יוסף זהר: גם האמת היא אופציה

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Jason Taellious לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים על עסקאות טיעון באתר, לחצו כאן]

ד"ר יוסף זהר, הינו עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.

יוסף הואשם ברצח שלא היה, ישב במעצר שלושה חודשים באבו-כביר וארבע וחצי שנים (!) במעצר בית עד שזוכה זיכוי מלא מכל אשמה.

לאחר מאבק של ארבע שנים נוספות, הפרקליטות ומשטרת ישראל פיצו את זוגתו ואותו על הנזק והעוול שגרמו להם.

*  *  *

"לאחר שהצדדים סיכמו כי א' יבצע עבודות שירות בגין גניבה חד פעמית מהמרכול בו עבד, התעקש התובע שהנאשם יודה בגניבת סכום גבוה מהסכום שהודה שגנב. "מה זה משנה?!" אמר התובע, "וחוץ מזה איזו עוד אופציה יש לך?" התריס כנגד הסנגור. השיב הסנגור "גם האמת היא אופציה".[1]

ביולי 2010 עברה הצעת חוק עסקאות הטיעון[2] בקריאה ראשונה בכנסת, בינואר 2012 החלו הדיונים בוועדת החוקה חוק ומשפט לצורך הכנתה לקריאה שנייה ושלישית, אלא שהדיונים לא הושלמו קודם לפיזור הכנסת השמונה עשרה.[3] בינואר 2014 הודיעה הממשלה על רצונה להחיל דין רציפות על הצעת החוק התקבלה במליאת הכנסת, ויש לתמוה מדוע לא חודשו הדיונים. אלא שעם התפרקות הממשלה בדצמבר 2014, פקע דין הרציפות.

ועדת סדר הדין הפלילי בראשות השופטת מרים נאור, אשר ניסחה את הצעת החוק,[4] דנה באפשרות להגדיר, ברוח פס"ד פלוני,[5] כי תפקיד השופט הוא לוודא "מפי הנאשם" שההודאה שנמסרת בעסקת הטיעון היא הודאת "אמת ומרצון", לבסוף הוחלט להשמיט את המילה "אמת" מנוסח הצעת החוק. כפי שאמרה השופטת מרים נאור בוועדה: "כל הדברים האלו אומרים שההודאה היא מרצון, ולא שהיא אמת. אי אפשר לקחת שתי מילים מפסק דין שיש בו את המילה הודאת אמת ולהכניס אותם לתוך חוק. היום קובע סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי שעובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו."

על יכולתו המוגבלת של שופט בן אנוש לוודא "מפי הנאשם" אף שההודאה נמסרה מרצון, אפשר ללמוד מעט מן הדוגמה הבאה: בשנת 2011 בית משפט השלום בצפת דחה באופן חריג עסקת טיעון שבמסגרתה הודה נאשם בעבירת איומים, בשל חששו של השופט כי הודאתו אינה כנה ואמתית. בעקבות זאת נפתח שלב ההוכחות במשפט, ובסופו אף זוכה הנאשם מכל עברה. "התקשיתי להאמין שבסופו של דבר הצדק ייצא לאור", אמר הנאשם לכתב, "כבר הרמתי ידיים והסכמתי להודות בעבירה שלא עשיתי רק כדי שהכל יהיה מאחוריי".[6]

הפרשה מלמדת כי מקרה זה הוא כה חריג וייחודי עד שזכה לדיווח חדשותי, והוא מעיד על כלל המקרים שבהם מתקבלת הודאת הנאשם ללא עוררין. עורך דין ותיק, שטיפל בעשרות עסקאות טיעון, אמר לכתב שסיקר את הפרשה כי "אם שופטים חורגים מעסקת טיעון הרי שמדובר בגובה העונש ולא בדחיית ההודאה", והסביר, "לרוב, המערכת לוחצת לסיים תיקים בהסדרים כדי לחסוך בזמן, בעוד שבמקרה הזה שופט דווקא לקח על עצמו עבודה כדי להוציא את הצדק לאור". כדברי ר' ישמעאל: "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא".[7]

כיצד אם כן התגבשה הצעת החוק, אף על פי שחברי הוועדה אומרים בפה מלא כי תכלית החוק (המשפט הפלילי) הוא בירור האמת, ואין לשופט יכולת לדעת את האמת מפי הנאשם על סמך הודאתו, וספק אף אם יש לו יכולת לדעת האם הודאת הנאשם מרצון חופשי?

השתלשלות הניסוח של הצעת החוק

להלן השתלשלות הניסוח שנקבע בתזכיר עסקאות הטיעון כפי שמופיע בפרוטוקול דיון הוועדה לסדר דין פלילי בראשות כב' השופטת מרים נאור (בתמונה משמאל), מיום 14.2.2007:

[תמונתה של מרים נאור משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי קובי גדעון , לשכת העיתונות הממשלתית. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
  • דרור ארד אילון (יו"ר ועדת האתיקה הארצית של לישכת עוה"ד): אני רוצה לשאול על סעיפים 10-11 למסמך. מדוע בחרתם להעמיד כשומר בשער על הבעיה הכאובה של הרשעת חפים מפשע את התובע ולא את בית המשפט. מי שאחראי להחליט אם זו הודאה לגיטימית זה בית המשפט ולא התובע. בארה"ב חייב השופט לדבר במישרין עם הנאשם, ולברר שהוא מודה בעובדות. במקרים שהנאשם עושה הפרצופים השופט צריך שלא לאשר את ההסדר.
  • ענבל רובינשטיין (הסניגורית הציבורית הארצית): יש בסעיף 155ז להצעה הוראה שהשופט יוודא את תוכן ההסדר. ראינו את זה בארה"ב.
  • דרור ארד אילון: השופט צריך לוודא עם הנאשם ולא עם הסנגור.
  • דרורה נחמני-רוט (עו"ד במשרד המשפטים): ההערה בנקודה זו היא נכונה. הסעיף שבתזכיר לא מספיק. אני אקרא קטע מתוך פס"ד פלוני "בטרם יקבל בית-המשפט את הודיית הנאשם, יסביר לו בית-המשפט כי הוא אינו קשור להסדר הטיעון, וכי קיימת אפשרות שלא יגזור עליו את העונש המוסכם בינו לבין התביעה. בית-המשפט יוודא כי ההודיה היא הודיית אמת, וכי הנאשם הבין את משמעות הודייתו ואת התוצאות הצפויות בעקבותיה. משמעות הדבר היא כי הודיית נאשם הניתנת בפני בית-המשפט אסור שתהא הודיה על-תנאי או הודיה מסויגת, שכן יהא בכך כדי לחתור תחת בירור אמיתותה של ההודיה על-ידי בית-המשפט ותחת בחינת הבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו" [ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 611]. האלמנטים האלו חסרים בהצעת החוק. יש חובות של תובע, אין חובות של בית משפט.
  • השופטת מרים נאור (יו"ר הוועדה): כשנאשם מודה בפני בית משפט אתה שואל אותו: הבנת? מקובל עליך? הוא אומר כן. אחר כך יש תסקיר ואז בפני שירות המבחן הכל מתהפך. ואז השופט שואל מה קרה פה, אם אתה אומר שאתה לא אשם, בוא ננהל משפט. ואז הסנגור קם ואומר לא, הנאשם התרגש. הנושא הזה בעצם חורג מנושא עסקאות הטיעון. הוא מתייחס להודאה בכלל - עם עסקה או בלי עסקה. הנאשם צריך להיות מיוצג בכאלו הסדרים, אבל כשיש את הסנגור כחיץ מסוים בין הנאשם ובית המשפט, וגם בין התובע ובין הנאשם - אני רוצה לשאול שאלה פרובוקטיבית - האם לשופט יש באמת את הכלים לדעת שההודאה היא הודאת אמת? מקובל עלי לקיים את ריטואל ההסברה, אבל האם באמת יכול בית המשפט לדעת שההודאה  היא הודאת אמת?
  • דרורה נחמני רוט: אין רמה של וודאות אבל משהו לכאורה צריך להיות. לפי מה שכתוב כרגע בתזכיר זה אפילו לא מגיע לרמה של לכאורה. הנאשם רק צריך להבין את תוכן ההסדר ומשמעותו ושבית המשפט לא מחויב להסדר. אין את העניין של הודאת אמת, והפסיקה מדברת על זה. צריך להוסיף את חובות בית המשפט.
  • אלי אברבנאל (פרקליט מחוז ירושלים): הסיטואציה של הסדר טיעון היא סיטואציה מובנית של חשש להרשעת שווא, אבל צריך לצמצם את הסיכון. אני מציע שייאמר בתוך החוק שהתובע רשאי במסגרת שיקוליו לבחון אם מדובר בהודאת אמת. בא סנגור ואומר שהנאשם חף מפשע, אנחנו אומרים שהוא לא, ואז הסנגור מבקש הסדר טיעון. אני מסרב כי עכשיו הסנגור אמר שהנאשם חף מפשע. טוב שיהיה כתוב שזה שיקול לגיטימי. שנית, טוב שבית המשפט יעשה חקירה נגדית קצרה. זו סיטואציה מובנית של פיתוי, ולכן צריך לתת לכל הפחות כלים לצמצם את הסיכון. לבטל את הסיכון כמובן שלא נצליח. אני מציע שכן להכניס שזה שיקול של התובע, וגם שבית המשפט ישאל ויברר.
  • השופט יעקב צבן: מה קורה אם הנאשם אומר כן לחמישים אחוז. זה קורה הרבה. הוא אומר כן לחלק מהעובדות וחלק לא.
  • אלי אברבנאל: אז הוא לא מודה.
  • יאיר גולן (סניגור פרטי): לא נתקלתי במסות של חפים מפשע שמודים שזה מצדיק חקיקה.
  • אלי אברבנאל: לפעמים הדברים נאמרים במפורש - הנאשם חף מפשע אבל רוצה הסדר.
  • שוקי למברגר (עו"ד במשרד המשפטים): זה לא נכון לקבוע בחוק את חובת התובע לברר מה אמת בהודאה. זה קיים בהנחיות וזה מוטל על בית משפט. לעורך דין אסור להסכים עבור לקוחו להסדר טיעון אם הוא חושב שהוא חף מפשע, ובודאי אסור לתובע. זה בהנחיות וזה חלק מהאתיקה של התובע. לכן הנטל צריך להיות בחוק על בית המשפט. היום בהודיה שלפי סעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי, רשאי בית המשפט לא לקבל את ההודאה.
  • מרים נאור: זה חריג.
  • שוקי למברגר: זה עדיין אומר שלבית משפט יש שיקול דעת. אולי צריך להרחיב מעט בהסדרי טיעון. באופן אמיתי אני לא רואה ייחוד בין הודאה במסגרת הסדר טיעון והודאה אחרת, ואולי צריך להרחיב לגבי  הודיה בכלל שלא רק שבית משפט רשאי לא לקבל הודאה, אלא שבית משפט יקבל הודאה אם נוכח שההודאה היא הודאת אמת.

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Bill Dimmick לאתר flickr]

  • ענבל רובינשטיין: אני חושבת שלבית משפט יש חובה לבדוק שהנאשם מבין במה הוא מודה ואם הוא מבין את הודאתו. לדעת מה האמת? לבית משפט אין כלים לדעת, בודאי כשאדם מודה.
  • השופטת מרים נאור: אי הידיעה לגבי מה קרה זה החריג או הכלל?
  • ענבל רובינשטיין: הכלל. הממצאים שנקבעים הם באופן נדיר באמת מה שקרה במציאות. המסגרת של האישומים היא פיקטיבית - היא משקפת את הסכמות הצדדים. השופט שואל במה הנאשם מודה. כשהנאשם מיוצג אנחנו מוותרים על ההקראה. הריטואל נותן מחויבות מסוימת. אני רוצה שהנאשם יגיד בקול שלו שהוא מודה, לא עורך הדין. אתית אני חושבת שסנגור מצווה להגיד לבית משפט מה שהנאשם אומר. זה גם מקל עלי שאדם אומר בעצמו ולא אני צריכה להגיד שהוא מודה. אני חושבת שליד זה, שבית המשפט צריך לוודא שהנאשם מבין את ההסדר. בית המשפט לא יכול לוודא שזו הודאת אמת אלא שהנאשם הבין שהוא מודה ובמה הוא מודה.
  • השופטת מרים נאור: דוקא הודאה שיש עמה תמורה צריכה להדליק נורה אדומה.
  • דפנה ביינוול (פרקליטה בתביעה הכללית): אין היום הודאה שאין עמה תמורה.
  • השופטת מרים נאור: את [ענבל רובינשטיין] תאפשרי לנאשם שאמר אני לא מודה, כן להודות?
  • ענבל רובינשטיין: אני אמרתי שבמסגרות של כתבי אישום שיש בהם הודאה או הכרעת דין, המסגרת שמוסכמת על הצדדים או על בית המשפט לא דומה בהכרח למה שקרה במציאות. התפקיד של הסנגור  הוא להגיד "אם אתה לא אשם אל תודה". אבל לסנגור יש חובה לומר לנאשם מה ההשלכות שהוא לא מודה, ומה הסיכון. אם יש הסדר טיעון, ואתה הסנגור יודע, שאם הוא לא יקח את העסקה הוא יקבל לדעתך הרבה יותר שנות מאסר, אז הסנגור צריך להגיד את זה לנאשם. אם הנאשם אחרי זה אומר אני אודה כדי לקבל את העונש הקל למרות שלא עשיתי, עורך דין סביר ייעץ להודות במשהו שהנאשם אומר שהוא לא עשה. לעולם תחזור על המנטרה, אל תודה במה שלא עשית, אבל החיים חזקים מזה.
  • השופט יעקב צבן: ואז הסנגור צריך להגיד לבית משפט?
  • ענבל רובינשטיין: מה פתאום, יש חסיון.
  • דרור ארד אילון: ענבל מתארת נכוחה את הדברים. נקח את המקרה שמישהו עבר או לא עבר באדום, והוא מודה כדי לחסוך את הזמן, למרות שהוא לא עשה זאת. ברור לנו שבעבירות קלות הלוגיקה הזו היא לוגיקה מוכרת. ניקח דוגמא של עבריין מקצועי, שעכשיו מואשם בעבירה שלא עשה. הוא יודע מה המערכת נותנת, ורוצה עסקה, והוא יודע לשחק את המשחק עם הסנגור כדי שילך איתו להסדר טיעון. העמדה הזו שמרימה גבות לכך שאנשים חפים משפע עושים עסקאות פירושה שסנגור לא יוכל להגן עליו, והדרך היחידה שהנאשם יעשה הסדר במצב כזה הוא בלי סנגור.
  • שוקי למברגר: יש עולם מעשי שיש פער בינו ובין עולם הנורמה. החוק נבנה על פי עקרונות השיטה ולא על פי עולם המעשה. החוק לא יכול להשלים עם מציאות שסותרת את תכלית החוק. החוק מניח הנחה של בירור האמת, ולא יכול להניח הנחה אחרת.
  • דרור ארד אילון: לא יתכן המצב שבו בית המשפט שלח בן אדם לחמש שנים לכלא בלי ששאל אותו פעם אחת כשהוא מתבונן בו אם הוא ביצע את העבירה.
  • השופטת מרים נאור: יש היום כתבי אישום שכל אחד הוא ספר. אני לא חושבת על כתבי האישום הקצרים אלא נניח על כתבי אישום של פשע מאורגן.

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Jon Nicholls לאתר flickr]

  • השופט יעקב צבן: עכשיו נסגרו 25 מתוך 28 כתבי אישום בתיקים של מהילת הדלק. כל נאשם הודה בפרטי פרטים שאף אחד לא יכול לזכור אותם. כתב האישום הוא 300 עמודים.
  • אלי אברבנאל: הרעיון הוא לוודא ככל שניתן שההודאה היא הודאת אמת. בפסק דין פלוני בית המשפט קבע נוסחה. לא צריך להכנס לפרטים איך זה צריך להיות.
  • דרורה נחמני רוט: הסנגורים לא צריכים להסביר מדוע הם עושים הסדרי טיעון, אלא זה מוטל על התביעה. אבל אני לא מסכימה שבית המשפט לא צריך להתערב.  הדגש בהודאה מרצון הוא לא המובן של הודאת אמת אלא שהיא נעשית מרצון.
  • ענבל רובינשטיין: נכון. המילה אמת לא צריכה להופיע שם.
  • דרור ארד-אילון: אפשר לכתוב "יוודא בית המשפט מהנאשם שהוא הבין ושהודאתו היא מרצון". הבעיה היא של רצון חופשי והאבחנה של דרורה היא נכונה.
  • שאול גורדון: אין ספק שבמציאות של הסדרי טיעון יש פוטנציאל של הודאת שוא, אבל לגלגל את זה על התביעה זה לא פתרון. צריך להשאיר את זה, לא אומַר לכוחות השוק, אבל זה שבהתחלה נאשם וסנגור עומדים על רגליים אחוריות ואומרים שלא עשו, זה לא סיבה לא לעשות הסדרי טיעון. זו טקטיקה ומותר להתנהל בצורה כזו. צריך להשאיר את זה לצדדים, אם מהטעם שאי אפשר לבדוק את זה. בית המשפט צריך לבדוק ולשמוע מפי הסנגור.   בית המשפט לא יכול לבדוק שההודאה היא אמת, אלא שניתנה מרצון.
  • השופטת מרים נאור: אפשר לסכם את הנקודה בכך שבית המשפט יוודא מהנאשם שהנאשם הבין את כתב האישום ועשה הסדר טיעון מרצון חופשי.
  • השופטת רבקה פלדמן: איך אוודא שזה נעשה מרצון חופשי?
  • שוקי למברגר: אם הוא הבין חזקה שזו הודאת אמת.
  • דרורה נחמני רוט: [קוראת שוב את הקטע המצוטט לעיל מפסק דין פלוני] .
  • השופטת מרים נאור: כל הדברים האלו אומרים שההודאה היא מרצון, ולא שהיא אמת. אי אפשר לקחת שתי מילים מפסק דין שיש בו את המילה הודאת אמת ולהכניס אותם לתוך חוק. היום קובע סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי שעובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו.
  • שוקי למברגר: זו חזקה. בתנאים אלו רואים אותה כמוכחת.
  • אלי אברבנאל: בסיטואציה של הסדר טיעון זה לא מספיק.
  • השופטת מרים נאור: גם אם קיבלת הודאה שעל פניה היא בסדר ושבהמשך התברר לך שההודאה היא לא הודאת אמת, בטל אותה.
  • ענבל רובינשטיין: אני חושבת שלנאשם יש זכות להודות בבית משפט הודאה שאינה אמת. רמת הענישה כל כך גבוהה בעבירות מין שאני חושבת שסנגור טוב צריך לעשות מאמץ לעשות הסדר טיעון טוב.
  • דרור ארד אילון: סיכויי הרשעה בעבירות מין קלות כחמורות הן מעל 90% ואני עדִין. האחוז הסטטיסטי של הרשעה הוא רלוונטי מאוד לנאשם.
  • אלי  אברבנאל: לשם ההגזמה, הדברים אומרים שאולי לא צריך הסדרי טיעון בכלל. אם היה כאן אדם מן הציבור הוא לא היה מאמין על המקח והממכר. לא יכול להיות שתורת המשפט תושפע מזה.
  • ענבל רובינשטיין: היום אין כמעט שופטים ששוקלים את האפשרות שהנאשמים אומרים אמת.
  • דרור ארד אילון: אני מסתייג מהדברים, זה מוגזם. זה נכון שאחוז ההרשעה הוא מאוד גבוה, וזה מתוך הנחה שאני לא מבקר את אחוז ההרשעה.
  • ענבל רובינשטיין: לפי פרסומי הפרקליטות, מדובר על אחוזי הרשעה בתיקי פרקליטות בלבד, בין 75%-85%. 20% בערך מסתיימים בדרך אחרת (עיכוב הליכים, חזרה מכתבי אישום, זיכויים).
  • השופטת מרים נאור: מכל מה שדיברנו אפשר לעשות סיכום ביניים, שבית המשפט יוודא מפי הנאשם שהנאשם הבין את ההודאה וכי היא ניתנה מרצון.

[לקובץ המאמרים על עסקאות טיעון באתר, לחצו כאן]

מקורות

[1] חוויה שסופרה מפיו של הסניגור.

[2] הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 65) (הסדר טיעון), התש"ע–2012.

 [3]לדיון במליאה בקריאה ראשונה בהצעת החוק ראו בקישור: http://www.knesset.gov.il/huka/LawPlenumProtocol.asp

[4] תזכיר חוק שהוכן במשרד המשפטים, שמספרו 803-10-2009-000897, התזכיר התפרסם בתאריך 14 ביולי, 2009.

[5] ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 611].

[6] השופט פקפק באמינות ההודאה וזיכה את הנאשם, אלי אשכנזי, הארץ, 30.12.2011.

[7]  ברייתא דרבי ישמעאל.

One thought on “יוסף זהר: גם האמת היא אופציה

  1. Pingback: יוסף זהר: הודאה - אמת או חובה? - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *