אלעד רזניק: האם טורקיה היא עדיין חלק מהברית המערבית?

[בתמונה: מנהיגי איראן וטורקיה. האם טורקיה עדיין חלק מהברית המערבית?]

מאז עלייתה של מפלגת החרות והצדק לשלטון בתורכיה, בשנת 2002, השתנה מדיניות החוץ הטורקית לבלי היכר. השינוי היה כל כך גדול, עד שבקרב בעלות בריתה המערביות של טורקיה החלו לצוץ סימני שאלה, בדבר היותה של טורקיה חלק מהברית המערבית והעולם המתורבת.

קובעי המדינות הטורקית החלו להתרחק מקווי המדיניות שהתפתחו במהלך המלחמה הקרה, ועל פיהם טורקיה התיישרה לצד המערב, ללא התחשבות בפער הקיים בין הערכים הטורקיים, לבין הערכים הנורמות וההתנהלות המערבית, במיוחד בכל הקשור לאזורי ההשפעה הטורקיים.

השינוי הגדול במדיניות החוץ הטורקית בלט במיוחד בשיפור הקשרים עם סוריה ואיראן.

פריצת 'האביב הערבי' במזרח התיכון, תפסה את טורקיה 'עם המכנסים למטה'. ההפגנות ההמוניות ברחובות הבירות הערביות אילצו את אנקרה לחשב מסלול מחדש, ולפתח מדיניות שונה כלפי העולם הערבי, וכלפי קשריה עם איראן וסוריה.

בעוד שטורקיה מיהרה להושיט יד לתנועות המהפכה העממיות בטוניס ומצרים, מקומות בהן ההשקעה הכלכלית הטורקית מעטה יחסית; התגובה הראשונית באנקרה כלפי המהפכה בסוריה הייתה מהוססת, ותעדפה יציבות ורפורמות הדרגתיות על פני תמיכה מוצהרת בסילוקו של אסד. לעמדה הטורקית הזאת תרמה, לא מעט, העובדה שלטורקיה יש השקעות משמעותיות בסוריה.

באופן דומה לעמדתה כלפי סוריה, אנקרה העדיפה את הסטטוס קוו בלוב, בעיקר בגלל האינטרס הכלכלי שלה במדינה.

במקביל לשינוי בעמדותיה של אנקרה, שהחלה להעדיף בריתות אזוריות על פני יחסים עם השחקנים העולמיים, ובמיוחד ארה"ב והאיחוד האירופי; טורקיה אימצה לעצמה תפקיד של 'מדינת גשר' בין המזרח למערב, וניסתה למצוא נקודת איזון מדינית בין קשריה עם ישראל והמערב מחד גיסא, ורוסיה ואיראן מאידך.

נקודת המפנה מבחינת הטורקים הייתה מבצע עופרת יצוקה. עד לפריצת המבצע שימשו הטורקים מתווכים בין ממשל אסד לממשלת ישראל, אולם לאחר שנדחו מאמצי התיווך של ארדואן בנוגע למשבר בעזה, אימצה טורקיה רטוריקה מתלהמת כלפי ישראל ואותתה במעשיה ודבריה לעולם שהיא זונחת את מדיניות הגשר בה החזיקה (היותה גשר בין מזרח למערב) לטובת מדיניות אחרת.

[בתמונה: עופרת יצוקה - נקודת המפנה... צילום מסך מאתר אל ג'זירה]

ב 16 לספטמבר 2009 נחתמו שורה של הסכמים לשיתוף פעולה בין אנקרה לדמשק, במהלכן בוטלה הדדית הדרישה לויזה.

ב- 13 לאוקטובר 2009 וכונסה לראשונה המועצה הטורקי-סורית לשיתוף פעולה אסטרטגי, בה היו חברים 10 שרים (5 מכל צד). מטרות הוועדה היו חיזוק קשרי המסחר החינוך והפיתוח בין שתי המדינות.

במרץ 2010 הבשילו דיוני המועצה הטורקית-סורית לשיתוף פעולה אסטרטגי, ונחתמו 51 הסכמים שונים בין סוריה לטורקיה, שמטרתם הייתה חיזוק הקשרים הכלכלים בין המדינות ('מיני אינטרגרציה'). ההסכמים הללו נחתמו תחת הכותרת "גורל עתיד והיסטוריה משותפים" (“Al-qadar al-mushtarak, Ettarikh al-mushtarak, Al-mustaqbal al-mushtarak”). חתימת ההסכמים הללו עוררה שאלות קשות במערב בנוגע למדיניותו של ארדואן. 

בתגובה לשאלות הללו, אמר ארדואן בקיץ 2010: "המיקוד של מדיניות החוץ הטורקית איננו משתנה, אבל עוברת נורמליזציה שאמורה להתאים אותה לתנאי הסביבה המשתנים, ולמעמדה האזורי של טורקיה". בכירים טורקים הדגישו שמסחר, ולא פוליטיקה, הוא שהכריע לגבי הקו החדש במדיניות החוץ הטורקית. שר החוץ דאבוטולו אמר במעמד חתימה הסכם הוויזות "זהו הצעד הראשון בהפיכת שיתוף פעולה כלכלי לאיחוד כלכלי בין סוריה לטורקיה".

בדומה להסכמיה עם הסורים, ניסתה טורקיה להקים אזור סחר חופשי בשיתוף ירדן, לבנון ועיראק.

במקביל להידוק קשריה עם סוריה, אנקרה הכפילה את היצוא הטורקי לאיראן, והביאה אותו בשנ,ת 2009 לערך של 10 מיליארד דולר שנתי. לא רק שהוכפל היצוא מטורקיה לאיראן גם גדל היבוא מאיראן לטורקיה ובשנת 2009 טורקיה הפכה לאחד מיעדי יצוא האנרגיה הגדולים של איראן, עם אספקה יומית של 18 מיליון מטר מעוקב גז טבעי מאיראן. כך הפכה איראן לספק האנרגיה השני בחשיבותו בעבור טורקיה אחרי רוסיה.

["Turkey receives 8 million cubic meters per day from Iran, making Iran the second largest supplier of gas to Turkey after Russia" (Associated Press, 2009).

בשנת 2010, השקיעה טורקיה מאמצים מרובים (ביחד עם ברזיל) לסיכול הסנקציות שהאו"ם התכוון להטיל על איראן/ אני מניח שדי ברור למה. במאמר מוסגר בשמיני לאוגוסט האחרון' הודיעה טורקיה שחרף הסנקציות האמריקאיות המחודשות על איראן היא מתכוונת להמשיך לקנות דלקים וגז איראני:

[למאמר המלא באתר רויטרס, לחצו כאן]

מדיניות הסחר הטורקית כלפי איראן התנהלה בחוסר התאמה מוחלט למדיניות האמריקאית לעצירת איראן, כבר מ 2010. חוסר האמון בין אנקרה לוושינגטון צף על פני השטח ככשל, כשגבר הלחץ של ממשל אובאמה להטמעת הסנקציות אל מול איראן.

במאי 2010 התרחשה תקרית המרמרה, וסיפקה לארדואן קרדום נוסף לחפור בו. ההתעקשות של ממשל אובאמה לפיוס ישראלי-טורקי התרחשה בגלל מאמצי ממשל אובאמה להכניע את איראן. ממשל אובאמה טעה לחשוב, שהתנצלות ישראל תצליח לרתום את טורקיה לעגלה האמריקאית / מערבית המתרחקת...

[המרצע יצא סופית מן השק בפרשת המרמרה... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Free Gaza movement קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.