[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Steve Baker לאתר flickr]
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
שאלת היחס לאנשים עם מוגבלויות הינה שאלה מאתגרת בכלל ובעולם הדתי בפרט. השוויון בין בני האדם השונים, והרצון לשלב אנשים עם מוגבלויות בקהילה הם ערכי יסוד בחברה המודרנית, שרגישותה המוסרית לערכים אלה גבוהה ממה שידענו בעבר. אולם, כאשר באים לבחון את עמדת המקרא וההלכה בנושאים אלו, אנו מגלים לכאורה כי היחס שלו כלפי אנשים עם מוגבלויות, הינו בעייתי מאוד. המקרא מקדיש דיון ממוקד המתאר את האיסור על בעלי מומים לשרת בקודש, בפרשת אמור בספר ויקרא, כדלקמן: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱ-לֹהָיו"[1].
אבל המקרא לא נעצר בתיאור זה, אלא מגדיר את עבודת הכוהנים בעלי המומים במשכן כסוג של חילול הקודש: "אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם"[2]. לכאורה, המקרא נוקט עמדה בעייתית כלפי אותם אנשים בעלי מום, ומדיר אותם מעבודת הקודש.
קודם שננסה להבין את עמדת המקרא וההלכה הבאה בעקבותיו, נפרש בקצרה את המתואר בפרשת אמור. המילה מום, מופיעה לראשונה במקרא בפרשתנו, ופירושה סטייה מהמראה המקובל כנורמלי, כלומר – שינוי באחד מאיברי גוף האדם. המום שהמקרא מתאר יכול להיות מולד, או מחמת פגיעה במהלך החיים לאחר הלידה. כל המומים שהמקרא מפרט והפוסלים את הכוהן מעבודתו בקודש הם מומים הנראים כלפי חוץ, ואינם מומים פנימיים.
המחקר הרפואי המודרני מתקשה לזהות חלק לא מבוטל מהמומים המתוארים בפרשת אמור, אשר על כן, יש צורך להסתמך בזיהויים, עד כמה שניתן, במקורות חוץ מקראיים. המומים הפוסלים את הכוהן מעבודתו מופיעים בהרחבה בשלושה מקורות נוספים – בספרא[3] על פרשת אמור, בתוספתא[4] (מסכת בכורות בפרק ה'), ובמשנה, במסכת בכורות (בעיקר בפרק ז').
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Just Jefa לאתר flickr]
המומים המרכזיים הם:
- עיוורון בעין אחת או בשתי העיניים;
- מי שהליכתו אינה תקינה עקב פגיעה מולדת או נרכשת בגפיים התחתונות (פיסח);
- מי שאפו שקוע בפניו (חרום);
- מי שאחד מאיבריו גדול מחברו (שרוע);
- מי שיש לו שבר יד/רגל שלא התאחה כראוי;
- מי שאין לו גבות;
- אדם כפוף או נמוך קומה (גיבן);
- מי שיש לו בעיניו בעיה חיצונית המפריעה לו בראייתו (תבלול);
- אדם עם נגעי עור בולטים (גרב או ילפת);
- מי שיש לו אשך אחד בלבד(מרוח אשך)
- ועוד.
כל אלה הם מומים שאינם מאפשרים לכוהן לעבוד במשכן.
מומים אלה פסלו את עבודת הכוהנים במקדש, כיצד הם קשורים לימינו אנו? כבר בתלמוד הבבלי[5] מתקיים דיון ארוך האם כוהנים בעלי מומים יכולים לעלות לדוכן ולברך את העם במהלך התפילה. הרמב"ם פוסק בעקבות הדיון האמור כך: "המומין כיצד? כהן שיש מומין בפניו או בידיו או ברגליו כגון שהיו אצבעותיו עקומות או עקושות ... לא ישא את כפיו לפי שהעם מסתכלין בו"[6]. כלומר הכוהנים בעלי המום הללו, פסולים מלעלות לדוכן, מחשש שאנשים יסתכלו עליהם במהלך ברכת כוהנים, והדבר יסיח את דעתם בשעת הברכה. אבל הרמב"ם, על אתר, ממשיך ואומר כי: "ואם היה דש (מוכר) בעירו והכול היו רגילים בזה", כלומר – אותם בעלי מומים חיצוניים, אם הם היו מוכרים בעיר שלהם, המום שלהם לא היה נחשב תופעה יוצאת דופן, והיו מותרים לעלות ולברך את העם.
[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]
מדבריו אלה של הרמב"ם אנו מסיקים שתי תובנות מרכזיות:
- האחת - המום שיש לכוהן שימנע ממנו מלברך את העם הוא מום חיצוני בלבד. כאשר המדובר במום פנימי ובלתי נראה אין הוא מהווה מכשול או בעיה לשמש בקודש.
- השנייה - אם החברה אינה רואה את האדם בעל המום כחריג, אזי גם ההלכה אינה רואה אותו כחריג, והוא יכול לשרת בקודש. אשר על כן, כאשר החברה מקבלת את בעלי המוגבלויות ופועלת בכדי לשלב אותם, גם יחסה של ההלכה אליהם משתנה, מהקצה אל הקצה.
אחרית דבר. ההגבלה המקראית האוסרת על כוהן לשרת במשכן בגלל רשימת מומים ענפה היא יותר ממקוממת. לכאורה, המקרא מדיר מעבודת הקודש אנשים בעלי מוגבלויות, בין אם אלה מוגבלויות מולדות או נרכשות. גם התירוצים של מפרשי המקרא הקלאסיים, המוקדמים והמאוחרים, אינם מניחים את הדעת. רובם טוענים שכשם שאין להקריב לאל קורבן פגום שהוא בעל מום, כך עבודת הקודש עצמה לא יכולה להתבצע בידי בעל מום בגופו.
הרמב"ם מפרט מאה ארבעים מומים שפוסלים את הכוהן מעבודת הקודש כאשר אחד מהם נמצא בגופו. אולם הרמב"ם בפסקיו ההלכתיים, תוך התבססות על הדיון התלמודי בנושא, מכניס אלמנט הלכתי דרמטי בכל היחס אל האדם בעל המום והוא – אם אותו אדם מוכר בעירו מותר לו לשרת בקודש.
בעקבות הרמב"ם, גם ספר שלחן ערוך[7], החיבור ההלכתי המקיף שנכתב במאה ה- 16 בידי ר' יוסף קראו, קובע כי כאשר אדם בעל מוגבלות המוכר בחברה, הרי הוא יכול לעלות לדוכן ולברך את העם ככוהן, או להיות שליח ציבור של הקהל בעת התפילה בבית הכנסת. "ברור שאם הציבור לא היה מגיב בנורמליות לאותם בעלי מומים, לא הייתה משתנה העמדה ההלכתית. לציבור יש כוח רב בקביעת מקומו ומעמדו של בעל המוגבלות בתוככי החברה. היחס למוגבלים אינו גזירת שמים והוא נתון לתשומת הלב ולאחריות של הקהילה כולה. אם נדע לראות את הטוב והאור שבכול אחד מאיתנו, נצליח להכיל את כל הנבראים כולם, לקבע את מקומם של כל בעלי המוגבלויות בלב הקהילה, ולאפשר לכל אחד להשתתף איתנו בתיקון העולם באור התורה"[8].
למצער זו דוגמה כמעט יחידנית, שבה תודעת הציבור המתפתחת, גרמה לשינוי חיובי הלכתי ביחס לבעל המוגבלות. קשה למצוא דוגמאות נוספות שכאלה בעולם ההלכתי, שמטבעו הוא עולם נוקשה חסר פשרות או גמישות בדרך כלל.
[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]
מקורות
[1] ויקרא, פרק כ"א, פסוק י"ז.
[2] שם, פסוק כ"ג.
[3] מדרש הלכה על ספר ויקרא, שכונה בבבל בשם הספר (=ספרא בארמית), ומקורות ארץ-ישראליים כינו אותו בשם תורת כוהנים. זמן עריכת הספר אינו ידוע.
[4] הַתּוֹסֶפְתָּא היא קובץ מסודר של מסורות מתקופת התנאים, הנקראות ברייתות, שלא נכללו במשנה שערך רבי יהודה הנשיא. הנחה המקובלת כיום במחקר היא שהתוספתא משקפת מסורות ארץ-ישראליות, והיא קרובה יותר לעולמו של התלמוד הירושלמי מאשר לזה של הבבלי.
[5] מגילה, דף כ"ד, עמוד ב'.
[6] רמב"ם, הלכות תפילה ונשיאת כפים, פרק ט"ו, הלכה ב'.
[7] שלחן ערוך, אורח חיים, קכ"ח, סעיף ל"א.
[8] מתוך – הרב ד"ר בנימין לאו, בעל מום במקדש, בית מורשה, ירושלים. https://bmj.org.il/show_article/469 .
להרחבה נוספת בנושא ראה - חריגים בעל כורחם - משוגעים ומצורעים בחברה היהודית באירופה בימי הביניים, אפרים שהם-שטיינר, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2007.
אכן הלכה ושיוויון לא תמיד הולכים יד ביד למגינת לבי.