עידן ירון: גז, מלחמה ואמנות…

[בתמונה: חייל במלחמת העולם הראשונה. למקור התמונה, לחצו כאן]

נשק כימי בכלל, וגז רעיל בפרט, שימשו לראשונה באופן מסיבי במלחמת העולם הראשונה. יכולת ההרג של הגז הייתה מוגבלת; אבל, השפעתו התרבותית ראויה לציון, בעיקר בשל הביטויים האמנותיים שלו מצד סופרים, משוררים וציירים...

[לאוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 7 באפריל 2022

Gas! Gas! Quick, boys! Wilfred Owen

ד"ר עידן ירון הוא חוקר ימין רדיקלי וקיצוני בישראל. סוציולוג ואנתרופולוג חברתי.

ד"ר עידן ירון (ראו תמונה משמאל למטה) הוא חוקר ימין רדיקלי וקיצוני בישראל. סוציולוג ואנתרופולוג חברתי.

*  *  *

נשק כימי בכלל, וגז רעיל בפרט, שימשו לראשונה באופן מסיבי במלחמת העולם הראשונה. חומרים רעילים כמו פוֹסְגֶן, כְלור, וגז חרדל הותירו את רישומם על גופם ונפשם של הגייסות, על התודעה של "הדור האבוד" של מלחמת העולם הראשונה, וכן על זו הדורות שבאו אחריו. כלי נשק אלה ותוצאותיהם הופיעו גם בייצוגים תרבותיים שונים.

אסקור להלן את הביטויים האומנותיים של "גז – מלחמה" בשני אמצעים תרבותיים בולטים – שירה וציור – במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. מסתבר כי יכולת ההרג של הגז הייתה מוגבלת; אבל, השפעתו התרבותית ראויה לציון, בעיקר בשל הביטויים האמנותיים שלו מצד סופרים, משוררים וציירים. בהתאם לכך, מלחמת העולם הראשונה כונתה על ידי ריצ'רד פילצ'ר – הרשם והמזכיר של המכון הבריטי לכימיה – בשם "מלחמת הכימאים", ומונח זה הכה שורש בתודעה הקולקטיבית המערבית.

רקע כללי

כימיקלים שימשו כנשק מלחמתי במשך מאות רבות. עם זאת, השימוש הראשון בקנה מידה רחב בנשק כימי בכלל, ובגז בפרט, היה במשך מלחמת העולם הראשונה. הוא השתרע משימוש בכימיקלים משתקים כמו גז מדמיע, ועד לשימוש בחומרים קטלניים כמו פוֹסְגֶן, כְלור, גופרית (שנודע כ"גז חרדל" או כ"גז מלך הקרב").

ניסיונות לשבור את ההתנגדות של לוחמי האויב על ידי כימיקלים "הגורמים לגרויים" (irritants) נעשו בחזית המזרחית כמו בחזית המערבית בשלבים הראשונים של המלחמה; אבל כאשר אנו מדברים על מלחמת העולם הראשונה כ"מלחמת הכימאים", הדימוי העולה בדעתנו בדרך כלל מגיע מהקרב המפורסם על יד העיירה הבלגית איפר (Ypres) ב-22 באפריל 1915. מה שהיה חריג בקרב זה הוא שחרור של 168 טונות של כלור לאורך חזית של שישה קילומטרים, שחולל ענן סמיך שריחף כעוף טרף מעל החפירות.

[בתמונה: מתקפת גזים במלחמת העולם הראשונה. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: מתקפת גזים במלחמת העולם הראשונה. התמונה היא נחלת הכלל]

המתקפה בעיירה איפר הייתה הרסנית לגבי החיילים הבריטים, הקנדים, הצרפתים והאלג'ירים, שנקלעו כולם לענן הגז. הענן המאיים התקדם לאיטו. הוא היה לבן תחילה, בשל העיבוי של הלחות באוויר שמסביב; בהמשך, הפך לצהוב-ירוק. ענן הגז הופיע ללא כל התראה; הוא השתרע בצורתו הסופית על אויב לא מוכן שהוכה בתדהמה. החזית התמוטטה – לפחות לזמן מה.

הענן – שהורכב מכלור, שהוא מגרה רב-עוצמה המסב נזק לעיניים, לאף, לגרון ולריאות – פגע קשה בחיילים. ללא מסכות מגן מסוג כלשהו, כשהם נחנקים ונשנקים, הם שמטו את נשקם ואת ציודם ונָסו מקו החזית. המתקפה הרגה יותר מ‑1,100 חיילים, וגרמה לחוסר תפקוד זמני של אלפים רבים נוספים. מבחינת הצבא הגרמני, המתקפה הייתה מוצלחת מעבֵר לצפוי. הגרמנים, שנעו בעקבות הענן הרעיל ופלשו לחפירות האויב בחובשם מסכות גז, נתקלו בהתנגדות מועטה אם בכלל. בסופו של יום, חיל הרגלים הגרמני פלש לחלק ממרחב איפר, ולכד יותר מחמישים תותחים צרפתיים ובריטיים.

חברי המפקדה העליונה הגרמנית התירו את השימוש בגז בתקווה שנשק חדש זה יטה את הכף, וישבור את הקיפאון המתמשך של מלחמת החפירות. עם זאת, אמונם בנשק זה היה מוגבל: הם ראו בחזית של איפר יותר תשתית לניסוי נשק ופחות כר לפעילות צבאית מכרעת. בשל הפתעת הפיקוד מהצלחת המתקפה, וללא תוכנית לשלוח כוח התקפי מכריע לתוך שטח האויב לאחר הפעלת הגז, הגרמנים לא היו מסוגלים לנצל את המצב שנוצר. תוך ימים אחדים, שני הצבאות עמדו שוב זה בפני זה מאותם הביצורים ממש.

[בתמונה: חיל קנדי עם כוויות מגז חרדל. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: חיל קנדי עם כוויות מגז חרדל. התמונה היא נחלת הכלל]

השימוש הנרחב הראשון בנשק כימי באותו היום, הצית מרוץ חימוש כימי בין הצדדים הלוחמים. אומות אחרות – ובכלל זה בריטניה, צרפת, אוסטריה ורוסיה – פיתחו יכולות גז רעיל והפעילו אותן במהלך המלחמה. מתקפת הכלור לא רק הבהירה שגז עשוי לשמש באופן שיביא להריגה ולפציעה של גייסות האויב בקנה מידה רחב, אלא גם הדגימה לראשונה בהיסטוריה של הלחימה את השימוש בנשק להשמדה המונית.

"גז חרדל" היה החומר הכימי הקטלני האחרון שנעשה בו שימוש בקנה מידה רחב במשך מלחמת העולם הראשונה. כלור שימש לראשונה באפריל 1915, פוֹסְגֶן בדצמבר 1915, דיפוֹסְגֶן במאי 1916, וכלור שוב באוגוסט 2016. הגרמנים הציגו "גז חרדל" ביולי 1917, כאשר הפציצו את קו החזית של הבריטים מזרחית לעיירה איפר בכ-50 אלף פגזים הממולאים בגז כזה. מייד לאחר מכן, ועד לסוף המלחמה, הגרמנים השתמשו בגז חדל כתוכן העיקרי של פגזי הארטילריה שלהם. היה זה השימוש מטיל האֵימה ביותר בחומרים כימיים במשך מלחמת העולם הראשונה. הגנה מלאה מפני גז זה חייבה לא רק מסכות גז אלא גם חליפה מלאה. גז החרדל היה מהנדיפים פחות מכול, ולכן הַעמיד ביותר מכול החומרים הכימיים ששימשו במהלך המלחמה, כאשר לעיתים נותר על פני הקרקע והמשיך את השפעתו הרעילה במשך ימים ארוכים. הוא עיוור זמנית את הגייסות, גירה ושרף את העור, גרם לדלקות ברֵיאות ולצרידות חריפה. מוות עלול היה להגיע בעקבותיהם באופן איטי ומייסר.

[בתמונה: קבוצת כדורגל בריטית לובשת מסכות גז, בזמן מלחמת העולם הראשונה. צולם ב-1916. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: קבוצת כדורגל בריטית לובשת מסכות גז, בזמן מלחמת העולם הראשונה. צולם ב-1916. התמונה היא נחלת הכלל]

ייצוגים של מתקפות גז על ידי משוררי מלחמה וציירי מלחמה

וילפרד אוון

[המונה משמאל של וילפרד אוון היא נחלת הכלל]

המשורר והקצין הבריטי וילפרד אוֹוֶן (Owen) נולד במרס 1893. אוון שירת ברגימנט מנצ'סטר כסגן-משנה. הוא נהרג בנובמבר 2018, בחציית תעלת סַמְבְּר-וואז, שבוע לפני תום המלחמה. שירתו של אוון מתארת באופן מוחשי ומזעזע את אֵימי מלחמת החפירות ולוחמת הגז. רק חמישה משיריו של אוון פורסמו בחייו.

[המונה משמאל של וילפרד אוון היא נחלת הכלל]

שירו "Dulce et Decorum Est" (אוקטובר 1917, פורסם ב-1920) – שנחשב לתיאור הנקרא ביותר בשפה האנגלית של אֵימי המלחמה – תפס תופעה זאת של לוחמת גז באופן הדרמטי ביותר. הוא תיאר מתקפת כלור, בהתייחסו פעמיים לצבעו הירקרק האופייני של הגז.

כותרת השיר מקורה במשורר הרומי הורטיוס, ופירושה "נעים ומכובד". לאחר מכן מופיעות המילים "למות למען ארצך". הכותרת מתייחסת לקדושה של ההקרבה ושל ההגינוּת רבת התהילה של הסיכון הכרוך בכך. השיר נכתב בסגנון של עדוּת אישית, למרות שאין רְאָיה לכך במכתביו של אוון מהחזית, או מהיומן של הרגימנט שלו, שהוא חווה מתקפה כזאת על בשרו לפני כתיבת השיר. ההשראה הייתה אולי ביקור של המשורר בבית חולים צבאי צרפתי בספטמבר 1914, המתואר במכתב שהפנה לאחיו.

קטע מן השיר (ראו השיר המלא בקישור):

Dulce Et Decorum Est

"Bent double, like old beggars under sacks,

Knock-kneed, coughing like hags, we cursed through sludge,

Till on the haunting flares we turned our backs,

And towards our distant rest began to trudge.

Men marched asleep. Many had lost their boots,

But limped on, blood-shod. All went lame; all blind;

Drunk with fatigue; deaf even to the hoots

Of gas-shells dropping softly behind.

בגרסה אחרת מוזכרת סוג התחמושת: חמש-תשע – פגז נפיץ, קליבר 5.9 (150 מ"מ).

תרגולת מסכת הגז הפכה לחלק חשוב מחיי הלוחמים בחפירות. ההוראה שניתנה לחיילים הייתה להחזיק בהישג יד את מסכותיהם בכל עת. לקול שריקה מיוחדת, לקול פעמון חירום, או לקול הקריאה "גז! גז!" – החיילים חבשו את המסכות במהירות המרבית ["גז! גז! מהר, בחורים!" (!Gas! Gas! Quick, boys)].

ליתר דיוק, הלוחמים חבשו את "קסדותיהם" – השם המוקדם למסכות גז ["מתאימים את הקסדות המגושמות ברגע האחרון" (Fitting the clumsy helmets just in time)].

כאשר הפגזים המכילים גז רעיל החלו להתפוצץ, אחד החיילים לא היה מסוגל לחבוש את מסכתו בזמן. המספר מתאר את ההשפעות המבעיתות של הגז על חייל זה:

"אבל מישהו עדיין יילל בקול ומעד, / ונע בכבדות כמו אדם האחוז באש או אפוף בסיד – / עמעם דרך השמשות המעורפלות והאור הירוק הסמיך"

But someone still was yelling out and stumbling, / And floundering like a man on fire or in lime– / Dim through the misty panes and thick green light.

התוצאות המזוויעות של מתקפת הגז מתועדות היטב: "כמו מתחת לים ירוק, ראיתי אותו טובע" [As under a green sea, I saw him drowning].

מתיאור התסמינים נראה כי מדובר בגז כלור. התמלאות הריאות בנוזלים היא בעלת השפעה דומה לזו של טביעה. חייל בריטי תיאר ביומנו חיילים שנפגעו מגז: "צבעם היה שחור, ירוק וכחול, לשונותיהם השתרבבו ועיניהם בהו [...]. חלקם השתעלו והעלו מריאותיהם קצף ירוק".

"הוא צונח לעברי, זורם, נחנק, טובע" [He plunges at me, guttering, choking, drowning].

המספֵּר מסיק, שאם מישהו היה רואה במו עיניו את מציאות המלחמה, לא היה חוזר על אמירות כוזבות כמו: "השקר הישן: נעים ומכובד / למות למען מדינתך" [The old Lie: Dulce et decorum est / Pro patria mori].

ראוי לציין כי בשיר זה – כמו בשירים אחרים – אוון אינו מציג מניפסט אנטי-מלחמתי. רוב המשוררים-הלוחמים האמינו בהכרחיות המלחמה, אבל רצו שמחיריה יוכרו ושהאמת לגביה תצא לאור.

ג'ון סינגר סרג'נט

[תמונתו של ג'ון סינגר סרג'נט היא נחלת הכלל]

סרג'נט (1925-1856) היה אומן אמריקני בולט שהשתקע בבריטניה. הוא גויס ב-1918 על ידי "הוועדה הבריטית ליצירת הנצחה של המלחמה", כדי לתעד אותה ולבקר בחזית המערבית. הוא בילה עם חטיבת המִשמר על יד אַרס, ואז עם כוח הפלישה האמריקני על יד איפר.

[תמונתו של ג'ון סינגר סרג'נט היא נחלת הכלל]

המורא שעורר גז החרדל הועצם על ידי יכולתו לגרום לאבדן הראייה. למרות שרוב החיילים שהתעוורו החלימו, החשש מאבדן הראייה הביא חיילים לעצום את עיניהם, עד כדי כך שכאשר כמה מהסובלים מהמקרים הקלים יותר פונו משדה הלחימה, הם הובלו לאמבולנס על ידי חובש כמו עיוורים ממש. דימויים כאלה נותרו כאייקון מרכזי בתודעה התרבותית שנרקמה מסביב למלחמת העולם הראשונה, במיוחד באמצעות הציורים של סרג'נט.

סרג'נט תיאר – בציור שמן גדול מאוד, שהושלם ב-1919, הוצג באקדמיה המלכותית בלונדון ב-1919, והוכר לימים בשם "מוגזים" (Gassed) – תחנת חבישה יחידתית. חיילים הגיעו אליה בקבוצות, סובלים מההשפעות של פגזי גז, בעוד אחרים מוטלים על הקרקע.

הקומפוזיציה כוללת קבוצה מרכזית של אחד-עשר חיילים המתוארים כמעט בגודל מלא. עיניהם חבושות, מעוורים על ידי השפעת הגז, ונתמכים על ידי שני חובשים צבאיים. חיילים מתים ופצועים רבים אחרים שוכבים מסביב לקבוצה המרכזית, ושורה דומה של שמונה חיילים פצועים מתקדמת ברקע. ציורו של סרג'נט מתייחס לעבודתו של ברויגל "משל העיוורים" (1568), שבו העיוורים מובילים את העיוורים.

[בתמונה: ג'ון סינגר סרג'נט, "מוגזים" (1919) 231.0 X 611.1 ס"מ, מוזיאון המלחמה האימפריאלי, לונדון. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: ג'ון סינגר סרג'נט, "מוגזים" (1919) 231.0 X 611.1 ס"מ, מוזיאון המלחמה האימפריאלי, לונדון. התמונה היא נחלת הכלל]

הדיוק בטיפולו של סרג'נט בקורבנות ההמוניים של הגז עשוי להתברר עם ההתבוננות בתצלום מוכר היטב המציג שורה של חיילים שהתעוורו על ידי מתקפת גז גרמנית במהלך ההתקפה על ליס, באפריל 1918.

[בתמונה: "מלחמת העולם הראשונה: לוחמת גז", אוסף גרנגר, ניו-יורק. התמונה מתעדת חיילים בריטים תחת מתקפת גז במהלך קרב איפר הרביעי, והיא נחלת הכלל]

[בתמונה: "מלחמת העולם הראשונה: לוחמת גז", אוסף גרנגר, ניו-יורק. התמונה מתעדת חיילים בריטים תחת מתקפת גז במהלך קרב איפר הרביעי, והיא נחלת הכלל]

התוצאות של מתקפת גז מתבררות גם מציור של אריק הנרי קנינגטון (1960-1888) – הפַּסָּל, האומן והמאייר האנגלי, ואומן מלחמה הרשמי במלחמת העולם הראשונה. בציור, "מוגזים ופצועים", עיני החיילים חבושות לאחר מתקפת הגז. נושא האלונקה מבטא את השלמתו, הגובלת בחוסר אונים: הוא יודע שהשורדים, אם בכלל, יישאו על גופם ובנפשם את צלקות המתקפה בשארית חייהם. [בתמונה: אריק הנרי קנינגטון, "מוגזים ופצועים" (1918), 71.1 X 91.4 ס"מ, מוזיאון המלחמה האימפריאלי, לונדון. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: אריק הנרי קנינגטון, "מוגזים ופצועים" (1918), 71.1 X 91.4 ס"מ, מוזיאון המלחמה האימפריאלי, לונדון. התמונה היא נחלת הכלל]

ויליאם רוברטס

רוברטס (1980-1895) היה צייר בריטי ואומן מלחמה במשך מלחמת העולם הראשונה. הוא גויס ב-1916 לארטילריית השדה המלכותית כתותחן, ושירת בחזית המערבית. הוא "הושאל" לקנדים במשך שישה חודשים כצייר מלחמה רשמי, אבל הוחזר לאנגליה באפריל 1918 כדי להפוך לאומן מלחמה רשמי של משרד המידע הבריטי.

בציורו, "מתקפת הגז הגרמנית הראשונה על איפר" (שמן על קנבס), רוברטס הולך בעקבות המסורת של דימויי "יום הדין האחרון" – במיוחד הפרסקו של מיכלאנג'לו, המופיע על קיר המזבח של הקפלה הסיסטינית ברומא. הוא משתמש בדימוי זה כמטפורה חזותית של לוחמת גז, ומתאר את הנשק הזה בכל זוועתו. הציור מעביר את תחושת הבלבול והאֵימה של המלחמה המודרנית, המתעוררת על ידי כלי משחית נורא – הגז.

[בתמונה: ויליאם רוברטס, "מתקפת הגז הגרמנית הראשונה על איפר" (1918), 304.8 X 365.8 ס"מ, הגלריה הלאומית של קנדה, אוטווה. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: ויליאם רוברטס, "מתקפת הגז הגרמנית הראשונה על איפר" (1918), 304.8 X 365.8 ס"מ, הגלריה הלאומית של קנדה, אוטווה. התמונה היא נחלת הכלל]

אוטו דיקס

[תמונתו של אוטו דיקס משמאל היא נחלת הכלל]

דיקס (1969-1891) היה צייר ודפס גרמני, שהוכר בשל התיאורים הקשים וחסרי הרחמים של החברה של ויימאר והאכזריות של המלחמה. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, דיקס התנדב בהתלהבות לצבא הגרמני, והוצב ברגימנט ארטילריית שדה בדרזדן. הוא מוּנה למש"ק ביחידת תותחנים בחזית המערבית, ונטל חלק בקרב על הסום (יולי-נובמבר, 1916).

[תמונתו של אוטו דיקס משמאל היא נחלת הכלל]

דיקס הביא איתו תשוקה לרישום בצבעי פחם או בעיפרון שחור רך. הוא שרטט מאות רישומים כאלה – רבים מהם על גבי גלויות – במשך שירותו בצרפת, ברוסיה ובפלנדריה. הרישומים מציגים את הרס הכפרים, העצים ומערכת השוחות; המוני הקליעים החולפים ממעל, חיילים בכלי רכב, ועוד.

דיקס הושפע עמוקות ממראות המלחמה. הוא ייצג את חוויותיו הטראומטיות בעבודות רבות, כולל פורטפוליו של חמישים תחריטים שנקראה "המלחמה" (Der Krieg) ופורסמו ב-1924. התחריטים מאוחדים בנושאם (החזית המערבית בשנים 1918-1915) ובטכניקה שלהם; אולם הם שונים למדי מבחינות אחרות.

אחד התחריטים מתאר "גייסות, הנתונים בהלם, מתקדמים תחת מתקפת גז". הוא מייצג את ההשפעות ההרסניות של המלחמה – השפעתה השוללת את האנושיות. החיילים נראים כרוחות רפאים מאיימות, והשחתתם מודגשת על ידי מסכות הגז מעוררות האֵימה. דיקס השתמש בדימויי החיילים החובשים מַנשמים כדי לסמל את חוסר האנושיות של הקרב, ולהראות את החיילים כמכשירים בסכסוך תעשייתי. הם יוצרים דימוי סוריאליסטי המזכיר – עם קסדותיהם ומסכותיהם החיוורות, כאשר הם מתכוננים לדלג אל מחוץ לשוחות – חרקים מפלצתיים. הם נראים כשראשם מוטה לפנים, למול עינינו, בהטילם את רימוניהם בין גדרות התיל ושורשי העצים, בסביבה הנראית – ממש כמוהם – לא מציאותית. תחריט זה היכה בתדהמה את הציבור הגרמני ב-1924, מכיוון שדיקס גילה חוסר כבוד לעמיתיו בשדה הקרב. במקום להציגם כגיבורים, הוא העדיף לגנות את הפראות והברוטליות של החורבן הנלווה אל המלחמה.

[בתמונה: אוטו דיקס, "גייסות, הנתונים בהלם, מתקדמים תחת מתקפת גז", מתוך "המלחמה" (1924), 19.3 X 28.8 ס"מ, אוסף הגלריה הלאומית של אוסטרליה, קנברה. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: אוטו דיקס, "גייסות, הנתונים בהלם, מתקדמים תחת מתקפת גז", מתוך "המלחמה" (1924), 19.3 X 28.8 ס"מ, אוסף הגלריה הלאומית של אוסטרליה, קנברה. התמונה היא נחלת הכלל]

אפילו כאשר לוחמים היו מסוגלים להשיג את מסכותיהם בזמן ולהיוותר מוגנים, גז נותר עדיין איוּם רב עוצמה למורל שלהם. חבישת מסכת גז לא נוחה, מבלי יכולת לנמנם ולהינפש; הצורך לנשום דרך צינור ומסנֵן פחם, כאשר אוויר רעיל מרחף ממעל; הראייה מעורפלת – כל אלה גרמו לחיילים להיות אומללים ומפוחדים. המסכות עצמן הגבירו את החרדה: כדי להגן על עצמך, היה עליך להיראות ולהישמע מעורר חלחלה. אחד הקצינים הבריטים כתב הביתה במאי 1916: "חבשנו את מסכות הגז שלנו. היה זה כמו סיוט דוחה, נראינו במסכות אלו כמו סוג של שד או גובלין [ייצור דמיוני המתואר בפולקלור ובמיתולוגיה] מפחיד כלשהו".

השורדים האחרונים מנקודת המבט הישראלית: שירו של נתן אלתרמן

[תמונתו של נתן אלתרמן משמאל הועלתה לויקיפדיה על ידי תמר הירדני ואושרה לשימוש חופשי]

הסופר, המחזאי והעיתונאי נתן אלתרמן (1970-1910) נולד בוורשה, והשתקע בתל אביב ב-1925. שיריו הראשונים פורסמו ב-1931; ספרו "כוכבים בחוץ", שפורסם ב-1938, ביסס את מעמדו המרכזי בספרות העברית המודרנית.

[תמונתו של נתן אלתרמן משמאל הועלתה לויקיפדיה על ידי תמר הירדני ואושרה לשימוש חופשי]

שירו של אלתרמן "אל תתנו להם רובים" (1934) הדהד את הספרות האנטי-מלחמתי האירופית של התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. השיר חוּבּר 17 שנים לאחר השימוש בגז רעיל במלחמת העולם הראשונה. מופיע בו דיווח על מותו של החייל האחרון שנפגע על ידי גז בבית חולים בפריז: מונולוג של חייל פצוע באוזני אחות רחמנייה (ב-27 נובמבר 1934, העיתון "דבר" פרסם מאמר שכותרתו "קרבנות מלחמה מתעוורים לאחר 16 שנה").

"בואי נא, אחות, ושבי לך כאן מנגד, / פן אחדל לנשום ואת גם לא תדעי. / פה, בבית הזה, מתים כל כך בשקט... / קר לי לבדי. / עוד גדול הלילה, המנורה צהבהבת, / את עצי הגן הרוח מניעה. / עד שבאת הלום ישבה כאן השחפת / היא טובה כמוך, אחות רחמנייה. / היא חיבקה אותי, כמו הייתי ילד, / היא אמרה לי "בכה מעט אל תתבייש. / ילדך יתום ואשתך אומללת / ואתה תינוק בן ארבעים ושש". / אחותי, הלא ידעת ודאי, הגידי, / למה החולים נראים קטנים כל כך? / ואני הלא אדם-חייל הייתי. / הן דיברתי פה אל פה עם כלי תותח".

וכאן בא האזכור של הגז הרעיל:

"זה היה מכבר, העת אמנם חולפת, / את בגדי השרד איני לובש מאז. / לי השאירו רק מדליה ושחפת... / את יודעת מה זו התקפה של גז. / עוד אזכור אחות – שמיים לא שמיים, / רוח מתגלגלת על שטיחי קמה, / חודש מאי היה נאה מכל המאיים / שידעה אי פעם אימא אדמה. / הגדודים הלכו כאחוזי סחרחורת, / כילדי בית ספר שקיבלו יום חג, / חיילים זקנים התירו המחגורת, / והריחו יחד שמש וטבק. / מן הראש הסירו את כובעי הפלד, / סלסלו שפם וסלסלו בקול: / היי רגליים-ליים דרך מצלצלת / הי נלכה-לכה עד אשר ניפול. / ובמנגינות פרחו עצי תפוח, ואמי שלי צבטה את לחיי. / ועל השדות התגלגלה הרוח וזרקה אלינו מלוא חופניה מאי... / עוד אזכור אחות, פתאום... פתאום לפתע / באה האימה, ידענו את ריחה. / אימא צעקה – מדוע התחבאת?/ למה זה, ילדי, לבשת מסיכה!? / ונפרוץ קדימה אל המערבולת, / מסכות הגז השוונו זה לזה. / אחד קטן פגעתי בגולגולת / ושלושה גדולים דקרתי בחזה. / כל חייל כאילו לא זימר אף פעם. / כל חלל כאילו השתומם למות. / באדי המוות, בפצצות הרעם, / איש אחיו רצח מפחד ותמימות. / עוד אזכור אחות – כי לא צריך לשכוח. / הם היו כמוני, הם היו טובים, / רק אסור היה לקרב אותם לשלוח, / רק אסור היה לתת להם רובים".

ההשפעות המזוויעות, ארוכות הטווח, של הגז מוכרות במלוא עוצמתם:

"וכעת – הנה המלחמה איננה. / המנורה צהבהבת ואני ואת. / שבע-עשרה שנה עברו מאז עד הנה, / שם הרגו אותי, לאט, לאט, לאט".

הפרעות בדרכי הנשימה הן מבין התוצאות ארוכות הטווח הרווחות ביותר של חשיפה לגז חרדל. הגז גרם לסיבוכים ריאות מאוחרים; צורה ייחודית של מחלת ריאות חסימתית כרונית שנודעה כ"ריאות חרדל" נראתה לעיתים מזומנות בקרב החולים. דלקת מערכתית עשויה הייתה להיות כרוכה בכך. למרבה הצער, לא היה מרפא לחולים אלה.

"והכול נשכח ופה מתים בשקט, / והמוות פה צנוע ומנומס, / רק אני יודע – ריאתי יורקת / עוד את השנאה, הרצח והגז. / רק אני יודע שבמערבולת / בהיותי פתאום אחר, איום כזה... / לאחד קטן פגעתי בגולגולת / ושלושה גדולים דקרתי בחזה. / אחותי עוד רגע. שני בנים לי, שניים, / אהבתים מאד, ליבותיהם טובים".

ולכן,

"אך בבוא היום... למען השמיים, / אל תתנו להם רובים!".

לקחים שלא נלמדו

ועידת השלום בהאג פרסמה ב-1899 הצהרה שחייבה את האומות החתמות "להימנע משימוש בקליעים שמטרתם פיזור גז מחניק או מזיק". למרות העובדה שההצהרה הזאת הייתה בתוקף במשך מלחמת העולם השנייה, בקרב כל האומות המעומתות, ההסכם לא מנע שימוש בגז רעיל.

[בתמונה: לוחמת גז במלחמת איראן עיראק. למקור, לחצו כאן]

[בתמונה: לוחמת גז במלחמת איראן עיראק. למקור, לחצו כאן]

פיתוח והפעלת גז יצרו תקדים של שימוש בכימיקלים להשמדה המונית. נשק כימי הוא הפשוט ביותר להפקה מכל שלושת סוגי כלי הנשק להשמדה המונית (כימיים, ביולוגיים וגרעיניים), אף שערכו האסטרטגי נחות בהשוואה לאחרים.

מאז מלחמת העולם הראשונה נעשו צעדים משפטיים בינלאומיים כדי לאסור שימוש בחומרים כימיים וביולוגיים במלחמה. ב-1925, הפרוטוקול של ג'נבה אסר את השימוש בכלי נשק כאלה, אך לא מנע את פיתוחם, ייצורם ואגירתם. ב-1972 אסרה האמנה לנשק ביולוגי ורעיל את הפיתוח, הייצור וההחזקה של כלי נשק כאלה. ב-1997, נכנסה לתוקף האמנה לנשק כימי. אמנה זאת הייתה ההסכם הראשון שאסר באופן גורף וניתן לאימות קטגוריה שלמה של כלי נשק להשמדה המונית.

מכל מקום, במשך מלחמת עיראק-איראן (1988-1980), הכוחות האיראניים סבלו מהמתקפה הכימית החמורה ביותר מאז מלחמת העולם הראשונה. "קבוצת הסקר" האמריקנית לנושא זה דיווחה לראש הסי-איי-איי שעיראק השתמשה בכ-1,800 טון של גז חרדל, ומעל 600 טון של גז סַארין במשך המלחמה. נתונים שפורסמו ב-2004 הצביעו על כך שלפחות 25 אלף איראנים, אנשי צבא ואזרחים, נהרגו מנשק כימי; שיותר מ-100 אלף איראנים קיבלו טיפול רפואי בשל ההשפעות החריפות של התקפות הגז; וש-34 אלף מהם סבלו עדיין – 13 שנה לאחר סיום המלחמה – מהשפעות כרוניות.

בכרזה: במשך מלחמת עיראק-איראן (1988-1980), סבלו הכוחות האיראניים מהמתקפה הכימית החמורה ביותר מאז מלחמת העולם הראשונה.  עיראק השתמשה בכ-1,800 טון של גז חרדל, ומעל 600 טון של גז סַארין במשך המלחמה.  לפחות 25 אלף איראנים, אנשי צבא ואזרחים, נהרגו מנשק כימי;  יותר מ-100 אלף איראנים קיבלו טיפול רפואי בשל ההשפעות החריפות של התקפות הגז;  34 אלף מהם המשיכו לסבול מהשפעות כרוניות... הכרזה: ייצור ידע]  

[הכרזה: ייצור ידע]

ב-21 באוגוסט 2013, הנשיא הסורי בשאר אל-אסד התקיף אזור הנשלט על ידי מתנגדי המשטר בפרברי הבירה דמשק בנשק כימי – ככל הנראה גז סַארין (נוזל חסר צבע וריח, המשמש כנשק כימי בשל השפעתו הקיצונית כגז עצבים) – בהורגו מאות אזרחים, כולל נשים וילדים. היה זה המקרה האחרון והקטלני ביותר מתוך סדרה של אירועים שבהם המשטר הסורי השתמש ככל הנראה בנשק כימי. לגז הסארין נודעות תחילה השפעות קלות: גירוי בעיניים, טשטוש הראייה, צמצום האישונים, הוזלת ריר והקאות. רק לאחר זמן מופיעות התוצאות הקטלניות: קשיי נשימה, חוסר שליטה בשרירים, עוויתות, הפרשת נוזלים לריאות, ועוד. מנה קטלנית עשוי לכלול טיפות אחדות בלבד, ההורגות תוך דקה עד עשר דקות.

הערכה סופית

המציאות משאירה הרבה מקום לדמיון (ג'ון לנון)

למרות ביטויי האֵימה התכופים של משוררים (כמו וילפרד אוון) ושל ציירים (כמו ג'ון סינגר סרג'נט, אריק הנרי קנינגטון או אוטו דיקס), רבים משני המחנות הניצים צידדו בפיתוח כימיקלים לצורכי לחימה, ואף עסקו בכך בפועל. כפי שצוין לעיל, הגז שב והופיע בפינות רבות ברחבי העולם.

התנסות אישית בתופעה זאת לא הייתה חיונית כדי לייצגה. סרג'נט לבטח לא היה נוכח כאשר הגרמנים ירו לראשונה פגזים ממולאים בגז; אבל עובדה זאת לא מנעה ממנו להציע את דימויו רב ההשפעה שליחו לא נס עד ימינו אנו. רוברטס לא נתקל באופן אישי במתקפת גז, למרות שניסיונו כתותחן חשף אותו לחלק מן התנאים שאפיינו את הכוחות הלוחמים במרחב הלחימה של איפר. כמו כן, לא ברור אם אוון חווה בעצמו מתקפת גז. עם זאת, הוא היה בקו הראשון באותו הזמן, וכתב את שירו המפורסם ביותר באוגוסט 1917, מייד לאחר ההפגזה של הגז הרעיל.

מתקפת הגז הייתה, כשלעצמה, סיבה ישירה לציורי מלחמה במדינות שונות. משרד תיעוד המלחמה הקנדי סקר את הסכסוך בסרטים, בתצלומים ובדפוס. מתקפת הגז הגרמנית על הגייסות הקנדיים במהלך הקרב השני של איפר שכנעה את הפיקוד העליון להוסיף ציירים לארסנל, מכיוון שלא היו בנמצא תצלומים של מתקפת הגז.

לוחמת גז הייתה רק לעיתים רחוקות יעילה והרסנית כפי שהשתמע מהמיתוס שהוזן על ידי הסופרים, המשוררים והאומנים: רוב ההיסטוריונים של מלחמת העולם הראשונה טענו שלוחמת הגז לא הייתה בעלת השפעה מכרעת על תוצאות המלחמה.

אין בנמצא תיעוד מדויק של מקרי המוות המיוחסים ישירות לנשק כימי. ככלל, ההערכה היא שגז רעיל גרם לפחות מאחוז אחד מכלל ההרוגים במלחמת העולם הראשונה. המצדדים בלוחמה כימית טענו מאוחר יותר – בהסתמך על נתונים אלה – שגז היה הנשק ההוּמני ביותר שנעשה בו שימוש במהלך המלחמה, ושהוא פצע הרבה יותר מאשר הרג. גנרל ויליאם סיברט, שעמד בראש שירות הלוחמה הכימית האמריקני, נשאל בשימוע בקונגרס האם הוא רואה בגז שיטה אכזרית של לחימה. הוא השיב: "לא שיטה אכזרית. אני רואה בו את היסוד ההוּמני ביותר של המלחמה". קפטן באזיל הנרי לידל הארט – שהוכר לימים כהיסטוריון הצבאי הבריטי המהולל ביותר – אפיין את הגז כ"נשק אידיאלי".

מוסכם כיום כי העוצמה האסטרטגית של הנשק הכימי במלחמת העולם הראשונה התבטאה בעיקר בטרור הפסיכולוגי שנגרם עקב כך, ולא במספר החיילים שהוא הביא למותם. "הלם גז" היה תכוף לא פחות מ"הלם פגזים" [שהוכר לימים כ-PTSD]; בבריטניה, גז נודע בשם "מטיל פחד" (frightfulness). אחד ההיסטוריונים של מוזיאון המלחמה האימפריאלי הבריטי בלונדון חש שיש בגז משהו ערמומי: "גז מעורר בדעתנו דימויים של שדים, רוחות וישויות אחרות המקושרות עם המוות".

לפיכך, אפשר להסיק כי לפחות במידה מסוימת ראוי לקבל את טענתו של פּוֹל פוּסל – בספרו המונומנטלי "המלחמה הגדולה והזיכרון המודרני" (ראו תמונת הכריכה משמאל), שבוחן את השפעת המלחמה על ביטויים ספרותיים ואומנותיים – כי מלחמת העולם הראשונה הביאה למהפך בדרך שבה כותבים וציירם תפסו את העולם. תפיסת עולם זו שלהם השפיעה מצידה גם על הדרך שבה אנו תופסים את המלחמה. ביטויים ספרותיים ואמנותיים הפכו את המיתולוגיות של המלחמה למקובלות, ועיצבו את הדרכים שבהן אנו זוכרים אותה – בכלל זה, הזיכרון המתעתע של הגז המרחף מעל שדה הקרב וגורם להשמדה מוחלטת של הסביבה – דומם, צומח וכל יצור חי למינהו.

[בתמונה משמאל: פּוֹל פוּסל – כריכת ספרו של פול פוסל, "המלחמה הגדולה והזיכרון המודרני". אנחנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[לאוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות והעשרה

הכתבה מבוססת על:

Walter Benjamin, "The Storyteller: Reflections on the Works of Nikolai Leskov", in, Dorothy J. Hale (Ed.), The Novel: An Anthology of Criticism and Theory, 1900-2000. Malden, Mass.: Blackwell, 2006: 361-378; Efrat Ben-Ze'ev, "Hidden Scripts: The Social Evolution of Alterman's 'Don't You Give Them Guns", Israel Studies Review 29 (1), Summer 2014: 1-17; Christopher M. Blanchard and Jeremy M. Sharp, Possible U.S. Intervention in Syria: Issues for Congress. Washington: Congressional Research Service, 2013; Edmund Blunden (Ed.), The Poems of Wilfred Owen. London: Chatto & Windus, 1933; Mark Bostridge, Vera Brittain and the First World War. London: Bloomsbury, 2014; Laura Brandon, Art and War. London: I. B. Tauris, 2007; Thomas S. Bundt, "Gas, Mud, and Blood at Ypres: The Painful Lessons of Chemical Warfare", Military Review, July-August 2004: 81-82; Canada in the Great War, Vol. 3, Guarding the Channel Ports. Toronto: United Publishers of Canada, 1919; Richard Ian Cork, A Bitter Truth: Avant-Garde Art and the Great War. New Haven: Yale University Press, 1994; Charles E. Doherty, "Nevinson's Elegy: Paths of Glory", Art Journal, Spring 1992: 64-70; Sarah Everts, "When Chemicals Became Weapons of War", Chemical and Engineering 93 (8), 2015: 8-21; Thomas I. Faith, Behind the Gas-Mask: The U.S. Chemical Warfare Service in War and Peace. Urbana: University of Illinois Press, 2014; Gerard J. Fitzgerald, "Chemical Warfare and Medical Response During World War I", American Journal of Public Health 98 (4), April 2008: 611-625; Michael Fremantle, Gas! Gas! Quick, Boys! How Chemistry Changed the First World War. Gloucestershire: The History Press, 2012; Sigmund Freud, Reflections on War and Death (Translated by A. A. Brill and A. B. Kuttner). New York: Moffat and Yard, 1918; Paul Fussell, The Great War and Modern Memory. New York: Sterling, 2009; Kamyar Ghabili, "Mustard-Gas Toxicity: The Acute and Chronic Pathological Effects", Journal of Applied Toxicology 30, 2010: 627-643; Haber L. F., The Poisonous Cloud: Chemical Warfare in the First World War. Oxford: Clarendon Press, 1986; Robert Harris and Jeremy Paxman, A Higher Form of Killing: The Secret History of Chemical and Biological Warfare. New York: Random House, 2002; Daniel Hipp, The Poetry of Shell Shock: Wartime Trauma and Healing in Wilfred Owen, Ivor Gurney, and Siegfried Sassoon. Jefferson: McFarland, 2005; Edgar Jones, "Terror Weapons: The British Experience of Gas and Its Treatment in the First World War", War in History 21 (3), 2014: 355-375; Simon Jones, World War I Gas Warfare Tactics and Equipment. Oxford: Osprey, 2007; Tim Kendall, Poetry of the First World War: An Anthology. New York: Oxford University Press, 2013; Karl Ove Knaussgård, A Death in the Family. London: Random House, Harvill Secker, 2012; Walter Krutzsche, Eric Myjer and Ralf Trapp (Eds.), The Chemical Weapons Convention: A Commentary. Oxford: Oxford University Press, 2014; Shahrzad M. Lari, Davood Attaran and Mohammad Towhidi, "COPD Due to Mustard (Mustard Lung), in Kiang-Chung, Ong (Ed.), Chronic Obstructive Pulmonary Disease: Current Concepts and Practice. Intechopen.com, 2012; Linda F. McGreevy, The Life and Works of Otto Dix: German Critical Realist. Ann Arbor, Michigan: UMI Research Press, 1981; Albert Palazzo, Seeking Victory on the Western Front: The British Army and Chemical Warfare in World War I. Lincoln: University of Nebraska Press, 2000; Carter Radcliff, John Singer Sargent. New York: Artabras, 1990; David J. Rhees, "The Chemists' War", Bulletin of History of Chemistry 13-14, 1992-1993: 40-47; Donald Richter, Chemical Soldiers: British Gas Warfare in World War I. Kansas: The University of Kansas, 1992; Bryan Rivers, "Wilfred Owen's Letter No. 486 as a Source for 'Dulce et Decorum Est'", ANQ: A Quarterly Journal of Short Articles, Notes, and Reviews 27 (1), 2014: 28-30; David Roberts (Ed.), Out in the Dark: Poetry of the First World War. Burgess Hill, West Sussex: Saxon Books, 2008; Heather Robertson, The Terrible Beauty: The Art of Canada at War. Ottawa: James Lorimer, 1977; Gary Samore (Ed.), Iran's Strategic Weapons Programmes: A Net Assessment. London: The International Institute for Strategic Studies, 2006; Adolf von Schell, "Battle Leadership", The Benning Herald, 1933: 19; Jon Silkin, Out of Battle: The Poetry of the Great War. London: Oxford University Press, 1972; Maria Trippett, Art at the Service of War: Canada, Art, and the Great War. Toronto: University of Toronto Press, 1984; Ulrich Trumpener, "The Road to Ypres: The Beginning of Gas Warfare in World War I", Journal of Modern History 47, September 1975: 460-480; D. S. R. Welland, Wilfred Owen: A Critical Study. London: Chatto & Windus, 1960; Willet, John, "Dix: War", in Disasters of War: Callot, Goya, Dix. Manchester: National Touring Exhibitions, 1998: 59-75.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *