אבי הראל: יסודות המימון של המשכן

[בתמונה: הכהן הגדול תוקע בשופר. חלק מאיור מאת הנרי דוונפורט נורת'רופ, 1894, אוצרות התנ"ך]

[בתמונה: הכהן הגדול תוקע בשופר. חלק מאיור מאת הנרי דוונפורט נורת'רופ, 1894, אוצרות התנ"ך]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בחֻקֹתַי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ספר היובלים', לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת בחוקותי המסיימת את ספר ויקרא עוסקת בין שאר נושאיה, ביסודות המימון של המשכן/מקדש.

החזקת הבניין של מקום הפולחן, השגת בעלי חיים להקריב בו, וכלכלתם של המשרתים בקודש, עסקי הנדרים, הנדבות והחרם שמוקדשים לאל הם יסודות המימון של הריטואל הדתי.

בנוסף, מנגנון המימון האמור צריך לתת את דעתו גם על כלכלתם של כוהני המקדש, שאינם רשאים לעסוק בעבודות חול פרט לעבודתם בקודש. הפרשה דנה במגוון אפשרויות מימון שכאלה, והראשונה שבהן כי הנדר. המשמעות של נדר כאן אינה סוג של הבטחה עתידית, אלא המדובר בחפץ או אובייקט שנתרם פיזית למקדש, בדומה למה שאנו מוצאים בספר שמואל:" וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה, וְכָל-בֵּיתוֹ, לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֶת-זֶבַח הַיָּמִים, וְאֶת-נִדְרוֹ"[1].

בנוסף היה מנהג להתחייב לתרום למקדש כסף לפי ערכו של הנודר:" וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל-הַכֹּהֲנִים, כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר-יוּבָא בֵית-יְהוָה כֶּסֶף עוֹבֵר--אִישׁ, כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ: כָּל-כֶּסֶף, אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב-אִישׁ, לְהָבִיא, בֵּית יְהוָה.  יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים, אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ; וְהֵם, יְחַזְּקוּ אֶת-בֶּדֶק הַבַּיִת, לְכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא שָׁם, בָּדֶק"[2]. יתכן שתרומה מעין זו היוותה מעין תחליף לעבודה במקדש או להקדשת בנים למקדש, בדומה להקדשתו של שמואל על ידי אמו בטרם נולד לשמש בקודש ולעזור לעלי הכוהן בעבודתו:" וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, יְהוָה צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ, זֶרַע אֲנָשִׁים--וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל-יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ"[3].

[בתמונה: מנגנון המימון של המקדש וכהניו. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי stevepb לאתר Pixabay]

נתיב מימון נוסף לתחזוקת המקדש ושכר עובדיו הוא מוסד החרם. לחרם המקראי יש שלוש משמעויות והן –

  1. חרם הציבור;
  2. חרם היחיד;
  3. ובימי בית שני נוספה המשמעות השלישית והיא נידוי והוצאת אדם מהקהל, שהיא המשמעות המקובלת בספרות חז"ל, ובימינו אנו.

אם נחזור לתקופת המקרא, הרי כשהמדובר היה בהקדשת בני אדם לאל פירוש הדבר היה הריגתו של אותו מוקדש. החרם שנתפס במהלכה של המלחמה היה כרוך אף הוא בהריגתו של האויב. החרם המפורסם ביותר הוא החרם על שבעת עמי כנען, שהיה צורך להרגם בעטיו. החרם היה שם נרדף למילה טאבו, כלומר – דבר שהיה במגע או בהנאה בין מחמת היותו קדוש או בין מחמת היותו טמא.

במזרח הקדום יש דוגמאות רבות לחרם זה. המקום הידוע ביותר הינו במצבת מישע[4], שבה מתפאר מלך מואב כי כבש את העיר נבו והחרים את תושביה לאל כמוש. מקום מפורסם אחר שמתעד חרם, היא העיר מארי[5], הסמוכה לפרת. במסמכים שנמצאו בעיר[6], מהמאה ה- 18 לפני הספירה, מתואר החרם במאפיינים של טאבו המוקדש כולו לאל או למעמד הכוהנים. חפץ שיש עליו חרם אסור לפי מסמכים אלה במגע או בהנאה של האדם הפשוט. כל סטייה מאיסור זה, נחשב למעילה בחרם, והעונש על מעילה שכזו הוא מוות. פרט מעניין העולה ממסמכים אלה הוא שכדי למנוע ביזה המונית של שלל מלחמתי, הוכרז שלל זה כחרם השייך לאל או לשליט, כך שמי שמפר את החרם האמור דמו בראשו.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Hermann לאתר Pixabay]

הנתיב הנוסף דרכו מגיעה התמיכה הכספית או הכלכלית למקדש ומשרתיו, המוזכר בפרשתנו, הוא המעשר. המעשרות הבאים מהצומח הם קודש לאל אך אדם רשאי לפדותם בכסף. לעומתם, מעשר הבא מהחי אינו ניתן להמרה. הפסקה המדברת על המעשר בפרשה שלנו אינה נותנת מידע נוסף על דיני המעשר השונים, ולצורך כך יש לעיין במקורות מקראיים נוספים בספר במדבר פרק י"ח,  ובספר דברים פרקים: י"ב; י"ד, אולם מפאת קוצר היריעה לא נדון בהם כאן, מה גם שהדיון אודות המעשר במקורות אלה אינו אחיד ומותאם אחד לאחד.

מה שכן, ניתן לומר כי הפרשנות של חז"ל למקורות אלה, רואה אותם כמשלימים אחד את השני, ולא כסותרים. לפי פירושם כל המעשרות הם חובה שנתית על פי הסדר הבא: תרומה לכוהן; מעשר ראשון ללוי; הכוהן מקבל מתרומת המעשר הראשון עשירית; אחר כך בא מעשר שני, שבעליו אוכלים אותו בירושלים. אחת לשלוש שנים יש מעשר לעני במקום מעשר שני. מעשר בהמה ניתן מדי שנה מתוך הבהמות שנולדו באותה שנה אמורה, וגם מעשר זה נאכל על ידי בעליו בירושלים.

היות והאזכור של המעשרות בפרשת בחוקותי עמום, ספר היובלים (ראה תמונת כריכה משמאל) מרשה לעצמו לתת פרשנות שונה מהמקובל אצלנו. למשל בספר היובלים המעשר שבא מהצומח זוכה לזיהוי כפול, הן כמעשר ראשון והן כמעשר שני בו זמנית. בהמשך הדברים קושר ספר היובלים לכלול את נושא המעשר בכלל ואת מעשר הבהמה בפרט לחג הסוכות. לפי דעה זו, עולי הרגל היו אמורים להביא עמם את הנדרים והמעשרות שלהם ולשמוח בהם בחג הסוכות. בכך הופך ספר היובלים את הביקור בבית המקדש לעיסוק דיני העלייה לרגל בלבד.

[בתמונה משמאל: כריכת ספר היובלים: מבוא, תרגום ופירוש לכנה ורמן, שראה אור בהוצאת יד בן צבי, ב- 2015. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

החידוש בדברים הללו הוא שלפי ספר היובלים בזמן בימי בית שני המצווה שלא להגיע לבית המקדש בידיים ריקות – לא תראו פני ריקם, המוטל על עולי הרגל, התפרשה כהזדמנות לתשלום חובות לאל שאותו צבר האדם במשך אותה שנה, בניגוד לדעת חז"ל שלפיה עולה הרגל חייב להביא שני קרבנות מיוחדים  - קרבן חגיגה וקרבן ראייה[7].

אחרית דבר

המשכן, והמקדש אחריו, היו אתרי פולחן דתי שחייבו מימון שוטף שנתי. בנוסף, גם המשרתים בהם, הכוהנים והלווים נדרשו למימון שכזה היות ונאסר עליהם לעסוק בעבודות חולין שאינן קשורות למקדש. מקורות מימון אלה מוזכרים בפרשת בחוקתי כמו גם בספרי מקרא נוספים. מהותם – בניית מערך מימון מחייב הנשען על העם, והבא ממעשרות, חרם נדרים ונדבות.

הסדרה זו באה ללמד כי כאשר יש מוסדות קודש, או עוסקים בקודש, מימונם חל על העם ולא על המדינה. במעבר חד לימינו, נתאר לנו כי במדינת ישראל מוסדות הדת ורבניה אינם מתוקצבים על ידי המדינה, אלא על ידי מימון המונים. יתכן שבאופן זה מוסדות הדת והמשמשים בהם לא תלויים במדינה ולכן הם עצמאיים יותר מחד וקשובים לעם הממן אותם מאידך.

[בתמונה: הכהן הגדול תוקע בשופר. האיור המלא של הנרי דוונפורט נורת'רופ, 1894, אוצרות התנ"ך]

[בתמונה: הכהן הגדול תוקע בשופר. האיור המלא של הנרי דוונפורט נורת'רופ, 1894, אוצרות התנ"ך]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בחֻקֹתַי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ספר היובלים', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות

[1] שמואל א', פרק א', פסוק כ"א.

[2] מלכים ב', פרק י"ב, פסוקים: ה' – ו'.

[3] שמואל א', פרק א', פסוק י"א.

[4] מַצֶּבֶת מֵישַׁע היא מצבת זיכרון לכמוש, אלוהי המואבים, שהוצבה מטעם מישע מלך מואב בעיר דיבון, במחציתה השנייה של המאה ה-9 לפני הספירה, לציון ניצחונותיו על ממלכת ישראל, בתקופת שלטונם של מלכי שושלת בית עמרי. המצבה התגלתה בשנת 1868, והיא מהווה את אחד הגילויים החשובים בארכאולוגיה של תקופת המקרא בשל היותה העדות החוץ-מקראית הראשונה למתואר בתנ"ך. המצבה נמצאת כיום במוזיאון הלובר שבפריז.

[5] מארי, עיר עתיקה בסוריה, ששכנה במיקום שכיום הוא תל חרירי, על גדתו המערבית של נהר הפרת. בשיאה הייתה מרכז מדיני, כלכלי, ותרבותי חשוב בעולם העתיק.

[6] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמוד 220.

[7] ספר היובלים, מהדורת כנה ורמן, יד בן צבי, ירושלים, 2015, עמודים: 427 – 428.

2 thoughts on “אבי הראל: יסודות המימון של המשכן

  1. Pingback: ספר היובלים באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  2. Pingback: פרשת בחֻקֹתַי באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *