גרשון הכהן: אם אין 'אנחנו', אין מי שינצח!

[בתמונה: קתדרלת סנט פול - שלושה פועלים עומדים יחד על פיגום ובונים בלבנים.  הראשון מספר: "אני מניח לבנה על לבנה, שורה על גב שורה." השני מספר: "אני בונה קיר." השלישי מספר: "אני בונה קתדרלה." האם הם עושים את אותה פעולה? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Makalu לאתר Pixabay]

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 15 באפריל 2021

גרשון הכהן

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

משנה לשנה מתחזקת מצוקת המעבר מעומק כאב השכול, אל חגיגת יום העצמאות הרועשת. על זיקת הגומלין שנוצרה בין שני הימים – בין יום הזיכרון ליום העצמאות – נבנה נדבך משמעותי בזהותנו הלאומית. ביסוד החיבור בין הימים, ביקשו המייסדים לצקת מצד אחד את חזון הקוממיות ושקיקת החרות בתוך חוויית הכאב והזיכרון, ומצד שני לטעת את תודעת הכאב והבנת המחיר הכבד, בתוך המולת החגיגות.

לא שכאב השכול היה קל יותר בשנים הראשונות. גם באותם ימים ראשונים, היה הכאב קשה מנשוא. רחל ינאית ויצחק בן צבי נשיאנו השני, איבדו את בנם עלי במלחמת העצמאות. במכתב תנחומים לחברם הקרוב משה צ'רקסקי, שאיבד את בנו דוד - דודו הידוע משיר הפלמ"ח (ראו למטה) - כתבה רחל ינאית: "איך נחרדנו לשמע האסון בנבי יושע, איך האזנו בנשימה עצורה לגורלה של הפלוגה, הנה אתם פה מלוכדים בקבר האחים – לא הצליחה אז פעולתכם – אך בדמכם גאלתם את הרי נפתלי. הנה נקודות חדשות צומחות בהר, אילו זכינו גם לחיות ברוחכם. אך ידעתי: אין עוד נחמה ללב האם ולא יכול היה להתנחם האב. כאשר נפגשתי עם אביך דודו, שוב לא קרן בעיניו זה האור שכה אהבתי, הועם ודעך האור. נפגשנו, יותר מתמיד קרובים היינו, משותפים בצערנו, שנינו מיותמים, שנינו כמיותרים, איך זה לא נפלנו אנחנו...הוא במקום דודו, אני במקום עלי שלי...".

.

ביום זה, מומלץ עיון במכתבי דוד בן גוריון למשפחות השכולות מאותם ימים ראשונים. "רבות ועשירות היו התקוות שטיפחה אמא, אך תמורת כל תקוותיה נשאר רק גל אבנים" מצטט בן גוריון זעקת אם שכולה ועונה לה ברגישות נאצלת:  "לא ארהיב עוז בנפשי לנחם אם שכולה... מי יתנה כאב אם, מי ימתיק צער אבלה. אולם בני חמד אלה שנפלו השאירו יותר מגלי אבנים: ירושה חיה ובת אלמוות הורישו לנו. מורשת דמויות מאירות מחנכות, מנשאות ומרוממות. דמויות אלו יעמדו ויבהיקו באור יקרות גם לאחר שאיש מבני דורנו לא יהיה עוד בחיים."

האם כאב השכול התעצם מאז?

לאחר מלחמת לבנון השנייה ביקש פרופסור אליעזר שביד, בן דור הפלמ"ח, לברר כיצד יכולה החברה הישראלית בת ימינו, להכיל כמעט בהיסח הדעת הרוגי תאונות דרכים, אך מטולטלת בתחושת שבר עם כל אבדן חיים של חייל בשדה הקרב. במאמריו הציג ביקורת על מגמות חדשות ניאו-ליברליות, ההולכות ומחלישות את תחושת היעוד והשותפות הלאומית הקולקטיבית, הנחוצים כל כך ביכולתנו לשאת את מחיר המלחמה.

את גישתו המלומדת סיכמה ילדתי הקטנה בהיותה בת חמש. בליל יום הזיכרון כשספרנו לה על סבא שלמה ברקת - אביה של אשתי יעל, שנפל בלבנון בשרות מילואים, בקיץ 1983 - היא שאלה אם ניצחנו במלחמה הזו. עניתי לה שניצחנו. ואז אמרה שהבינה: "סבא שלמה הפסיד ואנחנו ניצחנו"... זהו כל העניין, אם אין "אנחנו" אין מי שינצח, אם אין "אנחנו" היודעים להתאחד כ"אנחנו" וממשיכים את החיים והמפעל הלאומי המשותף, נותר רק סבל השכול והנכות שכל איש נושא לבדו. זו חיוניות זיקת הגומלין בין קדושת יום הזיכרון על  מלוא הכאב הכרוך בו לבין אופק העתיד, התכלית והתקווה האמורים להתבטא ביום העצמאות.

.

לא שהסכמנו בכך לראות את האדם היחיד כ"שמן על גלגלי מכונת הלאום". עוד בימי הזוהר של ימי בראשית של מפעל התקומה הציוני, זעק המשורר שאול טשרניחובסקי (ראו תמונה משמאל):"ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד". אך אין מנוס מן ההכרה  שאומה חפצת חיים וחרות, חייבת לכונן מוכנות לסיכון החיים ואף להקרבתם בשעה שהיא נדרשת לכך.

[בתמונה משמאל: "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד...". תמונתו של שאול טשרנחובסקי משמאל היא נחלת הכלל]

חקוקים בזיכרוני דבריה של נחמה ישראלי, לוחמת פלמ"ח, חברת קיבוץ דברת שאיבדה את שני בניה השריונאים בקרבות התעלה במלחמת יום כיפור. בראיון טלוויזיה באחד מימי הזיכרון אמרה באמונה כואבת: "למי שאין ערך בעבורו הוא מוכן לסכן את חייו ואף להקריבם, אין לו ערך בעבורו ראוי לו לחיות." על המקום הזה ראוי לנו להעמיד את זיקת היסוד בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות.

במילים פשוטות ואמיצות אלה מלמדת אותנו נחמה ישראלי כי חייב לעמוד לנגד עיננו ערך נעלה בעבורו נהיה מוכנים להילחם גם בסיכון החיים. אחרת לא רק שאין משמעות לאבדן, אין גם יסוד מחבר שיכול לעשות אותנו לקבוצה אחת – ל"אנחנו" שיכולים לשאת יחד בנטל הכבד של סבל השכול, היתמות והנכות.

שתי שאלות שלובות זו בזו במאבק לריבונות ובהגנה עליה: האחת , כיצד מגנים על הקיום ועל הריבונות? והשאלה השנייה, בשביל מה מבקשים להתקיים ולחתור לריבונות?

לכינון זיקת הגומלין בין שתי השאלות, נדרשת אומה לספר לעצמה את סיפורה.

מספרים על האדריכל הבריטי כריסטופר רן, בונה קתדרלת סנט-פול שהיה אומר: שלושה פועלים עומדים יחד על פיגום ובונים בלבנים.  הראשון מספר: "אני מניח לבנה על לבנה, שורה על גב שורה." השני מספר: "אני בונה קיר." השלישי מספר: "אני בונה קתדרלה." באופן המעשי הם עושים את אותה הפעולה.  אבל הסיפור שהם מספרים לעצמם על פועלם, קובע ביניהם הבדל גדול והוא מתבטא בעוצמת ההתמסרות המניעה  כל אחד מהם.

[בתמונה: קתדרלת סנט פול - שלושה פועלים עומדים יחד על פיגום ובונים בלבנים.  הראשון מספר: "אני מניח לבנה על לבנה, שורה על גב שורה." השני מספר: "אני בונה קיר." השלישי מספר: "אני בונה קתדרלה." האם הם עושים את אותה פעולה? התמונה היא נחלת הכלל]

מה שכל כך מוכר בחוויית חיים של פועלי בניין, קיים שבעתיים בסיפור שאומה מספרת לעצמה בשאלה בשביל מה היא מבקשת להתקיים יחד, ועל מה היא מוכנה לסכן את חיי בניה.

פרופסור דן מרון, מומחה לספרות העברית של המאה העשרים, נגע בספק המכרסם ביסוד קיומנו הציוני. את מצבנו לאחר יותר ממאה שנות מאבק, תיאר בתסכול אירוני: "אפילו ביטחונה של הציונות שיהיה בידה לחלץ את העם היהודי מסכנות קיומיות, לא הגיע ואולי לא יגיע ליעד שקבע לעצמו. לפי שעה התפתחותה ההיסטורית של הציונות והצלחתה בהשגת העצמאות היהודית המדינית, הביאו רק להחלפת סכנות קיומיות מסוג אחד, בסכנות קיומיות מסוג אחר." (דן מרון, הרפייה לצורך נגיעה, עמ' 63)

האם בזה מסתכם באמת כל ההישג? רק החלפנו אימת פוגרומים כמו בקישנייב, באימה מסוג חדש, כמו איום הרקטות של חמאס וחיזבאללה? תסכולו של דן מרון משליך אותנו ישירות אל לב הזיקה בין השאלות: כיצד מתקיימים ומגנים על הקיום? ולשם מה מתקיימים?

אם אכן תכלית קיומנו בארץ זו מסתכמת בשאיפה ללא יותר ממדרך כף רגל ליהודים נרדפים, מקלט בטוח ב"מדינה שכיף לחיות בה", אפשר לומר כי יהודים בברוקלין וקליפורניה – למרות התקפות הטרור האחרונות – זכו במאה השנים האחרונות לביטחון קיומי יציב יותר.

אלא שתכלית קיומנו כאן מבקשת הרבה מעבר לביטחון קיומי, כפי שחזר והדגיש בן גוריון בשנותיה הראשונות של המדינה: "הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינת ישראל ייעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם והתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצווה גם על כך. אבל אין זה העיקר. מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל קיבוץ גלויות." (בן גוריון, כוכבים ועפר, ע' 32).

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של דוד בן גוריון, "כוכבים ועפר, מאמרים", שראה אור בהוצאת מסדה. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

ראוי להציב תכלית זו לברור, כנקודת מוצא לכינון מחודש של היחד הלאומי - בתודעת "אנחנו" המשותפת לכל אזרחי המדינה, בלעדיה, סבל השכול ונטל המאבק יהיו קשים מנשוא.

בספר ילדים אמריקאי על מלחמת העצמאות האמריקאית נכתב בסיום: "מלחמת העצמאות האמריקאית הסתיימה. המאבק לעצמאות הוא אין סופי."

חברה אזרחית הנדרשת לשאת בנטל מאבק אין סופי, זקוקה לסיפור מאחד ולמשמעות נשגבת לקיומה יחד. זו כמובן חובתה העליונה של ההנהגה, אבל גם חובתו של כל אדם יחיד, בתרומתו למצרף  המצטבר לסיפור לאומי כולל.

נצפה יחד ליום זיכרון המוקדש לברור טעון משמעות, כמקור עוצמה ערכי לחגיגת עצמאותנו. בברכה לחג עצמאות שמח, נטוע בתודעת משמעות אישית ולאומית.

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]

[התמונה המקורית: פייסבוק]

One thought on “גרשון הכהן: אם אין 'אנחנו', אין מי שינצח!

  1. Pingback: עצמאות וזיכרון באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *