יוסף זהר: הסדרים מותנים, ההליך הפלילי המנהלי וחזקת החפות

[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על עסקאות טיעון באתר, לחצו כאן]

ד"ר יוסף זהר, הינו עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.

יוסף הואשם ברצח שלא היה, ישב במעצר שלושה חודשים באבו-כביר וארבע וחצי שנים (!) במעצר בית עד שזוכה זיכוי מלא מכל אשמה.

לאחר מאבק של ארבע שנים נוספות, הפרקליטות ומשטרת ישראל פיצו את זוגתו ואותו על הנזק והעוול שגרמו להם.

*  *  *

מגמת התרחבות ההליך הפלילי המנהלי, שההסדרים המותנים הם דוגמה לה, מקפלת בתוכה הזדמנות שאסור לנו כחברה חופשית להחמיץ. לפני שאסביר זאת, אנסה להמחיש את כוונתי בעזרת דוגמה שקשורה גם ליום החפות הבינלאומי, שהמאמר הזה נכתב לכבודו:

בשנות השישים של המאה הקודמת, הפילוסוף עמנואל לוינס, פתח הרצאה במסגרת הקונגרס היהודי העולמי במילים "אנו ניצבים על אדמת אירופה היציבה שלנו". היה זה מאוד אירוני לומר זאת כעשרים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, על כל הזוועות הגלומות בה, במיוחד לעם היהודי.

בפתח המאה העשרים ואחת נראה שבמדינות כגון צרפת ופולין האדמה שוב רועדת מתחת לרגליים של יהודים. כאן בישראל אנו חשים בטחון, השלטון לא רודף אותנו. אנו בטוחים. כך גם המשפט הפלילי, הוא בעיה של מי שעברו על החוק, לא שלנו האזרחים המהוגנים.

מארק קוזניצוב, מהנדס מכרות במקצועו, לא הסתדר בארץ והפך דייר רחוב. בוקר אחד העירו אותו בספסל הציבורי עליו ישן. לידו שכבה גופה של גבר. מארק נלקח לחקירה שבמהלכה הודה ברצח. ב 2006 ראיינתי את מארק לאחר שזוכה. ביקשתי ממנו שיסביר לי מדוע הודה במה שלא ביצע. מארק ענה לי "שבע לא יכול להבין רעב".

["שבע לא יכול להבין רעב", תמונת אילוסטרציה: זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

טקסטים אותנטיים מפי מארק ואנשים נוספים שהודו בדברים שלא עשו, נאספו בידי חברי התנועה להפחתת מעמד ההודאה והפכו להצגת קריאה אשר הועלתה בפעם הראשונה ביום החפות 2007 על ידי שחקני הבימה, ומאז בהזדמנויות שונות על ידי סטודנטים למשפטים ברחבי הארץ, גם במכללת ספיר.

שם ההצגה "והייתם כאלוהים" לקוח מספר בראשית, מדבריו של הנחש לחווה כשהוא מפתה אותה לאכול מפרי העץ האסור. על כך כתב הרמב"ם "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע ולא אמר יודעי שקר ואמת". מעמד ההודאה במשפט הפלילי בישראל מלמד שאנו התפתינו להאמין שניתן לדעת על סמך הודאה - מה האמת.

בהצגה סיפר מארק מה זה בשבילו צדק ישראלי, "זה כמו קומוניזם. ..., כולם מכירים קומוניזם, אבל אף אחד לא פגש אותו. ...".

לצפייה בקטעים מהצגת הקריאה: https://www.facebook.com/350498008330232/videos/1660342767345743

במאמרו 'מאכיפה פלילית לאכיפה מנהלית', טוען השופט רון שפירא, כיום נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, כי "לרשויות המנהליות סמכויות נרחבות לאכיפת הוראות חוק באמצעים שונים העומדים לרשותן. כך למשל, מוסמך משרד הפנים לאכוף כללים לעניין כניסת זרים לישראל; עיריות מוסמכות לאכוף כללי פיקוח על מחזיקי כלבים וחיות מחמד; הרשות הממשלתית למים ולביוב מוסמכת לאכוף כללים למניעת זיהום מים; רשות הרישוי במשרד התחבורה מוסמכת לאכוף כללים בעניין מתן ושלילת רישיונות נהיגה; ועוד.

במספר רב של תחומים קיימת לרשות המנהלית האפשרות לבחור בין אכיפת כללי התנהגות באמצעים של הליך מנהלי או הליך פלילי. לעתים, במסגרת ההליך המנהלי, מוסמכת הרשות המנהלית לנקוט במהלכים ולבצע פעולות הפוגעות בזכויות יסוד במידה הדומה לפגיעה באותן הזכויות במסגרת של הליך פלילי.

במקרים אלה החוק מקנה לרשות המנהלית כלים להגיע לאותה תוצאה מעשית (או דומה לה) של הטלת סנקציות, שמטרתן הסדרת התנהגות, בשני מסלולים מקבילים:

  • מסלול של שפיטה במסגרת פלילית;
  • ומסלול של נקיטת צעדים מנהליים.
הרשות המנהלית מוסמכת, לעתים, לעשות שימוש בסנקציות בעלות אופי עונשי, הדומות במהותן לסנקציות הננקטות בהליך פלילי, לרבות קנסות, הגבלות על תנועה ואף מעצר ממושך.

המגמה להרחיב את האכיפה המנהלית - בין היתר כדי להפחית את הנטל המוטל על מערכת בתי המשפט במסלולי האכיפה הפלילית - באה לידי ביטוי גם בהצעות חוק שונות. כ- 100 דברי חקיקה המסדירים הטלת סנקציות בדרך של עיצום כספי ועוד דברי חקיקה המסדירים הגבלת/מניעת רישוי, צווים לתיקון מעוות ועוד, וסנקציות נוספות כחלופה להליכים פליליים; כמו תיקון מס' 66 משנת 2012 לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו סגירת תיק מותנית, המרחיב את האפשרות להמיר הליך פלילי באמצעים מנהליים של חלופת ענישה."

אלא שמבחינה עקרונית משפטית, גם רוב התיקים הפליליים מסתיימים בהליכים בעלי אופי מנהלי. פרופ' קנת מן, מייסד הסנגוריה הציבורית, הסביר זאת במאמר שפורסם לאחרונה עבור הכרך "ההליך הפלילי – כשלים ואתגרים", בעריכת אלון הראל (ראו תמונת כריכה למטה): "עיקר הקביעות של האחריות הפלילית נעשה במסגרת מנהלית בין תובעים לסנגורים, כשהם פועלים בשדה מנהלי, במשרדי התובעים, בחדרם של התובעים בבית המשפט או בפרוזדור בית המשפט, ובהיעדר ביקורת שיפוטית ישירה על הערכת הראיות."

ומוסיף, "ההליך הפלילי המנהלי מוותר על דיוק עובדתי למען סיומם של מרב התיקים בהודאת נאשמים באשמה ובהבעת חרטה.  בהליך הפלילי המנהלי נדחק ניהול ההוכחות הצדה. התמריצים המובנים בפערי הענישה, האינהרנטיים לשיטת הסדרי הטיעון, מעניקים לתובעים כוח רב שיש בו להשפיע על רוב הנאשמים לבחור להודות. ..., ומביאים לכך שפחות מ – 5% מהנאשמים בוחרים לנהל הוכחות". כלומר להילחם על חפותם.

הבעיה, לדברי חגית לרנאו, סגנית הסנגורית הציבורית הארצית (ראו תמונה משמאל), בדיון בוועדת החוקה חוק ומשפט מתאריך 16.01.12, "שהסדרי טיעון היום בארץ נעשים באווירה של כפייה, עם לחצים; והלחצים האלה הם לחצים מבניים, שהם באמת עניין של יעילות, שהם נורא-נורא קשים. זאת אומרת, זה מגיע למצב שלדעתי סנגור, גם אם הוא ייצג אדם שאומר 'אני חף מפשע', 'אני לא מוכן', אם הוא לא מקיים במקביל למשפט משא-ומתן לקראת הסדר טיעון, הוא כופר בתפקיד שלו. הוא חייב לעשות את זה". עוד הסבירה לרנאו, שחלק מהלחצים נובעים, "מהקושי של סנגורים לתת אמון ביכולת של בית המשפט בארץ לזכות".

ולדברי מן במאמרו, "שיטת הסדרי הטיעון מעמידה נאשמים רבים בסיטואציה שבה הם מחליטים לקבל על עצמם אשמת שווא חלקית - עמדה סבירה בהתחשב בפערי הענישה המוצגים להם בבחירה בין הסדר טיעון לבין ניהול הוכחות. אף שאין כל ספק שהודאות שווא של נאשמים אשמים בהסדרי טיעון היא תופעה שכיחה, מערכת המשפט מצהירה כלפי חוץ שאין לאפשר לנאשם להודות במה שמוכחש על ידו."

ביולי 2010 עברה הצעת חוק עסקאות הטיעון בקריאה ראשונה בכנסת, בינואר 2012 החלו הדיונים בוועדת החוקה חוק ומשפט לצורך הכנתה לקריאה שנייה ושלישית אלא שהדיונים לא הושלמו קודם לפיזור הכנסת השמונה עשרה. בינואר 2014 הודיעה הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת החוק התקבלה במליאת הכנסת, ויש לתמוה מדוע לא חודשו הדיונים על אף פניות וחוזרות של בתי המשפט למשרד המשפטים. אלא שעם התפרקות הממשלה בדצמבר 2014, פקע דין הרציפות.

הצעת החוק, ככתוב בה, "יוצאת מנקודת ההנחה שבאה לידי ביטוי בפסק דין בפרשת בחמוצקי ובפסקי הדין שבאו בעקבותיו, ולפיה נוכח היתרונות הטמונים בהסדרי הטיעון, ניתן לראות בהם הכרח בל יגונה", ועוד נכתב כי "החוק המוצע בא לעגן את ההלכה בפרשת פלוני ואת מבחן האיזון האמור [בה]".

ועדת סדר הדין הפלילי, בראשות השופטת מרים נאור, אשר ניסחה את תזכיר הצעת החוק, דנה באפשרות להגדיר, כי תפקיד השופט הוא לוודא "מפי הנאשם" שההודאה שנמסרת בעסקת הטיעון היא הודאת "אמת ומרצון", לבסוף הוחלט להשמיט את המילה "אמת" מנוסח הצעת החוק. כך אמרה השופטת נאור בוועדה: "כל הדברים האלו אומרים שההודאה היא מרצון, ולא שהיא אמת. אי אפשר לקחת שתי מילים מפסק דין שיש בו את המילה הודאת אמת ולהכניס אותם לתוך חוק. היום קובע סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי שעובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו."

חלק מהדיונים בוועדת החוקה חוק ומשפט, התקיימו בו זמנית בהצעת חוק עסקאות הטיעון ובהצעת חוק לסגירת תיק בהסדר. הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 66), התשע"ב–2012, העוסקת באפשרות סגירת תיק בעבירות קלות, אושרה בכנסת בחודש יולי 2012 בקריאה שנייה ושלישית. ההליך הנקרא "הסדר מותנה", מותנה בכך שהחשוד הודה, ואין לו עבר פלילי בחמש השנים האחרונות. במסגרת ההסדרים התיקים ייסגרו ללא הליך פלילי, לא יושתו מאסרים בפועל, אך ניתן יהיה לכלול בהם מרכיב של שירות לציבור ותשלום קנס לאוצר המדינה או פיצוי לנפגע העבירה.

כאמור, החוק לסגירת תיק בהסדר נועד לאפשר את הרחבת האכיפה על תיקים שבהם נקיטת הליך פלילי היא לעתים אמצעי חמור מדי בנסיבות העניין, ואילו סגירת התיק גם היא אינה ממצה את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק, המצדיק תגובה חברתית הולמת גם במקרים לא חמורים.

התגבשותן של שתי הצעות חוק הנוגעות ללב העשייה במשפט הפלילי על רבדיה השונים, דורשת להבנתי למתוח קו גבול: כאשר חומרת העברה אינה מצדיקה הרשעה פלילית על כל המשמעויות הנלוות לה, ניתן לשקול את הורדת הפיקוח והבקרה על העמידה בנטל הראייתי, קרי רף ההוכחה; בשאר המקרים, חובה עלינו, כחברה חופשית, לוודא שהתשתית הראייתית עומדת בדרישה לסף הרשעה מעל לספק סביר, כנדרש על פי עקרון חזקת החפות הקבוע בחוק.

[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

כשם שמסביר רון שפירא, "יהיו מקרים בהם ניתן יהיה לטעון כי היה מקום לנקוט בהליך של אכיפה מנהלית ולהעדיפו על פני ההליך הפלילי וכי השימוש בהליך האכיפה המנהלי הוא מידתי וראוי יותר. במקרים אלה יהיה ניתן לטעון כי בשל עקרון המידתיות, אין עניין לציבור בניהול הליך פלילי."

אף שהקביעה המנהלית כי בוצעה עבירה פלילית או כי קיימת מעורבות בפלילים אינה מטילה כתם פורמלי, "הרשעה", "לא ניתן לומר כי לא מוטל באדם כתם ציבורי כאשר רשות מנהלית קובעת, במסגרת הליך מנהלי, כי הופרו על ידו הוראות חוק. זאת גם אם אין בקביעה השלטונית רכיב של הרשעה. הליך פלילי מבוסס, בראש ובראשונה, על חזקת החפות."

לא זאת אף זאת, "קביעה של רשות שלטונית לפיה מעורב אדם בהפרת הוראת חוק, וכפועל יוצא מכך נקיטת סנקציות כנגדו, הן מעשה שלטוני הנהנה מחזקת תקינות הפעולה המנהלית. חזקה זו יוצרת לכאורה מעין חזקת אשם שעל הטוען כנגד ההחלטה המנהלית הנטל להפריכה. מצב דברים זה סותר, לכאורה, את חזקת החפות."

תזכורת, מכוח חזקת החפות זכאי נאשם שלא להיענש בלא שהוכחה אשמתו במשפט. מכוח הזכות לאי-הפללה עצמית רשאי נאשם להימנע מלהודות בביצוע העבירה. הנאשם בהליך פלילי זכאי גם להתעמת עם הראיות נגדו, להביא ראיות להגנתו, ולהותיר לתביעה לעמוד בנטל ההוכחה של אשמתו מעבר לכל ספק סביר. על כל אלה עסקת הטיעון מאפשרת לפסוח.

לפי הכלל שקבע בעבר בית המשפט העליון, השופטים צריכים להימנע ממעורבות בעסקאות טיעון. כדברי הנשיא שמגר, "השתתפות של בית המשפט במשא ומתן סביב עסקת טיעון היא פסולה [...]", ע"פ 5518/91 מדינת ישראל נ' פלוני. אז מה אם כן עושים השופטים? כותב מן, "השופטים נוקטים עמדה אקטיביסטית כלפי הצדדים כדי להניע אותם להתפשר ולסיים תיקים בהסדרי טיעון", ו"הקמת הסנגוריה הפכה את האקטיביזם השיפוטי - שבגלל היעדר ייצוג התקיים במידה מוגבלת בלבד - לשיטה ממוסדת."

בשיטות משפט אחרות, עשיית משפט – הליך פומבי של בירור האשמה – הנה חובה שלא ניתן לסחור בה. עסקאות הטיעון מבטלות את עשיית המשפט ואף אם ייתכן כי חלק מהנאשמים נהנים מכך – ללא משפט, הזכות לייצוג גורמת לעיתים תכופות לנאשמים להודות בדברים שלא עשו, ולפגוע בזכותו של הציבור לכך שהאמת המשפטית תתקרב לאמת העובדתית.

מסקנתו החדשה של מן, "רצוי להטמיע בקהילה המשפטית ובציבור בכלל את התפיסה שבמשפט פלילי נאשמים אינם צריכים ואינם יכולים לצפות, אם יורשעו, כי הקביעה המשפטית הנוגעת לאחריותם הפלילית תהיה מדויקת או שהעונש שיוטל עליהם יהלום במדויק את מעשיהם", חותרת תחת ההַצְדָּקָה להקמת הסנגוריה הציבורית. שהרי, כפי שנכתב בדוח הסנגוריה הציבורית, ההגנה על זכות הייצוג נתפסת כמשרתת "אינטרסים ציבוריים חשובים, כגון שיפור יכולתם של גורמי האכיפה ובתי המשפט להגיע לחקר האמת, הוגנות ההליך, טוהר ההליך השיפוטי ומניעת (או לכל הפחות הפחתת) הסיכון לטעויות ולהרשעות שווא".

חזקת החפות נחשבת אחת מזכויות האדם וממושגי היסוד של שלטון החוק, וכשם שמסביר מיכה לינדנשטראוס, בספרו ״חזקת החפות״ במשפט הישראלי והאמריקני - סוגיות נבחרות, "אין לצמצם את מובנה של ״חזקת החפות״ לתוך ד׳ האמות של דיני הראיות. ערכיה של מדינת ישראל כדמוקרטיה שוחרת צדק מחייבים מתן מעמד על לזכות זו", והדרך לעשות כן היא לדידו, באמצעות "עיגונה בחוק יסוד שיאפשר פירוש רחב ומקיף של ״חזקת החפות״."

כאמור לעיל, הקושי שיוצר מסלול ההסדר המותנה במקרים שיש להעדיפו, מדגיש את הצורך והחשיבות בהקפדה על עקרונות "חזקת החפות", בתיקים שבכל זאת מוגשים בהם כתבי אישום. ההזדמנות שהזכרתי בפתח דברי, היא ההזדמנות לחזק ולהטמיע היטב את עקרון חזקת החפות במשפט הישראלי.

"אם יש היבטים פגומים, צריך לעשות תיקונים מהותיים בשיטה עצמה. שינוי השם לא ירפא אותם. משום-כך העדפתי להמשיך במונח המדויק יותר עסקת-טיעון", כתב כבר ב 1997, במאמר בכתב העת "משפטים", פרופ' אליהו הרנון, וטען ש"דווקא בעסקת טיעון חיוני הוא שבית-המשפט ימלא תפקיד פעיל", וכיוון לכך שעל השופטים להיות אקטיביים לא בלהניע את הצדדים להתפשר, אלא בווידוא קיומו של בסיס עובדתי להודאת נאשם.

בדברי הפתיחה של שופט בית המשפט העליון, חיים הרמן כהן לספרו "המשפט" הוא פונה לקורא שהספר מיועד לו וכותב בין השאר: "ספר זה נועד לעורר את רצונו ולחזק את יכולתו להבין אל-נכון ולבקר אל-נכון." זו השאיפה הראויה שלנו מבית המשפט, שיהיה אקטיבי בבירור האמת, יבין אל-נכון ויבקר אל-נכון.

קיבלנו את מערכת המשפט בירושה מהמנדט הבריטי, ובתי משפט השלום מכונים כך, כי הם נועדו במקור להבטיח את "שלום המלך" ובהמשך את שלום המדינה. אם אני מבין נכון את עמנואל לוינס, הוא מציע היפוך תפיסתי, תפקיד המדינה הוא להבטיח את שלום המשפט:

"חשיבותה של מדינת ישראל איננה בקיומה של הבטחה עתיקה (...) אלא בהזדמנות הניתנת סוף סוף למימוש תורתה החברתית של היהדות. (...) לבסוף מגיעה שעת יצירת המופת. אחרי הכול היה זה איוֹם להיות העם היחיד המגדיר עצמו באמצעות תורת צדק והיחיד שאינו מסוגל ליישמה. הכפפת המדינה למחויבויותיה החברתיות נותנת ביטוי למשמעות הדתית של תחיית ישראל (...). על בסיס זה אפשר להבחין בין יהודים דתיים ליהודים שאינם דתיים. הניגוד כאן הוא בין אלה השוחרים מדינה לצורך הצדק לבין אלה השוחרים צדק לשם הבטחת קיומה של המדינה." (חירות קשה)

ציטטתי בפתיחה את דבריו של לוינס על אירופה "היציבה". על ארץ ישראל אומר לוינס, (תשע קריאות תלמודיות, עמ' 83): "זו ארץ מיוחדת. היא דומה לרקיע. זו ארץ שמקיאה את תושביה, כשהם לא צדיקים. אין ארץ אחרת שדומה לה. הנכונות לקבל ארץ בתנאים אלה, היא הנותנת זכות על הארץ הזאת." כלומר, לא המשפט שומר על המדינה. שמירת המדינה על המשפט היא היא השומרת עליה. 

*  *  *

המאמר מבוסס הרצאתו של ד"ר יוסף זהר בכנס על יום החפות הבינלאומי – מכללת ספיר 20.03.18

[לקובץ המאמרים על עסקאות טיעון באתר, לחצו כאן]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *