אבי הראל: חי בן יוקטן והרלוונטיות שלו לימינו

[בתמונה: אבו בכר מוחמד אבן טופייל. התמונה הועלתה לויקימדיה על ידי: Sopianwar. זכויות: This file is licensed under the Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

אבו בכר מוחמד אבן טופייל (أبو بكر محمد بن عبد الملك بن محمد بن طفيل القيسي الأندلسي) נולד בשנת 1116, באזור גרנדה בדרום ספרד, למשפחה משכילה. הוא למד רפואה בסביליה ובקורדובה. בשנת 1169, התמנה לקאדי ולרופא האישי של הח'ליף  אבו יעקוב יוסף, שהיה פטרון למדעים ולפילוסופיה, למרות היותו שייך לזרם אלמוחדון[1]. אבן טופייל כתב חיבורים רבים באסטרונומיה ובפילוסופיה, אולם אנו  נדון בהרחבה בחיבורו הפילוסופי, חי בן יקטאן[2] (ראה משמאל למטה).

המניע לכתיבת האיגרת האמורה  באה בעקבות  בקשתו של "האח הנכבד האהוב והנאמן... לגלות... את סודות החכמה המזרחית[3]". עולה מכאן כי ספר זה, המנחה את תלמידו של אבן טופייל כיצד להגיע אל סודות הפילוסופיה המזרחית, לא היה פרי יזמתו של אבן טופייל. הוא נכתב כהיענות לאתגר אשר הציב התלמיד האהוב בפני מורו.

פרט לאתגר הספרותי בכתיבת חיבור שכזה, אבן טופייל מצהיר בדבריו כי בקשה זו הובילה אותו לחוויה דתית אקסטטית שקשה לתארה בלשון האנושית. חוויה זו קשה להסבירה לאחרים משום שהמדובר כאמור בעולם שאינו מדעי או רציונלי. מאחר שמצב חוויתי דתי זה אינו ניתן להמשגה, מתאר אבן טופייל את חייו של חי אבן יקטאן מרגע לידתו דרך הגעתו למצב של הידבקות באל וחזרתו בסופו של דבר לחברה האנושית.

אבן טופייל מבהיר כי קיים הבדל מהותי בין אדם שלמד והשכיל ואחר כך חווה את החוויה האקסטטית של דבקות באל, מאדם שחווה אותה ללא לימוד מקדים. אלה האחרונים מצויים בעולם דימויים בעייתי היות ולא למדו את עולם המושגים הפילוסופי, וכך הם מטעים את הנוהים אחריהם תוך אמירות לא רלוונטיות. המסקנה של אבן טופייל ברורה – אנשים שלא למדו והגיעו לחוויה שכזו עדיפה להם השתיקה מאשר אמירות חסרות שחר בפני קהל המאמינים. כדי להגיע למדרגת בעלי העיון, יש ללמוד לדעת אבן טופייל באופן שיטתי ומודרגת את כתבי אריסטו ומפרשיו, ולאחר מכאן מדעים, פיזיקה ומטאפיזיקה.

סדר לימוד זה הינו שאפתני ביותר, ועל ההולך בו להתבודד ולהתנתק מהחברה הסובבת אותנו, בהיותה מסיטה אותו ממטרתו הנעלה. אבן טופיל מכיר בעובדה שקשה מאוד להתנתק מהחברה האנושית, לכן הוא יצר מודל בו האדם הפילוסוף חי באי לבדו בסמוך לאי המיושב בבני אדם. אלה האחרונים מספקים לו את כל צרכיו בה בשעה שהוא הוגה בלימודו. במקביל, אותו חכם בודד מדריך את אנשי האי השני באופן המתאים להם לרמתם השכלית ומדבר אליהם במשלים ובדימויים בגובה עיניהם.

כאמור, האיגרת של אבן טופיל (בתמונה משמאל) מספרת על תינוק שנולד בנסיבות מעורפלות באי בודד. שם הוא לומד את התנהלות בעלי החיים וחיי בקרבם. לנקודה זו משמעות רבה, ניתוק חברתי והיחשפות בפני מציאות העולם במלוא העוצמה. בהמשך חייו על האי חי לומד להשתמש בכלים למחייתו וצובר ידע בלתי אמצעי מהטבע הסובב אותו. לאחר שהוא נתקל במציאות של מוות, הוא מסיק כי מקור החיות של כלל היצורים הוא החום הקיים בגוף החי. מכאן הוא לומד על אחדות הגוף והנפש.  בהמשך הוא מגיע להשגה של הפשטה אינטלקטואלית האומרת כי צורת פרטי המין הינה אחת ונחלקת לגופים רבים. בעצם זו שיטתו של אריסטו בניגוד לתפיסה של אפלטון בנושא.

[תמונתו של אבן טופייל משמאל

לקראת העשור השלישי של חייו, מגיע חי בן יקטאן להשגה כי קיום העולם, בין שהוא נברא ובין שהוא קדמון, מחייב את קיומו של כוח עליון המקיים אותו. כוח זה לדעתו, לא ניתן להשגה חושית ולא דמיונית. הכוח היחידי שיכול לנסות לקלוט את האל הוא השכל. לטעמו של אבן טופיל, ייחודו של האדם על פני שאר ייצורי תבל נובע מכך שהחלק הגשמי שלו מאוזן על ידי הכוח השכלי שבו, וכך האדם בלבד יכול להשיג את המציאות האלוהית. חי בן יוקטן מנסה להידמות לאל, תוך לימוד מסיבי של מהותו תוך  שהוא מנותק כאמור מהחברה האנושית והבליה. הירידה אחר כך לעולם המוחשי נותנת לחי בן יוקטן הבנה על האושר האנושי מחד ועל הסבל מאידך.

לקראת העשור החמישי בחייו, נוחת על האי של חי, אסאל, בן האי הסמוך, ובכך הוא מסיים את ניתוקו החברתי של חי בן יוקטן. אסאל בא מחברה מסודרת, ומבקש מחי ללמד את אנשי האי המיושב את דבר האלוהים. למרות מאמציו הרבים חי אינו נוחל הצלחה במשימה זו ובני האי המיושב לא קיבלו את דבריו ואת דרכו. האמירה כאן הינה ברורה – אמיתות פילוסופיות מופשטות אינם נחלתו של ההמון. בכדי ללמד אנשים חסרי השכלה פילוסופית, יש להשתמש בדימויים או בסמלים כי שעושות זאת דתות ההתגלות. חי בעקבות כישלונו שב אל מקומו המבודד, אולם מקיים יחסי גומלין מוגבלים עם בני האי השכן, שכבדו אותו על היותו חכם מופלג.

הניסיון הזה מזכיר את משל המערה של אפלטון[4], מגדולי הפילוסופים ביון העתיקה במאה הרביעית לפני הספירה, שם מבקש אחד האנשים שזכה לעלות למעלה ללמדם ולחנכם בדרך הנכונה. גם שם וגם בסיפורינו הדבר לא צולח, משמע שדרך ההמון אינה יכולה להכיל את האמת הפילוסופית על בורייה. תפיסה זו נמצאת (תוך שינויים מתבקשים של היהדות)גם במשנתו של הרמב"ם, וגם שפינוזה בן הרנסנס מאמץ אותה אל חיקו.

[בתמונה משמאל: תרשים אילוסטרציה למשל המערה של אפלטון. האיש במערה רואה את צלו של הכד האמתי. התרשים הועלה לויקיפדיה על ידי Gothika .

This file is licensed under the Creative Commons Attribution-Share Alike 4.0 International]

הניסיון למצוא הרמוניה בין עקרונות הפילוסופיה וההתגלות הדתית עולה בסיפורו של חי בן יוקטן על שירטון. הפתרון שאבן טופיל מציע הוא שחברה שצריכה להנחיה בדרך האמת, עליה לקבל את דת האמת שבה נמצאים האלמנטים הנכונים  לחיי חברה תקינים ואף מעבר לכך. דת זו כמובן לדעת אבן טופיל היא דת האסלאם מתוך המצוות שבני האי המיושב מקיימים – תפילה, צדקה צום ועלייה לרגל. כאן רומז אבן טופיל לנקודה מרכזית במשנתו והיא תיאוריית הפטרה המוסלמית, שאומרת כי כל אדם באשר הוא נולד מוסלמי, אלא שהוריו או יהדו או הפכו אותו לנוצרי. לשון אחר, מי שאינו מוסלמי חי בסטייה זמנית וסופו שישוב לדת האמת האיסלאם. מי שסטייה זו מתמשכת אצלו יתר על המידה, יש לפעול כלפיו שיתאסלם. נקודת מוצא חשובה לכל ניסיונות הג'יהאד מאז ועד היום.

אחרית דבר. סיפורו של חי בן יוקטן מראה כי אין אפשרות למצוא הרמוניה בין הפילוסופיה להתגלות הדתית. אותו חי הוא לכאורה בן בלי דת, מגיע להשגתו במנותק מהחברה האנושית. ברם, אבן טופיל כמוסלמי, ראה בדת האסלאם את האפשרות הטובה ביותר לחנך את כלל החברה האנושית לגווניה. התנועה לה השתייך, האלמוחדון, ראתה בעצמה תנועה שתפקידה להחזיר את הסטייה הזמנית כל היהודים והנוצרים כאחד לחיק האסלאם. דבר זה נעשה כידוע לא רק בדרך של שכנוע פילוסופי אלא באמצעות כוח הזרוע, וזה אחד המוטיבים הראשיים בניסיון המוסלמי לכבוש את ספרד מידי הנוצרים. אמנם תנועת האלמוחדון לא קיימת עוד, אולם התפיסה שלה לא נמוגה ואנו רואים כיום רצון מוסלמי גובר והולך להחזיר את הנוצרים והיהודים לחיק האמונה המוסלמית.

מקורות

[1] אלמוחדון הייתה שושלת מוסלמית ששלטה בצפון אפריקה, ובחלק מספרד במאה ה-12 וה-13. אנשי האלמוחדון קראו לשוב לדת האסלאם ורדפה עד חורמה יהודים ונוצרים כאחד.

[2] מראי המקום במאמר זה לקוחים מתוך- יאיר שיפמן(להלן שיפמן, חי), חי בן יקטן, תרגום והערות מערבית, אוניברסיטת ת"א, 2009.

[3] שיפמן, חי, עמוד 10. החכמה המזרחית נקראה בשם זה היות ונהגתה בידי חכמי המזרח המוסלמי, ובראשם החכם אבן סינא.

[4] אפלטון, כתבים, תרגום י. ליבס, ב', 421 – 426.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.