה 'ההלניסטית'. והנה חלפה עברה תהילת עולם, ומיוון הגדולה נותרה מורשת של פילוסופים ומדענים דגולים שתפארתם בת 2500 השנים הטילה צל כבד על עליבות יורשי הגיאוגרפיה ומה שנותר מהשפה שלהם, בימינו.

[למאמרו של פרופ' אודי מנור, נטושה לגורלה – החברה הערבית בישראל בצל האביב הערבי, לחצו כאן]

על פי התקדים הערבי, היינו אמורים לראות עוד עם נרגן, מריר, עוין חדשנות ומפנה עורף לציוויליזציה המודרנית שלמרבה התסכול מונהגת על ידי אומה חדשה שטחית וצעקנית שכולם מגנים אותה אבל כולם מייחלים לבקר בה כמה שיותר אם לא ממש להשתקע בה. אלא שכידוע, העם היווני בן ימינו לא סובל ממחלת העוינות הנרגנת המאפיינת את העולם הערבי-מוסלמי במאתיים השנים האחרונות. יוון פתוחה לכל הכיוונים, ולא 'רק' בזכות 11 מליון התיירים שמבקרים בה בכל שנה בעשור האחרון, ולא 'רק' בזכות העובדה שמביא קלוג, לפיה יוון מחזיקה את צי הסוחר הגדול ביותר בעולם. הפתיחות לכל כיוון תרבותי הוא חלק מהותי מדרכו של זורבה היווני.

אין זה אומר שאין ביוון עוינות וביקורת כנגד 'המערב' בכלל וארה"ב בפרט. אדרבא, 'השמאל' היווני ששנים הושפע מאשליית 'שמש העמים' ו'עולם המחר' הסובייטי, ראה בארה"ב את מקור רוב הצרות שנפלו על היוונים. גאוות היחידה התרבותית של היוונים התקיימה כמובן עוד לפני המלחמה הקרה ועוד לפני שארה"ב הפכה להיות 'שוטר עולמי' וספק הנשק המרכזי של הצבא היווני הגדול מדי. אבל גאוות יחידה תרבותית יוונית זו, הגם ששילבה כפי שקלוג מראה בספרו עוינות אנטי-אמריקנית משמעותית למדי, אף פעם לא הפכה לפוליטיקה גורפת של הפניית גב למערב. מוגש כעוד חומר למחשבה אודות שכנותיה של יוון ממזרח ומדרום.

ז. תחזיתו-קביעתו של לייבוביץ'

אבל הסוגיה הכבדה ביותר הקשורה לשאלת 'היווניות' היא זו הפוליטית. מלחמת האזרחים שהסתיימה ב-1949 לא מעט בזכות המלחמה הקרה, ממשיכה להטיל צל כבד מאד על הפוליטיקה היוונית, ולמרות שעברו כבר שבעים שנה, ולמרות שקלוג נותן ציון גבוה ליוונים על התבגרותם הפוליטית, אין שום סימן שמורשת המלחמה הזו עומדת להפוך לזיכרון רחוק.

אין לטפח צפיות גבוהות מדי כמובן: מלחמת האזרחים האמריקנית שהסתיימה לפני יותר מ-150 שנה עדיין נוכחת בתרבות הפוליטית בארה"ב. כך הדבר גם במקומות כמו אלג'יריה, ספרד, קובה ומקסיקו שגם אצלן מלחמות האזרחים הסתיימו לפני עשרות שנים. אין צורך להמשיך ולמנות מלחמות אזרחים שהתקיימו והסתיימו לפני עשורים בודדים, כמו אלו שהתנהלו בצ'ילה, בארגנטינה, אירלנד והבלקנים. המצב רגוע אך חלק מהפצעים עדיין פתוחים.

ישעיהו לייבוביץ' המנוח נהג לומר שכל עם שמכבד את עצמו עובר דרך התחנה ההכרחית הזו. המלה 'הכרחית' כמובן איננה של לייבוביץ', שכידוע בכל הנוגע להתנהלות האנושית ראה רק ערכים ולא צרכים במובן הטבעי. 'ההכרח' קיים רק בטבע הסביר האיש המיוחד ההוא, הנערץ, השנוא ולכל הפחות השנוי כל כך במחלוקת: אבן "הכרח" שתיפול בשדה כוח, אבל אדם יכול או יכול שלא "לקיים עול מלכות שמים".

[בתמונה: ‏פורטרט‬ של ישעיהו ליבוביץ; הצילום הועלה לויקיפדיה ע"י Bracha L. Ettinger התמונה נחתכה ועובדה מתמונה Yeshayahu Leibowitz.jpg. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

ובכן מדוע חזה לייבוביץ' שגם ישראל תאלץ לעבור את הצרה הזו, מלחמת אזרחים? אולי לא מדובר בתחזית אלא כמו דברים רבים אחרים שאמר לייבוביץ' ברטוריקה פרובוקטיבית, שכל מטרתה – כפי שניתן ללמוד ממשמעות המלה 'פרובוקציה' – הוא לחולל מחשבה ודיון, כאלו שאולי ימנעו מלחמה כזו.

במקרה של יוון הדברים לא הסתייעו. קלוג מלווה את התלקחותה והתפתחותה של מלחמת האזרחים האיומה שידעה יוון מהתקופה בה עדיין הגרמנים הנאצים שלטו ברוב שטחה של יוון, ועד כאמור לשנת 1949, ארבע שנים אחרי תום המלחמה, ארבע שנים בהן רוב אם לא כל מדינות אירופה, השקיעו מרץ בשיקום וריפוי, בעוד היוונים עושים הכל על מנת להוסיף חורבן עצמי על גזל, עושק, תועבה ורצח שידעו מצידן של 'מעצמות הציר': בולגריה, איטליה וגרמניה כנגד כולן.

מנקודת המבט שהציע לנו קלאוזביץ' קשישא לפני כ-200 שנה, מניעיה של מלחמת האזרחים ניתנים לצידוק 'מדיני' (במובן של יעד קונקרטי להשגה): מצד אחד הוסכם על כל היוונים ששלטון זר איננו בא בחשבון, לא באתונה, לא בכרתים ורצוי שגם לא בדוקדנס או בקורפו, אבל מצד שני היוונים המשיכו גם בין 1943 ל-1949 את המחלוקות שליוו אותם מ-1821: איזו יוון עצמאית יש להקים: כלכלית, חברתית, תרבותית ופוליטית.

המחלוקות היו כבר בנות ארבעה דורות, אבל בהינתן עוצמת האלימות של מלחמת העולם השנייה, שפל המדרגה הכלכלי אליו הגיעה אוכלוסיית יוון בשנתיים הראשונות לכיבוש הנאצי (1940-1941), ורוח הטוטאליות האידיאולוגית שאיפיינה את המחצית הראשונה של המאה ה-20; ובכן כל אלו נשענו על המחלוקות הישנות שככל שהאויב החיצוני הלך, נחלש ונעלם, הלך המאבק לגבי התשובות עליהן לאלים יותר ויותר.

קלוג מקפיד להסביר כי עוד לפני הקמתה של יוון המודרנית נאלצו תושביה הנוצרים של האימפריה העות'מנית לנקוט בדרכים לא-דרכים על מנת להתמודד עם העריצות השלטונית שנוהלה מאיסטנבול. כפי שתאר זאת קלוג, היו יוונים כמו אדמאנטיוס קוראיס (1833-1748), מראשוני נושאי דגל הלאומיות היוונית העצמאית, שעבורם המלה 'תורכי' היתה שוות ערך בהוראתה ל'בהמות'.

בין אם הגזים קוראיס בשימוש במלה בוטה זו, "השלטון העות'מני" כתב קלוג (ע' 3) "בודד את יוון מהתנועות ההיסטוריות הגדולות כמו הרנסאנס, הרפורמציה, המהפכה המדעית של המאה ה-17, הנאורות, המהפכה הצרפתית והמהפכה התעשייתית שכה השפיעו על ההתפתחות ההיסטורית של אירופה המערבית".

ראוי להעמיד דברים נכוחים אלו של היסטוריון ראוי לשמו בניגוד גמור להבלים שמנסה להפריח דור שלם של אקדמאים ישראלים לפיהם האימפריה העות'מנית הייתה מופת של מודרניזציה וסובלנות ("ראו את מסילות הברזל שהם סללו!!"), הבלים שכל תעודתם היא לשלול את "הנרטיב" הציוני כביכול לפיו הציונות – בסיוע משמעותי של המנדט הבריטי – היא הגורם המרכזי להפרחת השממה הארצישראלית.

[בתמונה: מפת האימפריה העות'מאנית בשיאה גודלה, יוון מסומלת בעיגול האדום. התמונה היא נחלת הכלל]

לא זה המקום לבוא חשבון מקיף עם פסיבדו-היסטוריה זו, אבל הואיל ומקובל על מדעני חברה ורוח (ועל מדענים בכלל ובלבד שהם מדענים) לחשוב באופן השוואתי, הנה אין ברירה ואת דבריו הצלולים והחד משמעיים של קלוג על השלכות השלטון האימפריה העות'מנית בחבל הארץ שלימים נהיה יוון, יש ליישם גם לגבי חבלי ארץ אחרים בשליטת האימפריה הזו, כמו למשל ארץ ישראל (שגם אם נכנה אותה בהתחכמות מאותו סוג 'פלסטין', התמונה ההיסטורית האמיתית לא תהיה שונה במאום).

הרגלים אלו כללו קודם כל את שיטת התיווך ו'הקליינטליזם' כפי שמגדיר זאת קלוג, כלומר ההבנה של כל אזרח שעל מנת להשיג משהו מהשלטון הוא חייב איזה שהוא 'מאכער' אם לנקוט מושג מקומי. "הפטרונות" ביוון כתב קלוג בעניין זה (עמ' 61), "התפתחה בראשיתה כמנגנון הגנה כנגד הקשיחות, ובעיקר השרירותיות, של שיטת השלטון העות'מנית. היה צורך בנותני חסות ומגינים שיישאו ויתנו עם הרשויות העות'מניות על מנת להקל על ההתמודדות עם גחמותיה של מערכת המשפט".

[בתמונה: ציור של קראנרי של קרב נאווארינו, הקרב שסיים למעשה את שליטת האימפריה העות'מאנית ביוון. התמונה היא נחלת הכלל]

מצב זה לא השתנה עם עלייתה של המדינה היוונית המודרנית. מה שהיה ישים במסגרת העריצות העות'מנית המשיך להיות כזה גם בשיטה דמוקרטית לכאורה. "הבוס המקומי המפלגתי" כתב קלוג, "תפס את מקומו של האגא העות'מני". קלוג מצטט בעניין זה (עמ' 59) את עמנואל רוידיס, פובליציסט וסופר יווני, שב-1875 כתב "שבכל מקום בעולם הדמוקרטי מפלגות מופיעות כי אנשים אינם מסכימים זה עם זה. ביוון מתרחש בדיוק ההפך: מה שמביא להופעתן של מפלגות ולתחרות של זו נגד זו, הוא ההסכמה הראויה להערכה שבה כולם מחפשים את אותו הדבר – להיות ניזונים על חשבון הציבור".

חוסר האמון במערכת הפוליטית ביוון נולד אם כן עם יוון המודרנית. אבל מלחמת האזרחים תרמה לו תרומה עצומה. כמובן שאין לשכוח בהקשר זה את תרומתן של הפיכות צבאיות מרובות, או בחירות שלא במועדן, או המצאת שיטת בחירות שתשחק לטובת השלטון הנוכחי, וכמובן שאלת החוקה ומקומה של המלוכה (יוון נולדה כמלוכה והמוסד הזה נעלם רשמית ב-1974). אבל אין להפריז במורשת של מלחמת האזרחים לא עלינו, ונמשיך לקוות כאן בארץ הקודש שדבריו של לייבוביץ' היו רטוריקה ולא נבואה.

ח. יוון ותורכיה, תורכיה ויוון

מלחמת אזרחים נוספת הנוגעת להיסטוריה של יוון התרחשה כידוע גם באי קפריסין. לפני שניגש לעיין בכמה דברים שמביא קלוג בנושא זה, יש לחזור ולהעיף מבט אל שורש המשבר בקפריסין: היחסים בין יוון לתורכיה. יחסים אלו ידעו בעיקר מורדות ומורדות. היו אמנם רגעים קצרים של חסד: ביקורים הדדיים של ראשי המדינה, וכמובן שגרירויות ומשחקי כדורגל, אבל ככלל ניתן לסכם ולומר שהדם הרע שזרם בין שני העמים הללו, רק הלך והסמיך עם השנים.

ברקע תמיד עמדו היחסים העכורים בתקופה בה היוונים היו (עוד) מיעוט במסגרת האימפריה העות'מנית; מלחמת העצמאות העקובה מדם ומזוועות הדדיות; אחר כך המשך הנגיסות הטריטוריאליות לאורך המאה ה-19; ומעל לכל "האסון" של איזמיר - 1922 בפי היוונים, שהוא כמובן 'יום הניצחון הגדול' של אתא תורכ משחרר תורכיה מהפלישה היוונית. אחר כך באה מלחמת העולם ואחריה מלחמת האזרחים ואחר כך המלחמה הקרה, ולפתע מצאו עצמן שתי המדינות בשותפות אסטרטגית במסגרת נאט"ו.

[בתמונה: חיל רגלים יווני מסתער במהלך מלחמת יוון-טורקיה (1919-1922). התמונה היא נחלת הכלל]

קלוג מביא זה ליד זה עמוד אחד ובו תמונה משנת 1953 המביעה רעות ורוח טובה בין חיילי שתי המדינות בתרגיל משותף של נאט"ו – חיילי הצבא היווני במדים אמריקנים וחיילי הצבא התורכי במדים בריטיים – ואילו בעמוד השני הוא מביא את תוצאותיו של פוגרום שערכו ב-1955 תושביה המוסלמים של איסטנבול במה שנותר מתושביה היוונים של העיר הזו. להלן תוצאותיו: "מעל 4000 חנויות, 100 מלונות ומסעדות ו-70 כנסיות נפגעו או נהרסו כליל". אמנם הפוגרום נוהל על ידי אזרחים זועמים אבל את האות נתן השלטון. התוצאה הייתה שמעט היוונים שנותרו באיסטנבול אחרי חילופי האוכלוסין ב-1922 הבינו סוף סוף את הרמז ואיסטנבול סוף סוף היתה גריקן-ריין. קלוג הוא זה (ולא אני) שמציין גם שביוון, למרות הכל, נותרו באותה תקופה 120 אלף תורכים, וכמספר הזה חי היום בשלווה אזרחית מרובה, כולל נציגות בפרלמנט.

מצד שני מדובר היה כאמור בשתי חברות חשובות בנאט"ו. חשובות קודם כל מסיבות גאוגרפיות אך פרדוקסלית מעצם המתח ביניהן. מציאות דואלית זו – עוינות תרבותית והיסטורית ושיתוף פעולה כפוי ומדי פעם רצוי – באה לידי ביטוי לאורך כל הדרך. קלוג מביא כמה אנקדוטות (מנקודת מבט של סדר היום החדשותי העמוס בישראל כמובן), ביניהן מתיחות צבאית שנוצרה ב-1998 מהחלטת ממשלת יוון לשלוח מטוסי קרב (תוצרת ארה"ב) לחלק היווני של קפריסין, דבר שהביא את ממשלת תורכיה להציב בחלק התורכי של האי מטוסי קרב (מתוצרת ארה"ב). עד כדי כך דאגו האמריקנים, שהם הזניקו לאזור נושאת מטוסים.

כידוע מלחמה לא פרצה בעקבות תקרית זו, אבל המתיחות נותרה בעינה. היא רק החמירה שנה לאחר מכן, כאשר בתחילת 1999 הגיעו לתורכיה ידיעות על כך שעבדאללה אג'לן, מנהיג ה-PKK ('מפלגת העבודה הכורדית' בלשון הכורדים ו'מחתרת הטרור הכורדית' בפי התורכים), מצא מקלט ביוון. מי שהבריח אותו ליוון היה קצין צבא יווני לשעבר שניצל את סידורי האבטחה הלקויים בשדה התעופה של אתונה (לא רק ישראל נפגעה מהמציאות ההיא שככל הנראה, אחרי 9/11 כבר באה על פתרונה). המשבר נמשך כאשר אג'לן הוברח לשגרירות יוון בניירובי, משם אמור היה לצאת לגלות של מקלט באיי סיישל. אלא שהשלומיאליות של אנשי הביטחון היוונים בקניה אפשרה לסוכנים תורכים לתפוס את אג'לן ולהביאו למשפט בתורכיה.

לא חלפו כמה חודשים והיחסים בין המדינות עלו על פסים של ידידות אמתית. הנסיבות היו 'גדולות מהחיים' פשוטו כמשמעו ותרתי משמע, כאשר ב-17 באוגוסט 1999 הכתה רעידת אדמה בצפון מערב תורכיה, בעוצמה של 7.4 בסולם ריכטר. העם היווני הגיב באמפתיה מעשית שכללה משלחות חיפוש, משלוח ציוד הומניטרי, ומעורבות ישירה של הממשלה במאמצי הסיוע. כעוד אחת מהבדיחות המופלאות של הטבע (אלוהים?) רעידת אדמה נוספת הכתה שוב זמן קצר לאחר מכן (7 בספטמבר) אבל הפעם ביוון, מעט צפונית לאתונה. אמנם עוצמת הרעידה הפעם הייתה 'רק' 5.9 בסולם הידוע, אבל נזקים היו גם היו, בנפש וברכוש. הפעם הייתה זו תורכיה והעם התורכי שהתגייסו לסייע לשכניהם.

התופעה מהר מאד זכתה לכינוי 'דיפלומטית רעידות האדמה', ואחרי ששקע האבק, בינואר 2000, ביקר לראשונה זה 38 שנים שר החוץ היווני באנקרה, ואף הניח זר במוזוליאום של אתא תורכ, "האיש האחראי לגירושם של היוונים מאסיה הקטנה" כפי שהקפיד קלוג לציין. זמן קצר לאחר מכן אישרה הקהילייה האירופית את מועמדותה של תורכיה להתקבל כחברה עם מילוי תנאי היסוד.

ט. תכנית החלוקה וזכות השיבה

כפי שניתן להבין, הרוח בין יוונים לתורכים נשבה פעם כך ופעם אחרת, אם כי ברירת המחדל הייתה לכיוון השלילי. דברים אלו באו לידי ביטוי בתולדות קפריסין. נזכיר כי גם האי קפריסין היה חלק מהאימפריה העות'מנית, וכמובן ביתם של מוסלמים ונוצרים, תורכים ויוונים. ב-1878 בעקבות קונגרס ברלין, לקחה על עצמה בריטניה את עול ניהול האי, שעד 1914 המשיך להיות חלק מהאימפריה העות'מנית. עם כניסתה של זו למלחמה הגדולה, עבר האי לשליטה בריטית ישירה (מה שאיפשר לכוחות הוד מלכותה לגרש לאי מעפילים יהודים בין השנים 1948-1945).

ב-1960, בנסיבות שכללו כחמש שנים של מלחמה קשה בין לוחמי חירות קפריסאים לבין הצבא הבריטי, זכה האי בעצמאות (במסגרתה נשמרה נוכחות צבאית בריטית). ב-1974, כאקורד הסיום הצורם מאד של השלטון הצבאי שהשתלט על יוון ב-1967, נעשה ניסיון כושל מצד צבא יוון לכבוש את האי. בפלישת נגד מצד הצבא התורכי, נכבש החלק הצפוני וכ-185,000 נוצרים שחיו במה שנהיה מעתה אזור שליטה תורכי, הפכו לפליטים. ב-20 ביולי 1974 חולק האי בין  75%  אזרחיו הנוצרים (כלומר יוונים) ו-25% אזרחיו המוסלמים (כלומר תורכים). חלוקת האי וההכרזה התורכית על רפובליקה תורכית קפריסאית לא הוכרה כמובן על ידי המערכת הבינלאומית, וקלוג מתאר את המאמצים שנעשו לאורך השנים להביא לפתרון הסכסוך היווני-תורכי.

הגישות לפתרון הסכסוך נשמעות מוכרות: 'פתרון שתי המדינות', כלומר הפיכת המצב שנוצר ב-1974 לרשמי, או 'איחוד האי' בצורה כזו או אחרת. ניסיונות של פליטים יוונים לשוב לבתיהם בצפון האי, אם בפועל ואם דרך תביעות משפטיות עלו בתוהו, מהסיבות עליהן הצביעו למשל נשות מקצוע כמו זילברשץ, גורן-אמיתי גביזון, שהראו ב-2010 כי 'זכות השיבה' היא מושג שאין לו שום אחיזה במשפט הבינלאומי.

ב-2004 עלתה על השולחן 'תכנית אנאן', על שמו של מזכ"ל האו"ם באותו הזמן, קופי אנאן, ששקד על תכנית מקיפה ומפורטת. כפי שהוא עצמו אמר זאת, הברירה לא הייתה בין תכנית טובה כזו או אחרת, אלא בין התכנית הזו לבין המשך המצב הקיים. בידיעה שהתכנית מותנית באשרורה במשאלי עם מקבילים בשני האזורים, שקד אנאן על כל פרט ופרט. תכניתו שנכתבה חמש פעמים הקיפה 9000 עמודים.

[מקור תמונתו של קופי אנאן: פייסבוק]

כאמור, הרעיון היסודי היה איחוד האי באופן מחודש, אך על בסיס פדרטיבי. השלטון בכל אזור אמור היה לעסוק בענייני פנים, ואילו השלטון המרכזי בענייני חוץ, אזרחות, הגירה, ובנק מרכזי.  כמו כן נקבע גבול עליון לשיעור הקפריסאים-היוונים שיכלו להיות חלק מהאזור הקפריסאי-תורכי, ולהפך. תמורת פשרה טריטוריאלית לטובת הצד התורכי, אמורים היו 85 אלף מתוך 185 אלף הפליטים היוונים שעזבו את בתיהם ב-1974 לממש את "זכות השיבה" שלהם כפי שכתב זאת קלוג (עמ' 243). ונסלח לקלוג שהוא לא יודע את החומר...

התכנית הייתה תלויה כאמור באשרור במשאל עם שהתקיים במארס 2004. הצד התורכי אישר את התכנית אך הצד היווני דחה אותה, וכך נסתם הגולל על תכנית האיחוד. חודש לאחר מכן, במאי 2004, התקבלה קפריסין הלא-מאוחדת כחברה באיחוד האירופי. באותם ימים התקיים ביקורו ההיסטורי של ארדואן, עדיין רק בתפקיד ראש הממשלה, באתונה. היה זה חלק ממאמצי תורכיה להתקבל אף היא לאיחוד. נכון לעכשיו גם כוונה זו - כמו הכוונה לאחד את האי - הפכה להיסטוריה.

י. היסטוריה של העבר, היסטוריה של העתיד

לא נאה להסתתר מאחורי האצבע, וממילא זה לא כל כך פשוט. סיפורה של יוון הוא במידה מרובה סיפורה של כל מדינה שהתארגנה בעת החדשה, ואזרחיה מנסים למצוא את עצמם ולפלס את דרכם ולחיות חיים ראויים תחת השמש, מתוך ידיעה שעל השאלה 'מה הם חיים ראויים' יש הרבה מאד תשובות, חלקן לחלוטין סותרות.

ספרו של קלוג מעניין בימינו כי יוון נתונה עד מעל צווארה במשבר כלכלי שנמשך כבר כעשר שנים, מבלי שיש סימנים משמעותיים של יציאה ממנו. אדרבא, בימים בהם נכתב מאמר זה, החלו צצים שוב קולות ברחבי העולם המתועש והקובע (גרמניה וארה"ב קודם כל), המדברים על מיתון. בין אם מדובר בעוד ספין מבית המדרש של הפוליטיקה בכלל ושל הטראמפיזם בפרט, או במציאות שהולכת ומתרקמת, כך או כך ברור שהיוונים ממשיכים כמו אכילס בזמנו, במסע היסורים שלהם אל עבר חוף המבטחים.

ושאלת ההיסטוריה הכלכלית-חברתית והכלכלית-פוליטית שלהם, כפי שעולה בספרו של קלוג או בכל מקור רציני אחר, מורכבת כפי שניסיתי להראות בעקבות קריאת הספר ובעקבות לא מעט מחשבה בנדון כבר די הרבה שנים, משני מרכיבים ברורים: לאחד קראתי 'פנימי' ולשני 'חיצוני'.

'הפנימי' מוכר גם בשם המעליב קצת 'מנטליות' או בכותרת המכובדת 'תרבות' (הכוללת גם אבל לא רק שפה ומנהגים ואוכל אלא במקרה הזה הרגלי עבודה ורצינות ועמלנות וחריצות ואמינות). הרוצה שגשוג יווני (או בכל מקום אחר), חייב לתת דעתו על האופן בו ניגשים אנשים לעולם העבודה על כל מרכיביו.

'החיצוני' מוכר בשם המעליב 'קפיטליזם' אבל זוהי כמובן השטחה שערורייתית מבחינה עיונית של עניין רציני ומורכב מאד. כי במקום לעשות שימוש אורווליאני ('חוות החיות') במושג 'קפיטליזם', יש לקרוא לילד הפרוע והנמרץ של ימינו בשמו: תיעוש דינמי רב ממדי. התיעוש הזה מביא מצד אחד ברכה שאי אפשר להתווכח על צדדיה החיוביים (אפשר, אבל זה מעיד על המתווכח ולא על המציאות. במקרה הטוב מדובר בבורות של שוטים ובמקרה הסביר יותר בעיוות שכל של דמגוגים הפועלים מסיבות כאלו ואחרות). מצד שני הוא מאפשר פרזיטיות שלא הייתה כמותה בתולדות האנושות.

פרזיטיות, ואולי גם פרזיטיות-לכאורה, משני צידי הסולם החברתי. ולעניות דעתי הלא קובעת, הפרזיטים של האלפיון העליון מסוכנים, מזיקים ולכן חשובים יותר מהפרזיטים-לכאורה של האלפיון התחתון. או בעברית: העשירים מאד ראויים לתשומת הלב המחקרית-עיונית-ציבורית, ולא העניים המרודים. כולנו יודעים מה מתרחש בפועל: על העשירים מביטים כאן בהערצה מלאת קנאה בשעונים המכוניות ודירות הפאר, ואילו על העניים במציצנות פרוורטית משהו, כי גם עוני יכול להראות יפה, ואם לא יפה אז מושך את העין, כמו הוצאה להורג בימי הביניים.

הסיפור של יוון מביא בפנינו את כל מה שכתוב כאן, 'ובגדול'. אבל לא 'רק' במימד הכלכלי-חברתי העומד על סדר היום היווני והאירופי והעולמי (מתי נדבר פעם על ונצואלה בתכנית הזו), אלא גם במימדים החברתיים-תרבותיים.

אין צורך לשוב ולרמוז את כל מה שנרמז במאמר הזה באמצעות כותרות כמו 'מדינה יוונית-דמוקרטית' או 'מי הוא יווני'. הדברים ברורים אך פתוחים לדיון ותמיד ישמשו במוקד לפולמוס חברתי, חינוכי, משפטי ופוליטי כנגד כולם. הנחמה הקטנה שאמורה להיות לנו כישראלים, ובעיקר כיהודים-ישראלים, היא שבזכות ההיסטוריה, גם זו של יוון, אנחנו כבר לא עם לבדד ישכון. אף פעם לא היינו, 'רק בראש', אבל זה כבר עוד נושא לעוד מאמר בפעם אחרת.

מקורות והעשרה

3 thoughts on “אודי מנור: תסמונת זורבה היווני

  1. מעולה! מזמן לא נהניתי ממאמר כה מקיף, בהיר ומפורט המתאר את "הצמיחה" של יוון ה"מודרנית" ויחסיה עם שכנתה תורכיה והאחוד האירופי.כל הכבוד. (פיני המשך להביא ולתת במה למאמרים מסוג זה!)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.