גרשון הכהן: מי מוכן לקחת סיכון? מסקנות

[בתמונה: הישוב גנים שפונה במהלך ההתנתקות בצפון השומרון. האם נטילת סיכון כזה היום היא ריאלית? קרדיט: שועל, GFDL ]

[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

[מאמר זה הוא חלק מחוברת - שראתה אור באוניברסיטת בר אילן, במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים - בשם: הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומיתהיא מועלית לכאן באישורם ובאישור המחבר]

[ליתר פרקי החוברת שהועלו לאתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

גרשון הכהןאלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

זהו הפרק השביעי והאחרון, הסוגר את המחקר.

*  *  *

כפי שצוין לעיל, מאז הסגת כוחות צה"ל מהאזורים המאוכלסים ביו"ש בינואר 1996 חיים למעלה מ-90% מתושביהם הפלסטינים תחת שלטון אש"ף/רש"פ בשטחי A ו-B (אוכלוסיית רש"פ מאז מאי 1994, ומאז 2007 תחת שלטון חמאס). בעקבות זאת מקיימת ישראל שליטה בכ- 60% משטחי יו"ש המוגדרים כשטחי C, הריקים רובם ככולם מאוכלוסייה פלסטינית, והכוללים את כל הישובים הישראלים, מחנות צה"ל, הדרכים הראשיות, השטחים השולטים החיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן.

מרחבים אלה, באחיזה ישראלית, מהווים את המינימום הנדרש לשימור מרחב בר הגנה ומקיימים שני תנאים הכרחיים לביטחון ישראל:

  • מרחב הבידוד שמעניקה בקעת הירדן, בלעדיו לא ניתן יהיה למנוע התחמשות מהירה של גורמי טרור פלסטיניים במרחבי יו"ש;
  • ושליטה בצירי אורך ורוחב ראשיים, אשר בשילוב עם אחיזה בשטחים השולטים מאפשרת גישה מהירה של כוחות צה"ל לפעולה בעומק הריכוזים הפלסטיניים.

וויתור על תנאים מעין אלה ברצועת עזה אפשר את הפיכתה לישות טרור תחת שלטון חמאס! 

מפת שטחי A, B, C מייצגת את מרחבי הביניים בשטח C (בלבן) הנחוצים לשליטה ישראלית:

[המפה הוכנה על-ידי מרטין שרמן, וניתנה באדיבותו]

פינוי כוחות צה"ל מיהודה ושומרון והקמת מדינה פלסטינית בשטחים אלה (בצרוף עם רצועת עזה) יציבו בפני מדינת ישראל פוטנציאל לאיום קיומי. העדר נוכחות צבאית ישראלית בשטחי יו"ש, ובראש וראשונה בבקעת הירדן, תאפשר את היווצרותה של ישות טרור על פי המודל העזתי כמטחווי קשת מעיקר נכסיה של מדינת ישראל ברצועת החוף.

סכנת נסיגה כזו שתדחוק את ישראל לגבולות שאינם ברי הגנה, תגדל במיוחד לאור השינויים שחלו באופי המלחמה בעשורים האחרונים שהפכו את שחזור הישגי מלחמת ששת הימים בזירה זו לבלתי אפשריים (שלא לדבר על התגובה הבינלאומית החריפה להשתלטות על מדינה ריבונית). פריסת כוחות בינלאומיים בשטחי יו"ש לא תבטיח את פירוז המדינה הפלסטינית, לא כל שכן תמנע כניסת צבאות עוינים לשטחה ו/או ניצולו כבסיס להתקפות טרור כנגד ישראל.

גם חלופת הביניים, לתקופה שעד להשגת "הסכם הקבע", לפינוי המתיישבים הישראליים תוך הותרת צה"ל במרחב, תפגע במסה הכמותית הנדרשת להחזקת המרחב, ותעצים את מצוקת המשאבים של צה"ל המתמודד בחסך מתמיד בסדר כוחותיו הסדיר. ללא מסת האוכלוסייה היהודית ביו"ש ימצא צה"ל את עצמו במצוקה מבצעית חריפה שתאלצו לסגת כפי שנסוג במאי 2000 מדרום לבנון.

עקירת הישובים היהודים משטחי יו"ש – גם אותם אלה המכונים "יישובים מבודדים" - תקשה, לא רק על יכולתו של צה"ל לזנק לפעול בעומק המדינה הפלסטינית; אלא גם על חופש ההחלטה להורות על פעולה כזו. בהעדר הפריסה ההתיישבותית אזרחית, יאלץ גם צה"ל לשנות את פריסתו במרחב. המעבר בעת הסלמה מהערכות השגרה להערכות החירום, יעשה מורכב וחשוף לנקודות תורפה רגישות. בפריצת מלחמה יגדל הקושי בפריסה אופרטיבית מהירה, במיוחד אם יאלץ צה"ל להילחם במספר זירות במקביל.

לוחמה מקבילה ברצועת עזה, שתהווה חלק אינטגרלי מהמדינה הפלסטינית העתידית תהיה כמובן בלתי נמנעת בתוך כך, איומי הזירה הצפונית, בהם איום הרקטות של חיזבאללה, יחד עם נוכחות כוחות איראניים בסוריה ההולכים ומתעצמים. החזקה איתנה של מרחבי יהודה ושומרון בידי צה"ל, היא שמאפשרת בתנאים הקיימים את ריכוז המאמץ של צה"ל להכרעה בזירת הצפון. היכולת לריכוז המאמץ לזירה הצפונית, היא נדבך יסוד בתפיסת ניהול המלחמה בהתפרצות מלחמה רב זירתית. שינוי בתנאיי האיום ממרחבי יהודה ושומרון, עלול לשבש את סדר העדיפויות הבין זירתי - עד כדי ערעור עקרונות היסוד בתפיסת הביטחון הישראלית.

[בתמונה: כמה מבתיו הדרומיים של היישוב חומש בצפון השומרון,  שפונה במהלך ההתנתקות בצפון השומרון. האם נטילת סיכון כזה היום היא ריאלית? התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי נריה הרואה קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

זו קרוב לוודאי אף הייתה תפיסתו של יצחק רבין (ראו תמונה משמאל) לגבי המציאות הביטחונית הרצויה בשטחי יו"ש. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בנאומו האחרון בכנסת בו קבע כי "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה... [ו] ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב, [תישאר] כבירת ישראל, בריבונות ישראל",[1] אלא גם באופן בו שרטט את שטחי C כמפת האינטרסים המרחביים של מדינת ישראל ביהודה ושומרון, תוך מתן תשומת לב אישית לכל ציר וגבעה.

[תמונתו של יצחק רבין משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי יעקב סער, אוסף התצלומים הלאומי. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

לביטויה המרחבי של תפיסה זו מוכוון מפעל ההתיישבות במגמותיו העיקריות: פיתוח ירושלים רבתי, בעיקר מזרחה עד ים המלח, פיתוח גוש עציון ודרום הר חברון, פיתוח מרחב בקעת הירדן ופיתוח המסדרונות מרצועת החוף אל בקעת הירדן.

יתרה מזו, רבין ניצל את ההתקדמות במימוש הסכמי אוסלו למאמץ מערכתי לעיצוב מחודש של המרחב בהתאם למתאר האינטרסים הביטחוניים הישראלים. במסגרת זאת הוא הוביל מאמץ תשתיתי רחב היקף לסלילת רשת דרכים עוקפות במרחב C שתעניק לצה"ל את התנאים הנדרשים לניידות אופרטיבית במרחב. רשת הכבישים המהירה והמתקדמת שהתווה רבין - כביש המנהרות לגוש עציון, הכביש המהיר לאריאל, כביש עוקף רמאללה וכביש עוקף חלחול - היא זו שאפשרה את נסיגת צה"ל מריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית במרחבי A ו-B, תוך שימור האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל.

רשת הכבישים שנועדה לאפשר לצה"ל שליטה בצירים וגמישות בהפעלת הכוחות גילמה במהלך "חומת מגן" את משמעותו האופרטיבית של מיצוי מרחב בר הגנה. ללא דרכים אלה היה צה"ל מתקשה מאוד בקידום כוחותיו לשטחי כינוס והערכות ואת העתקתם מגזרה לגזרה במהלך המבצע. (חטיבת טנקים על גבי מובילים לא הייתה מגיעה לדוגמה ממחנה ענתות לשטחי הערכות בפאתי שכם אם הייתה צריכה לנוע במהלך הלחימה דרך כיכר השוטר במרכז רמאללה.)

מעניין לציין כי עמדתו של שמעון פרס (ראו תמונה משמאל) לגבי חיוניות שטחי יו"ש לביטחון ישראל, לפני הפיכתו ל"רודף שלום" בלתי נלאה בשנות אוסלו, הייתה מרחיקת לכת בהרבה מעמדת רבין שצוינה לעיל.

[בתמונה משמאל: שמעון פרס הצעיר ב- 1957. עמדתו הראשונית הייתה מרחיקת לכת בהרבה מעמדת רבין... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי PRIDAN MOSHE, אוסף התצלומים הלאומי, והיא מורשית לשימוש חופשי]

כפי שהסביר בספרו הפרוגרמתי כעת מחר:

"אם תקום מדינה פלסטינית נפרדת, היא תהיה חמושה מכף רגל ועד ראש. יהיו בה גם בסיסים לכוחות המחבלים הקיצונים ביותר, ואף הם יהיו מצוידים בטילי כתף נגד מטוסים וטנקים, המסכנים לא רק עוברי אורח, אלא כל מטוס ומסוק שימריאו בשמי ישראל, כל כלי רכב שינוע בעורקי התנועה העיקריים בשפלת החוף. יש אמנם ספק אם מרחב טריטוריאלי יש בו משום הרתעה מוחלטת, אבל היעדר מרחב טריטוריאלי מינימלי מעמיד מדינה במצב של אי הרתעה מוחלטת. דבר זה כשלעצמו, יש בו משום פיתוי כפייתי לתקוף את ישראל מכל העברים. גם פירוז הגדה נראה כתרופה מפוקפקת: הבעיה העיקרית איננה הסכם על פירוז, אלא קיומו של הסכם שכזה, הלכה למעשה. מספר ההסכמים שהפרו הערבים אינו נופל ממספר ההסכמים שקיימו."[2]

בין חלוקת מרחב בינארית לחלוקת מרחב היברידית

כאמור, סקירה זו דנה בהשלכותיה הצבאיות-אסטרטגיות של הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' (עם שינויי גבול קלים) על בסיס פינוי מוחלט של כוחות צה"ל משטחי יו"ש; ולא בצעדים המדיניים האפשריים, או אף הרצויים, לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לפיכך, אין בכוונתה לעסוק בשאלה האם צפויים הפלסטינים להסכין עם צרכיה הביטחוניים החיוניים של ישראל (ובאיזו מידה מצביעה אי-הסכמתם עם צרכים אלה על כנות שאיפתם לשלום).

יחד עם זאת, אין להתעלם מהשלכותיה הביטחוניות-אסטרטגיות הבעייתיות של השקפת העולם הבינארית - "הם שם ואנחנו כאן". בתפיסת עיצוב המרחב הנובעת מהשקפה זו, שההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה היוותה את ביטויה המובהק ביותר, הגבול ניצב כחיץ מוחלט בין שתי הישויות באופן המחייב עקירת מתיישבים ו"טיהור" המרחב מנוכחות יהודית. בפועל הטילה ההתנתקות מגבלות חמורות, פיזיות ומנטליות, על יכולתם של השב"כ וצה"ל לפעול מעברו השני של הגבול למניעת הפיכתה של הרצועה לישות טרור.

במרחב המאורגן באורח היברידי, לעומת זאת, בו חיות שתי ישויות אתניות ו/או לאומיות נפרדות זו לצד זו תוך דו-קיום רב ממדי בכל מערכות התשתית המרחביות (תחבורה, מים, חשמל, עסקים, תעשייה, וכיו"ב), החיכוך היומיומי, כולל במישור הביטחוני, מעניק יתרון בהפעלת הכוח באופן היכול למנוע התפרצויות עתיות בעצימות גבוהה.

בעצומה שפורסמה בקיץ 2005 בחתימת מאות חברי "המועצה לשלום וביטחון", המורכבת מבכירי צה"ל ומערכות הביטחון לשעבר, הובטח כי ההתנתקות תשפר את ביטחון מדינת ישראל, בין היתר על-ידי קיצור קווי המגע בהם צה"ל פרוס. עיקרון זה, העשוי להיות נכון במצבים מסוימים, אינו מתאים להקשר הישראלי-פלסטיני. מבחינת צה"ל והשב"כ קיים יתרון משמעותי בהארכת קווי המגע עם הפלסטינים באורח המציע ניהול חיכוך יומיומי על "אש קטנה", לאורך קווי מגע ארוכים וגמישים, העדיף עשרת מונים על התפרצויות עצימות עד כדי מלחמה כמבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן, הנובעות במקרים רבים מחסרונות הסידור המרחבי הבינארי.

במרחב המאורגן בינארית, הגבול ניצב כחיץ מוחלט בין הישויות, באופן המחייב עקירת מתנחלים ו"טיהור" המרחב מנוכחות יהודית.  מבחינת הצרכים הביטחוניים, במרחב המאורגן בדרך זו נוצרות מגבלות לפעולת השב"כ ולהפעלה שגרתית של צה"ל למרחב המצוי פיזית ומנטלית, מעברו השני של הגבול.

 

במרחב המאורגן באורח היברידי, הישויות מתקיימות במרחביהן מתוך שימוש משותף במערכת תשתיות משותפת, הפרוסה במרחב ומשרתת את שתי הישויות.

 

אם נביט על רצועת עזה טרום נסיגת צה"ל, נראה כי אמנם הייתה פרוסה גדר אשר תחמה את הרצועה, אך עיקר כוחות צה"ל פעלו בתוך השטח על בסיס פריסת ההתיישבות, באופן שיצר פוטנציאל מבצעי גמיש לכוחותינו. כוחותינו יכלו להגיע למרחבי האויב מכיוונים מגוונים. כך למשל, למחנות הפליטים במרכז רצועת עזה היה ניתן להגיע מצפון: ממובלעת נצרים; ממזרח: מגבול רצועת עזה; מדרום: מכפר דרום ומאזור יישובי גוש קטיף. בצורה כזו יכולת ההפתעה, הגמישות, הניידות ,השליטה בשטח וחופש הפעולה היו שונים משמעותית מאשר במצב ההערכות לאורך קו הגבול בעוטף רצועת עזה.

הפריסה המרחבית של צה"ל לפני קיצור הקווים, בקיץ 2005, הצריכה את האויב להתמקד במאמצי הגנה מפוצלים.  יציאת הכוחות והתבססותם על גדר ביטחון בהערכות קווית, הפכה את הגדר למוקד חיכוך, ויצרה את התנאים להתארגנות החמאס כמערכת צבאית סדורה: בגדודים, חטיבות, מערכי אש ומערכות פיקוד ושליטה. בהיבט זה, ההיפרדות המרחבית סייעה לאויבנו ופגעה בחופש הפעולה של מדינת ישראל.

הטענה המקובלת בקרב  'טכנאי הביטחון' היא כי קיצור הקווים מועיל לביטחון. אלא  שטענה זו,  בהשלכתה ליישום מבצעי,  בהתייחסות  למצבנו מול הפלסטינים, שגויה ביסודה. דווקא למערכת הישראלית המגוונת במרכיבי כוח, קיצור הקווים הוא מגבלה. חיכוך במרחב פנימי רב ממדי, כפי שמתקיים כיום ביהודה ושומרון, באמצעות הפריסה ההתיישבותית, מאפשר מיצוי יעיל יותר וחופש פעולה אסטרטגי רחב יותר של כלל מרכיבי הכוח הישראלי. המבוך אליו נקלעה מדינת ישראל ברצועת עזה הוא שיעור רב ערך לשאלת האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל בגיבוש תפיסת היערכותה העתידית ביהודה ושומרון.

הואיל והמרחב ההיברידי מעניק מענה מגוון ורלוונטי יותר לבעיות הביטחון של ישראל ממקבילו הבינארי, והואיל והמשך נוכחות צה"ל באזור C על יישוביו היהודיים מהווה את המינימום הדרוש לשימור מרחב בר הגנה למדינת ישראל, ניתן להצביע על מספר מגמות מתבקשות בעיצוב אזור זה לקיום משותף של שתי הישויות:

  • ביסוס ירושלים כמטרופולין, בפיתוח תשתיות תחבורה ותשתיות מוניציפליות היקפיות מגוש עציון למישור אדומים, מכמש, עופרה וגבעת זאב.
  • מיצוי הפרוזדור הפתוח מירושלים לים המלח להתיישבות בבנייה רוויה של עשרות אלפי יחידות דיור.
  • פיתוח שדרה מזרחית למדינת ישראל מערד להר הגלבוע, בהפיכת בקעת הירדן עד קווי הרכס המזרחיים בשומרון למרחב התיישבותי רציף.
  • ביסוס יישובי דרום הר חברון כמעטפת צפונית למטרופולין באר שבע.
  • סלילת כביש אורך במתכונת כביש 6 לאורך המדרגה של מדבר יהודה, מערד בואכה מישור אדומים, והמשכו צפונה על בסיס ציר אלון עד בית שאן ועפולה (הציר מוכר בתוכניות כציר 80).
  • פיתוח הפוטנציאל היישובי בציר 5, ברצף התיישבותי מאלקנה לאריאל, תפוח, מגדלים, מעלה אפרים.
  • ביסוס יישובי מערב בנימין מערב השומרון כמדרגת אבטחה למישור החוף.

מרכזיות הפרוזדור הפתוח בין ירושלים לים המלח בהכרעת עתידה של ירושלים:

המרחב הפתוח במורד המזרחי, מירושלים אל ים המלח הוא המרחב בו יוכרע עתידה של ירושלים. התיישבות יהודית רציפה מירושלים למעלה אדומים ומשם למישור אדומים, תהפוך את הכפרים והשכונות הפלסטיניות בצפון מזרח ירושלים למובלעות. לעומת זאת, שליטה פלסטינית גוברת במרחב הפתוח ממזרח, תחולל מגמת רצף פלסטיני מבית לחם שבדרום, יריחו שבמזרח ורמאללה שבצפון, באופן שיהפוך את השכונות הפלסטיניות בצפון מזרח ירושלים לראש גשר במאמץ עיקרי לשליטה פלסטינית במזרח ירושלים.

סיכומו של דבר, המחלוקת ביני לבין שוחרי הנסיגה בשם הכורח להיפרדות מהפלסטינים, מתבטאת בשתי מדרגות:

  • במדרגה הראשונה, טענתי היא כי ההיפרדות מהפלסטינים בוצעה כבר במגמה שהובלה בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין, מומשה במלואה בינואר 1996, ודי בה לצורכי שימור הרוב היהודי במדינת ישראל ולסיום שליטתנו בעם אחר.
  • במדרגה השנייה, טענתי היא כי בבחירה בין היפרדות בעיצוב מרחב בינארי, לבין היפרדות בתפיסה מרחבית היברידית, מן ההיבט הביטחוני רצוי לבחור בגישה ההיברידית.

סיכום

אין במימוש מגמות אלה בבחינת המלצה לפתרון זה או אחר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא כל שכן למיטוט הרשות הפלסטינית. ברור יחד עם זאת שמימושן, ועוד יותר מכך - קבלת התפיסה הביטחונית-אסטרטגית העומדת בבסיסן, ישפיעו על קווי המתאר של הסכם שלום עתידי בהבטיחם את המשך אחיזתה הביטחונית-אסטרטגית של ישראל באזור C ומניעת הפיכתה של המדינה הפלסטינית העתידית לסכנה קיומית לישראל.

[ליתר פרקי החוברת שהועלו לאתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

מקורות

[1] שם.

[2] שמעון פרס, כעת מחר (תל אביב: כתר, 1978), 255.

2 thoughts on “גרשון הכהן: מי מוכן לקחת סיכון? מסקנות

  1. Pingback: ההתנתקות והשלכותיה באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pingback: גרשון הכהן: הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.