גרשון הכהן: תפניות אסטרטגיות שנת 2018

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]

ליברל.

גרשון הכהן

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

*  *  *

אירועי מלחמה כמו מלחמת יום כיפור 1973, מחוללים תפניות אסטרטגיות מובהקות וגלויות. ישנן תפניות פחותות במוחשיותן, אך לא פחות משמעותיות. כאלה היו שתי תפניות מרכזיות שחוללה שנת 2018 במצבה הביטחוני אסטרטגי של מדינת ישראל.

התפנית הראשונה, מתבטאת בהתעצמות האיום בזירה הצפונית, בשילוב כוחות הציר: איראן, סוריה, חיזבאללה. התאוששותו של שלטון אסד בביסוס שליטה מחודשת על מרבית שטחי סוריה, החזירה את כוחות צבא סוריה להערכות מחודשת בגבול רמת הגולן. הצטרפו להם במרחב זה כוחות איראניים וחיזבאללה. נוכחותה ומעורבותה של רוסיה בזירה זו,  עם המשבר שהתהווה בינה לבין ישראל לאחר נפילת המטוס הרוסי, הוסיפה  אילוצים על חופש הפעולה  הישראלי במרחב.

התפנית השנייה מתבטאת בחיכוך שנוצר בזירת רצועת עזה, שהובל מראשית האביב ביוזמת חמאס, בהעזה מטרידה שאתגרה את מדינת ישראל בשאלת הרלוונטיות של עליונותה הצבאית למול חמאס.

[בתמונה: שתי תפניות אסטרטגיות... התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]

בין שתי תפניות אלה, נוצרה מערכת זיקות, שחייבה את מדיניות הביטחון הישראלית לדילמת סדר העדיפויות ביניהן. הדילמה התמקדה כפי שהוצגה גם על ידי ראש הממשלה נתניהו, ראשית כל בסדר העדיפויות שבין הזירות, גם  בממדי המאמץ המדיני וגם  בממדי הפעלת הכוח הצבאי. התמקדותה של ישראל בזירה הצפונית, במאמציה להרחקת הנוכחות הצבאית האיראנית מאדמת סוריה, הובנה ונוצלה היטב על ידי הנהגת חמאס בעזה; ואפשרה להם את נטילת הסיכונים ביצירת אירועי הסלמה, בהליכה מתריסה על סף ההתדרדרות למלחמה. הנהגת החמאס - המכירה על בשרה את עוצמת צה"ל ואת הפער בייחסי הכוחות לטובת ישראל - הרשתה לעצמה להתהלך על סף המלחמה, מתוך הכרת המגבלות המונעות, לפי שעה, את ממשלת ישראל מקבלת ההחלטה ליציאה למלחמה. בתודעה זו ובניצולה המושכל טמון הפוטנציאל שאפשר לחמאס התנהלות, במה שנראה כמשוואת איזון אסטרטגי למול ישראל.

שתי תפניות אלה - בהשפעתן ההדדית על מדיניות הביטחון הישראלית - ראויות לבחינה יסודית. הן מאתגרות את הנחות היסוד, שעליהן התבססה בעשורים האחרונים תפיסת הביטחון הישראלית. מאז הושג הסכם השלום עם מצרים, נבנה צה"ל להכרעה בזירה הצפונית, מתוך הנחת תנאים אסטרטגיים לריכוז המאמץ לזירה זו. גם תהליך אוסלו, התבסס על ההנחה, שאיומי הזירה הפלסטינית מעזה ומיהודה ושומרון, יאפשרו להמשיך להתייחס לזירות אלו כזירות משניות.

כאן התפתח ההיסט המטלטל את מערכת הביטחון הישראלית: האיום שהתפתח מעזה - הגם שעדין נותר משני בהשוואה לאיומי הזירה הצפונית - חולל סדקים בתשתית התפיסה הישראלית להפעלת הכוח במלחמה. המגמה להיפרדות מן הפלסטינים ולנסיגה מתכנסת לקווי 67, המובלת על ידי האליטה הביטחונית הישראלית,  מניחה כי היפרדות ביצירת גבול מוגדר בינינו לבין הפלסטינים תחולל יציבות ביטחונית. אם בכל זאת יתהווה מצדו השני של הגבול איום ביטחוני משמעותי, מבטיחים בביטחון מוצק כי צה"ל בעליונותו המובהקת יכריע אותו ביממות ספורות. במבחן המציאות, למול איום החמאס ברצועת עזה, במורכבות השיקולים העתיים, הבטחות אלה התגלו כמופרכות.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי struppi0601 לאתר Pixabay]

מאז ראשית ימי אוסלו, משהו משמעותי השתנה ביחסיי הכוחות בינינו לבין הפלסטינים. גם בתופעת המלחמה חלו בעשורים האחרונים שינויים גלובליים. תומכי הנסיגות כנראה לא הפנימו משמעותם של שינויים אלה. הערכתם את עוצמת צה"ל במבחן היעילות והרלוונטיות למול האיומים המתהווים, נראית כלוקה בהערכת יתר. אם לכוחות הקואליציה בפיקוד אמריקאי, נדרשו תשעה חודשי לחימה לטיהור העיר מוסול מכוחות דאע"ש , על מה מסתמכת הציפייה, שצה"ל יכריע את חמאס ברצועת ביממות ספורות?

מתמיה כיצד הנמנים על האליטה הביטחונית תומכי הנסיגות, מתעלמים בעקביות מפוטנציאל האיומים העלול להתממש לאחר הנסיגה. ככל הנראה, הצורך להתכנסות לגבולות 67, כה דומיננטי ומרכזי בתפיסתם, עד שאינו מותיר מקום להטלת ספק ביכולתו של צה"ל להבטיח את ביטחון ישראל למול פוטנציאל האיומים. לפנינו מעגל קיבעוני טיפוסי: מתוך הערכת יתר לעוצמת צה"ל מוכנים  ליטול את הסיכונים הכרוכים בנסיגה לקוי 67; בהמשך המעגל, מתוך הדבקות במגמת הנסיגה, מתקבעת הנטייה להערכת היתר לעוצמת צה"ל ולהכחשת פוטנציאל האיומים.

תפניות הקיץ האחרון מחייבות בירור, כיצד ניתן להמשיך ולבקש מהלך היפרדות נוסף גם ביהודה ושומרון, כאשר קירבתם של אזורים אלה לריכוז האוכלוסייה והנכסים העיקריים של מדינת ישראל ברצועת החוף, עלולים להפוך לפוטנציאל איום שאם יתממש, בדומה למה שהתפתח ברצועת עזה ובלבנון, יחייב מענה בזירה זו כזירת לחימה עיקרית. השאלה היא, האם למול התפתחות איומים משמעותיים - שיופעלו במקביל, ביותר מזירה אחת - תהיה לצה"ל ולמדינת ישראל יכולת למענה ראוי?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *