[בתמונה: קיבוץ גלויות כערך אמוני. אניית המעפילים יגור, שנלכדה על ידי הבריטים ושאנשיה הועברו למחנות בקפריסין. מקור התמונה לא ידוע, והיא נחלת הכלל]

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים על עולים ועליה, לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

עוצמת שאלת הזהות היהודית של מדינת ישראל, הולכת ומתבהרת כאתגר מרכזי ליהודים בארץ ובתפוצות.

במכתב למשורר רוני סומק בן ה- 16, כתב דוד בן גוריון: "גם אחרי 20 שנות מדינה, המדינה היהודית שקיוויתי שתקום כאן, עדין לא קיימת, ומי יודע מתי תקום".

חשוב לשים לב, בן גוריון מדבר על "המדינה היהודית", לא על "מדינת יהודים"...

• בגישה ליברלית, מדינה אינה יותר ממנגנון מוסדי ארגוני לניהול ולהסדרה בין אזרחים. בתור שכזו, היא עצמה אינה יכולה להיחשב יהודית. מדינה יכולה, לשיטתם, להיות מדינת יהודים, בתלות ישירה ברוב אזרחיה  המזהים עצמם כיהודים.
• בכמיהת בן גוריון  למדינה יהודית, במדינה עצמה צריכים  להתקיים תוכן וזהות יהודית.

כאן מתחיל הקושי הגדול, כי מיד וללא הצדקה, קושרים  דיבור על "מדינה יהודית" עם המושג המאיים "מדינת הלכה". די ברור שלא לזה כיוון בן גוריון. מדינה היא ישות בעלת תוכן חובק תחומים, הרחק מעבר למה שיכול להיות  בה כישות חוקית ומשפטית. באותו האופן היא חובקת תחומים יהודיים, הרחק מעבר לעולמה של ההלכה הצרופה. התוכן היהודי במלוא ממדיו אף פעם לא הצטמצם לד' אמותיה של הלכה. היו בו גם הגות ואגדה, מוסר, תרבות וחיי קהילה; ומעל לכל, כיסופים נצחיים לשיבת ציון.

[בתמונה: מהי מדינה יהודית? ראש הממשלה דוד בן גוריון מקבל פרח מילד באחד מישובי הספר, בזמן מבצע קדש, 1956]

בפיזור עם ישראל לתפוצותיו, באלפי שנות גלות, נשללה מעם ישראל המלאות התרבותית המכוננת אומה; ולמרות זאת, הממד ההלכתי לכשעצמו, לא מיצה את מערכת הזיקות שחוללה מסד משותף לזהות יהודית  אקטיבית בין קהילתית, בין עדתית. ככל שהיהדות נראתה אחת בזהותה - במיוחד בתחום ההלכה - היא כללה תמיד גישות מגוונות, בתחומי המחשבה האגדה והקבלה, והתפתחה בהתאמה לאתגרי התקופה. השינוי שחולל רבי יוחנן בן זכאי לנוכח חורבן בית המקדש ופיזור עם ישראל בגלות, מבטא עד ימינו מופת של התמודדות מנהיגותית עם נסיבות היסטוריות המחייבות גישה חדשה. באופן דומה, עם שיבת ציון  במאה השנים האחרונות, בהתכנסותו המחודשת של רוב עם ישראל לחיים מדינתיים במולדת אבותיו, נדרשת התבוננות מחודשת ופריצת דרך יהודית מתחדשת.

קץ הישראליות?

מהדהדים לאחרונה קולות של מיעוט חילוני, המבכה את "קץ הישראליות", כאילו שאי פעם הייתה אפשרות לישראליות מנותקת מתוכן יהודי. ספרו של ד"ר אריק כרמון, שעמד בראש המכון הישראלי לדמוקרטיה: "לדבר ציונות: מדינה ודת במאבק קיומי", מציג מניפסט ישראלי חילוני, עם חיפוש דרך לבניית תשתית הסכמית לחברה הישראלית.

• מצד אחד הוא מודה כי בשלילת הגולה, האבות המייסדים של המהפכה הציונית יצרו בעיה: "שפכו את התינוק עם מי האמבט, יצרו נתק בין ילדיהם לבין מקורות מורשתם ותרבותם." (ע' 99);
• אבל, את המגמה בחברה הישראלית הדבקה ביהודיות מסורתית הוא מבקר  כ"ניסיון להחדיר את הקדושה אל המרחבים הציבוריים. ניסיון להחזיר את אלוהים אל מרחבים ציבוריים. בדמוקרטיות מפותחות, האל הוצא מהמרחבים האלה..." (ע' 256)

[בתמונה משמאל: כריכת הספר לדבר ציונות - מדינה ודת במאבק קיומי לאריק כרמון, שראה אור ב- 2018 בהוצאת ידיעות אחרונות. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן].

בדיוק כאן, ביחס למתרחש במרחב הציבורי, טמון יסוד ההבדל בין מדינה שיש בה יהודים כעניין אישי, כל אחד יהודי בבית; לבין מדינה שהיא עצמה יהודית, ומבקשת ביטוי יהודי גם במרחביה הציבוריים. שאלת אופיו של המרחב הציבורי במדינת ישראל היא מוקד המחלוקת.

גם במיקוד זה, נוטים לצמצם את השאלה היהודית לעניינים ההלכתיים הטכניים, כמו שבת, כשרות ותהליכי רישום נישואים. אולם, קיימים ממדים מהותיים לא פחות, שעל פי טבעם מתממשים בעיקר במרחב הציבורי: כמו חובת היהודים לרעיון השבת, כמתווה לצדק חברתי; וחובת היהודים לשבועתם העתיקה: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". לחובות אלה משמעות מרכזית, דווקא בדרכי התבטאותם במרחב הציבורי.

נכון, שבאמות המידה של בני ברק ההלכתית, בן גוריון הוא יהודי חילוני. אולם, עיון עומק בכתביו הרבים של בן גוריון מעלה אפשרות למבט אחר: יותר משהמהפכה הציונית מבטאת מעבר מהתנהלות בדפוסי הגיון דתי להתנהלות בדפוסי הגיון חילוני, היא מבטאת שינוי במסגרת ההתייחסות המכוננת את המעשה היהודי - הדתי והלאומי כאחד. המשמעות המעשית של פעולה מדינתית, מתוך השראת חזון הגאולה היהודי, התבטאה, בין היתר, במחויבותו של בן גוריון למפעל העלייה. בשפת דיבורו, בהתמסרותו לחזון "קיבוץ גלויות", יצק במשימת העלייה את כמיהת הדורות בתפילתם היומית: "תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו".  בהשראת מאמר חז"ל: "גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ". זה היה יסוד התפנית שהובילה התנועה הציונית בפעולותיה לגאולת העם והארץ.

[בתמונה: קיבוץ גלויות כערך אמוני: עולים חדשים מגיעים למעברת טבריה. צילום של רוברט קאפה 1950-1949]

הנחת תפילין ותפילה במניין יכולים היו להתקיים גם ללא מאמץ ממלכתי מדינתי מאורגן. לא כך לגבי המאמץ לשיבת ציון ולכינון ריבונות מחודשת. נכון שרבים מן החלוצים פרקו עול תורה ומצוות; אולם, התמסרותם לתחיית עם ישראל, יותר משהייתה מהפכה חילונית, היא הייתה מאמץ להחיות מחדש ממדים יהודיים חיוניים שהוזנחו בשנות הגלות. בהתמודדות עם התנגדות היהדות החרדית לנטילת האחריות המעשית לגאולה, פסק בן גוריון בתוקף: "תפיסה תאולוגית זו אינה תפיסה דתית, ודבר אין לה עם היהדות של רבי עקיבא, המכבים, עזרא ונחמיה, יהושוע בן נון, משה רבנו." (בן גוריון, במועצת מפא"י, מרץ 1941, במערכה כרך ג', עמ' 52).

יגידו שקיבוץ גלויות הוא אירוע לאומי, לא דתי. אבל ביהדות לא קיים מקום להפרדה בין הדתי ללאומי.  במודעות לכך ראה עצמו בן גוריון ממשיך דרכם של  רבי עקיבא ויהושוע בן נון.

האתגר המנהיגותי

בשני קצותיה של החברה הישראלית אין בשורה לרוב היהודי, המבקש את זהותו היהודית:

• מן הצד האחד, מיעוט חילוני מובהק, מנותק ממורשת יהודית ואמונה.
• מן הצד האחר, קהילות חרדיות, המנותקות מן הלב הפועם של החיים היהודיים הלאומיים בארץ ישראל.
• בתווך, מצוי רובו הגדול של עם ישראל; המבקש, דרך חיים של מסורת ואמונה.

ככל שמדינת ישראל מצליחה להתבסס ביכולותיה להגן על קיומה הפיזי, מתחזקת בחשיבותה השאלה, בשביל מה וכיצד היא מבקשת להתקיים?

בעת הזו, לא מגמת השיבה ליהדות, מאיימת על הישראליות  ומחוללת את השסעים בחברה הישראלית, כמו החסך במסד יהודי משותף ואקטואלי. מרחבי הדיון בשאלה זו, נפרסים הרחק מעבר למחלוקת חוק הלאום. מי שחפץ להנהיג את עם ישראל, מימין או משמאל,  יידרש לבקש דרך בשאלה זו ולהציע בשורה.

[לאוסף המאמרים על עולים ועליה, לחצו כאן]