חגית לרנאו: מכאובי המאסר: מנערות לבגרות בכלא

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Comfreak לאתר Pixabay]

חגית לרנאו 2ד"ר חגית לרנאו (בתמונה למטה משמאל), משפטנית, קרימינולוגית ומכהנת בעשור האחרון כמשנה לסנגור הציבורי הציבורי הארצי. מחברת הספר עבריינות ואכיפת חוק ומנהלת דף פייסבוק בשם זה, העוסק בסוגיות הקשורות למשפט פלילי, עבריינות ואכיפת חוק.

*  *  *

המושג 'מכאובי המאסר' הוטבע במחקר מקיף שערך הקרימינולוג גרישם סייקס (GRESHAM M'CREADY SYKES; ראו תמונה למטה משמאל) במחקר בשנת 1958 בבית כלא בדרגת אבטחה מרבית בניו ג'רסי. באמצעות תיאור שגרת החיים בכלא מנקודת המבט של האסירים המחיש סייקס את האופן, שבו משפיעה הכליאה על כל רובדי החיים.

הוא ניסח חמישה מישורים של מכאובי מאסר (Pains of Imprisonment) אותם תיארו אסירים כגורמים למצוקה ולחסך:

  • הראשון: חסך בחירוּת: אשר אינו מתבטא רק בהרחקת האסיר מהחברה, אלא גם בצמצום חופש התנועה בתוך הכלא והגבלתו למרחבים מוגדרים, בהתאם לסדר יום מוסדי כפוי וקשיח.
  • השני: חסך ברכוש אישי וביכולת לרכוש שירותים: חסר הכופה על האסיר חיי מחסור, מפשיט אותו מסממני סטטוס ומצמצם את אפשרות הביטוי האישי.

  • השלישי: חסך במערכות יחסים עם נשים: המתבטא הן בחסך ביחסי מין והן במועקה נפשית שנוצרת בשל חיים בחברה גברית בלבד.
  • הרביעי: חסך בתחושת אוטונומיה: אשר נוצר מחיים במערכת כללים כפויה, הנחווית פעמים רבות כשרירותית.
  • החמישי: חסך בתחושת הביטחון: הנובע מאופיים הכוחני והאלים של היחסים בין האסירים, המחייב את האסיר להגן על עצמו. בהקשר זה חשף סייקס גם תופעות של אונס וניצול מיני בין האסירים.

סייקס סבר שתת־התרבות המתפתחת בכלא מחייבת את האסירים לאמץ קוד התנהגות של נאמנות לאסירים אחרים, חוסר אמון כלפי הסוהרים ועובדי הכלא, אי התערבות בענייניהם של אחרים, קשיחות והימנעות מהבעת רגשות. הוא העריך כי תת־התרבות בכלא היא אחד הגורמים המרכזיים לשיעורי המועדים הגבוהים בקרב אסירים (עבריינות ואכיפת חוק, עמ' 256-257).

[תמונתו של גרישם סייקס משמאל באדיבות ה- American Society of Criminology. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

מחקרים על חוויית הכליאה

באמצע המאה ה-20, נערכו מספר מחקרים חשובים שביקשו להבין את חוויית הכליאה של אסירים, והם שינו במידה רבה את היחס של קרימינולוגים לבתי הכלא ולמוסדות כוללניים. אך לקראת שנות השמונים של המאה ה-20, הצטמצמו מאוד המחקרים המבקשים להאיר את עונש המאסר והחיים בכלא דרך העיניים של אסירים.

מכאן החשיבות והעניין של מחקר מקיף שפרסם לאחרונה שירות בתי הסוהר בבריטניה, המתמקד בחוויותיהם של קטינים וצעירים אשר נשפטו לעונשי מאסר ארוכים (15 שנים ומעלה). המחקר התבסס על מאות שאלונים וראיונות עם אסירים המתאימים לפרופיל זה – חלקם נשאלו בתחילת המאסר, חלקם באמצע תקופת המאסר ואחרים לקראת שחרור. סך הכל רואיינו 147 אסירים ואסירות והועברו שאלונים ל-332 אסירים ואסירות.

מהראיונות עלו הבדלים בהתייחסות של האסירים בשלבים שונים של המאסר.

ההתחלה קשה מאוד, ואז...

אסירים ואסירות צעירים הנשפטים לתקופת מאסר ארוכה חווים את השנים הראשונות של המאסר כתקופה טראומטית ביותר. הם מתקשים להסתגל לרעיון של מאסר כה ארוך, חלקם מדווחים כי לא ציפו לכך שבית המשפט יגזור עליהם תקופה כה ארוכה, לשינוי בתפיסת הזהות העצמית לאחר שהורשעו בעבירות החמורות ביותר, ולמחשבות עגומות על עתיד חסר משמעות. תקופת המאסר הראשונה מתוארת במונחים של הלם וכעס, והאסירים מדווחים על מאמץ לצלוח את ימי המאסר כאילו הם תקועים בזמן, ללא משמעות או שליטה בעתידם.

[התמונה:  Poirpom. טוויטר]

עם זאת, אסירים המצויים במחצית המאסר נטו להיות חיוביים ואופטימיים יותר. רובם מצאו דרכים להפוך את תקופת המאסר לבעלת משמעות, פעמים רבות תוך פנייה לדת או לגישות רוחניות. רובם החזירו לעצמם תחושה של אוטונומיה ושליטה בחייהם, וחלק הצליחו להתגבר על תחושות של בושה ביחס לעבירה, ולבנות מחדש דימוי עצמי חיובי. רוב האסירים חשו כי עברו תהליכים של התבגרות במהלך המאסר, אף שהיו מודעים שהשינויים בכלא שונים מאלו הנדרשים בקהילה, והעריכו כי "הזמן האמיתי" עמד מלכת. אסירים דיווחו שתכניות שיקום בכלא ובעיקר תקופות שהם שהו באגפים המבוססים על טיפול קבוצתי, תרמו להתפתחות האישית שלהם.

בניגוד לאסירים בתחילת תקופת המאסר, אלו שריצו תקופה משמעתית הביעו עמדות פחות עויינות כלפי העובדים בשירות בתי הסוהר, גם אם חלקם המשיכו להביע כעס וטינה כלפי המשטרה ושאר מערכת אכיפת החוק. אסירים אלו בדרך כלל השלימו עם המציאות של הכליאה והבינו את הסיכונים הכרוכים במרדנות ובחוסר שיתוף פעולה. אשר לקשרים חברתיים, אסירים בשלבים מתקדמים של המאסר דיווחו שיש להם קשרים חברתיים טובים עם קבוצה קטנה של אסירים, אך התרשמות החוקרים הייתה שהם היו מרוכזים יותר במצב האישי שלהם.

חלק גדול מהמרואיינים דיווחו על שינויים התנהגותיים ואישיותיים בשל הצורך להסתגל לכלא. החוקרים התרשמו שחלק מהאסירים הסתגלו יתר על המידה ופיתחו שליטה עצמית גבוהה מאוד והימנעות ממצבים חברתיים במידה שעלולה לפגוע בהשתלבות בחיים חברתיים בקהילה.

לנשים, קשה יותר...

מבין המרואיינים היו גם 21 נערות או אסירות (מתוך 27 אסירות המתאימות למאפיינים של אוכלוסיית המחקר). הראיונות עם נשים אסירות חשפו רמה גבוהה יותר של קושי בכל מה שנוגע להתמודדות עם אבדן הקשרים החברתיים מחוץ לכלא, ובעיקר לקושי במרחק מילדים או קרובי משפחה מחוץ לכלא. נשים גם נטו לחוות קשיים גדולים יותר ביחס לשמירה על יציבות נפשית והביעו רגשות חזקים יותר של מצוקה חוסר אונים וחוסר אמון, תחושות שעוצבו בחוויות חיים לפני תחילת המאסר.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

המלצות

דוח המחקר מסתיים עם מספר המלצות מעשיות שנועדו לסייע לאסירים המתמודדים עם מאסרים ארוכים בעיקר בתקופת המאסר הראשונה:

  • פיתוח טכניקות להקל על אסירים בחלק הראשון של המאסר, שהוא הקשה ביותר מבחינה רגשית והאסיר חווה כעס, טראומה וחוסר אוריינטציה. הדוח ממליץ על טכניקות התערבות כמו מפגשים מודרכים ותדירים יותר עם המשפחות או פיתוח מנגנונים לסייע לאסירים למצוא משמעות בתוך חוויית הכליאה.
  • המלצה נוספת היא לפתח כלים טיפוליים שיסייעו לאסירים להתמודד עם החוויות הרגשיות הקשות הכרוכות במאסר ארוך ולהתייחס לתחושות הקשות שהאסירים מדווחים עליהן, הכוללות כעס רב, חוסר הכרה בלגיטימיות של מערכות אכיפת החוק ובמקביל גם בושה וחרטה על המעשה ועל הפגיעה בקורבן, במיוחד אם הקורבן היה מוכר לפוגע.

__________________________ לדוח המלא: https://assets.publishing.service.gov.uk/…/experiencing-lon…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.