אבי הראל: יאן קרסקי – האיש שניסה לעצור את שואת יהודי אירופה

[בתמונה: יאן קרסקי. היצירה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Mieciousa as Jan Karski Sosiety.  קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

[בתמונה: יאן קרסקי. היצירה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Mieciousa as Jan Karski Sosiety.  קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

באוקטובר 1942, תקופת השיא של השמדת יהדות פולין, הצטווה ד"ר יאן קרסקי לצאת בחשאי ללונדון ולהעביר דין וחשבון מפורט על המצב בפולין בפני נציגי הממשלה הפולנית הגולה. מצב היהודים בפולין אמור היה להיות רק אחד הנושאים שיוצגו במסגרת הדיווח. לפני צאתו ללונדון נפגש קרסקי עם שני מנהיגים יהודים שהפצירו בו ליידע את העולם לגבי מצבם הקשה והנואש של יהודי פולין. תוך סיכון רב של חייו גם התגנב קרסקי בחשאי אל תוך הגטו הגדול בפולין – גטו ורשה – ואל מחנה באיזור לובלין...

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

עודכן ב- 13 באפריל 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שני מתוך שניים על חסיד אומות העולם, יאן קרסקי. למאמר האחר לחצו כאן:

*  *  *

ד"ר יאן קוזיילבסקי נולד ב-1914 בלודז' [קרסקי (Karski) היה כינויו במחתרת אותו החליט לאמץ מאוחר יותר כשם משפחתו], במשפחה קתולית ליברלית מהמעמד הבינוני, ואת השכלתו רכש לפני המלחמה באוניברסיטת לבוב.

הוא הכשיר עצמו לקריירה דיפלומטית, והמלחמה שפרצה ב–1939 מצאה אותו בשירות צבאי ביחידת תותחנים בדרום־מערב פולין. יחידתו הצבאית נותקה מחזית הלחימה בגלל הקריסה המהירה של הצבא הפולני מול הצבא הגרמני, מבלי שהספיקה להילחם והם נסוגו מזרחה ונפלו בשבי הצבא האדום שפלש למזרח פולין, על פי ההסכם של חלוקת פולין בין ברית המועצות וגרמניה הנאצית.

עדותו של קרסקי מתוך הסרט שואה/ קלוד לנצמן

.

הוא הצליח להימלט מהשבי הסובייטי ולאחר מכן גם מהשבי הגרמני וחזר לוורשה, שבה נעשה פעיל במחתרת הפולנית ומילא תפקידים רבי חשיבות כשליח בשירות הנהגתה, בעיקר בזכות הידע שלו בשפות והזיכרון המעולה שניחן בו.

באוקטובר 1942, תקופת השיא של השמדת יהדות פולין, הצטווה קרסקי לצאת בחשאי ללונדון ולהעביר דין וחשבון מפורט על המצב בפולין בפני נציגי הממשלה הפולנית הגולה. מצב היהודים בפולין אמור היה להיות רק אחד הנושאים שיוצגו במסגרת הדיווח. מאחר והממשלה הגולה התעניינה בפוליטיקה הפנימית של המחתרות השונות בפולין, נפגש קרסקי עם מנהיגי הפלגים השונים, כולל היהודים הציונים והבונד[1]. כך ארע, שזמן קצר לפני צאתו ללונדון נפגש קרסקי עם שני מנהיגים יהודים שהפצירו בו ליידע את העולם לגבי מצבם הקשה והנואש של יהודי פולין.

תחינותיהם של המנהיגים היהודים נגעו לליבו של קרסקי, והוא החליט שעליו לראות את הדברים במו עיניו על מנת שיוכל להעביר עדות ממקור ראשון על המתרחש בפולין. תוך סיכון רב של חייו התגנב קרסקי בחשאי אל תוך הגטו הגדול בפולין – גטו ורשה – ואל מחנה באיזור לובלין. המראות הקשים בהם חזה זעזעו אותו ושכנעו אותו כי מוטלת עליו החובה להיות לא רק שליח של המחתרת הפולנית, אלא גם להיות לפה לזעקתם של היהודים הגוססים והמושמדים בפולין.

[בתמונה: מחנה אושוויץ. התמונה: shutterstock]

[בתמונה: מחנה אושוויץ. התמונה: shutterstock]

בעדותו הוא מספר על העזובה והחורבן לאחר חודש של גירושים יומיומיים לטרבלינקה, על שרידי היהודים בגטו הנראים כשלדים מהלכים, על התעללות הגרמנים. הוא מתאר בעוצמה נדירה את הזוועה במחנה איזביצה לובלסקה, שהאסירים היהודיים בו הועברו למחנה ההשמדה בבלז'ץ, את העלאת היהודים על קרונות הגירוש, את המוות, האימה, הייאוש. והוא גם מעביר בדייקנות את המסר של אנשי המחתרת היהודית, כי יהודי פולין מושמדים וניצחונם של בעלות הברית, אם וכאשר יגיע, לא יעזור ליהודי פולין, שכבר לא יהיו בין החיים עד אז.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נשאר קרסקי בארצות הברית, נישא לאישה יהודייה ניצולת שואה והפך להיות לפרופסור באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון הבירה. הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו להנצחת זכרם של קרבנות השואה, הזדהה עם הטרגדיה והסבל שהיו מנת חלקם של היהודים ולא יכל להשלים עם שתיקתו של העולם אל מול השמדתם של יהודי אירופה. בנאום נוקב ומרגש שנשא בשנת 1981, בפני קצינים של הצבא האמריקאי שהיו בין משחררי מחנות המוות, אמר קרסקי שהוא חש כישלון במילוי משימתו במהלך המלחמה. עוד הוסיף: "וכך, הפכתי גם אני ליהודי. וכפי שכל משפחתה של אשתי נספתה בגטאות פולין, במחנות הריכוז ובמשרפות – הפכו כל היהודים שנטבחו בשואה להיות בני משפחתי. אני מגדיר את עצמי כנוצרי יהודי. חונכתי בתור קתולי ועל פי עקרונות האמונה שלי האנושות ביצעה את החטא הקדמון השני. החטא הזה ירדוף את האנושות עד קץ הימים. וכך אני מאמין שצריך להיות.[2]"

קרסקי אמנם לא הציל יהודי אחד בפעילותו הנועזת, אולם במעשיו שכלל כאמור את כניסתו ההרואית לגטו וורשה, מראה כי בחר לצאת ממעגל הפסיביות ולנסות לעזור בכול כוחו תוך סיון עצמי רב. לאור כל זאת הוחלט להעניק לו אות חסיד אומות עולם בשנת 1982.

בשנת 1994 זכה פרופסור קרסקי באזרחות כבוד של מדינת ישראל. בנאום שהעניק לרגל האירוע אמר: "זהו היום החשוב והמשמעותי ביותר בחיי. באמצעות אזרחות הכבוד של מדינת ישראל הגעתי למעלה הרוחנית הגבוהה ביותר באמונתי הנוצרית.  בדרך מסוימת הפכתי גם אני לחלק מן הקהילה היהודית... ועתה, אני, יאן קרסקי, שנולד בשם יאן קוזיילבסקי – פולני, אמריקאי, קתולי – הופך להיות גם ישראלי"[3].

ביוגרפיה שלו מאת החוקרים תומאס ווד וסטניסלב ינובסקי יצאה לאור ב-1994 בשם: קרסקי – כיצד ניסה אדם אחד לעצור את השואה, אולם הקורא הישראלי זכה רק בשנת 2014 לצאת ספרו בעברית - יאן קרסקי, סיפורה של מדינה במחתרת: עדותו של האיש שניסה לעצור את השואה, שתורגם מצרפתית על ידי ניר רצ'קובסקי, בהוצאת ידיעות אחרונות (ראו תמונת כריכה למטה).

ביוגרפיה של יאן קרסקי, מאת החוקרים תומאס ווד וסטניסלב ינובסקי יצאה לאור ב-1994 בשם: קרסקי – כיצד ניסה אדם אחד לעצור את השואה, אולם הקורא הישראלי זכה רק בשנת 2014 לצאת ספרו בעברית - יאן קרסקי, סיפורה של מדינה במחתרת: עדותו של האיש שניסה לעצור את השואה, שתורגם מצרפתית על ידי ניר רצ'קובסקי, בהוצאת ידיעות אחרונות

[אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונת הכריכה של הספר שימוש הוגן]

נספח: עדותו של יאן קרסקי - הפגישה עם שני המנהיגים היהודים בוורשה בסתיו 1942

מה שלמדתי בפגישות שקיימנו בבית ההוא ואחר כך כאשר נלקחתי לראות את הדברים במו עיני, היה נורא מכל דמיון. אני מכיר את ההיסטוריה. למדתי רבות על התפתחותם של עמים ולאומים, מערכות פוליטיות, תורות חברתיות, שיטות כיבוש, רדיפה והשמדה. אך אני גם יודע כי מעולם בתולדות האנושות, בשום מקום בו התקיימו יחסים בין בני אנוש, לא ארע דבר שניתן להשוותו למה שנגרם לאוכלוסייה היהודית בפולין.

הדבר הראשון שהתחוור לי בעודי יושב איתם בחשכת הפרברים של ורשה, היה חוסר התקווה המוחלט שהם חשו בשל מצבם הקשה. עבורם, יהודי פולין המסכנים, חרב העולם. להם ולחבריהם לא היה כל מפלט מן הגורל האכזר. ובזאת לא הסתכם אסונם. הם לא חששו מן המוות וקיבלו אותו כעובדה בלתי נמנעת. להשלמה הזאת התווספה ההבנה שבמלחמה הספציפית הזאת, אין סיכוי לכל סוג של ניצחון כלשהוא שיכול לפעמים לרכך את המוות הצפוי.

המנהיג הציוני הבהיר לי זאת מיד: "אתם, הפולנים האחרים, ברי מזל", הוא פתח את דבריו. "גם אתם סובלים. רבים מכם ימותו, אבל לפחות האומה שלכם ממשיכה להתקיים. לאחר המלחמה פולין תקום לתחייה, הערים שלכם תשוקמנה והפצעים אט אט יגלידו. מתוך ים הדמעות, הכאב הזעם וההשפלה ארצכם תקום מחדש. אך יהודי פולין כבר לא יהיו יותר. אנחנו נמות. היטלר יפסיד במלחמתו כנגד האדם, הצדק והטוב אך הוא ינצח במלחמתו כנגד יהדות פולין. לא, אין מדובר בניצחון. היהודים ירצחו.

"מה הטעם לדבר? איזו סיבה יש לי להמשיך לחיות?  עליי לגשת אל הגרמנים ולספר להם מי אני. אם כל היהודים ירצחו, הרי בלאו הכי הם לא יזדקקו למנהיגים... אך מה הטעם לספר לך את כל דברים הללו? הרי אף אדם מבחוץ לא יכול להבין. אתה לא מבין, שהרי אנשיי מתים ואני פה בחיים."

"אני יוצא בשליחות רשמית של המחתרת הפולנית" אמרתי להם. "אפגוש את ראשי הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. אני נושא בתפקיד רשמי ואתם מוכרחים להעביר באמצעותי מסר אל העולם. אתם מנהיגי המחתרת היהודית. מהו המסר אותו אתם מבקשים להעביר?"

הם היססו רגע, כאילו על מנת לשקול את המסר שהם מבקשים להעביר ולבחור את המשפטים שיתארו באופן הכי מדויק את רגשותיהם ומצוקותיהם. מנהיג הבונד דיבר ראשון, תוך שהוא מניח את ידיו על השולחן כאילו שהדבר מסייע לו להתרכז בדברים שהוא עומד להגיד.

"אנחנו רוצים שתגיד לממשלת פולין ולמנהיגי בעלות הברית שאנו חסרי אונים אל מול הפושעים הגרמנים. אין לנו יכולת להגן על עצמנו ואף אחד בפולין לא יכול להציל אותנו. המחתרת הפולנית יכולה להציל מעטים מאיתנו, אך היא לא יכולה להציל המונים. הגרמנים אינם מנסים לשעבד אותנו כפי שהם עשו לעמים אחרים. הם רוצחים אותנו בשיטתיות."

הציוני התפרץ לפתע: "זה הדבר שאנשים לא מבינים. זה הדבר שכל כך קשה לנו להבהיר."

הנהנתי בהסכמה. מנהיג הבונד המשיך: "כל עמנו ייהרס. מעטים אולי ינצלו, אך גורלם של שלושה מיליון יהודים פולנים נחרץ. אף כח בפולין, לא המחתרת היהודית או הפולנית, יכול למנוע זאת. הטל את האחריות הזאת על בעלות הברית. שאף מנהיג בחבר הלאומים לא יכול להסתתר מאחורי הטענה שלא ידע על כך שאנו נרצחים בפולין ורק עזרה מבחוץ יכולה להציל אותנו."

זה היה המסר כבד המשקל שנשאתי אל העולם. הם העבירו לי אותו בדרך שלא ניתן היה לשכוח אותו. באותה העת נרצחו כבר למעלה מ-1,800,000 יהודים. שני המנהיגים הללו לא השלו את עצמם וצפו מה יהיו תגובות מנהיגי העולם לנוכח המידע הזה. ייתכן ולא יאמינו לאמת. הם עלולים להגיד שהמספרים נופחו... לא מדויקים. היה עליי להתווכח, לשכנע, לעשות כל שביכולתי, להשתמש בכל הוכחה ועדות, לצעוק את האמת, עד שלא יהיה ניתן להתעלם ממנה.

עדותו של קרסקי על פגישתו עם הנשיא האמריקני רוזוולט:

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות

[1] בונד - האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים ברוסיה, ליטא ופולין , מפלגה יהודית סוציאליסטית שנוסדה באימפריה הרוסית ב-1897. האידאולוגיה שלה קראה לצדק ולשוויון כלכליים וחברתיים ועמם זכויות פוליטיות ליהודים כפרטים וכמיעוט לאומי דובר-יידיש..

[2] מקור הציטוט - https://www.yadvashem.org/he/righteous/stories/karski.html

[3] שם.

[בתמונה: פסלו של יאן קרסקי לצד האנדרטה הגדולה של גטו ורשה. התמונה שותפה בפייסבוק י"י ישראל נוימן]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *