[תמונה חופשית שהועלתה על ידי reynermedia לאתר flickr]
[לקובץ המאמרים: 'כשהאמצעי הופך למטרה - הכל על הסטטיסטיקה המשטרתית', לחצו כאן]
ד"ר יוסף זהר, הינו עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.
יוסף הואשם ברצח שלא היה, ישב במעצר שלושה חודשים באבו-כביר וארבע וחצי שנים (!) במעצר בית עד שזוכה זיכוי מלא מכל אשמה.
לאחר מאבק של ארבע שנים נוספות, הפרקליטות ומשטרת ישראל פיצו את זוגתו ואותו על הנזק והעוול שגרמו להם.
* * *
נהוג לתפוס את הסטטיסטיקה כמעוותת את המציאות ונתונה למניפולציות. בדיחות רבות ממחישות זאת. כך למשל, מספרים שסטטיסטיקאי המחוז דיווח כי בכפר קטן בו הייתה אישה בחודש התשיעי להריונה, תשע נשות הכפר בממוצע נמצאות בחודש הראשון...
על פי דיווחי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) מאז קום המדינה שיעור ההרשעות במשפט הפלילי בישראל, נסק מכ-70% בשנת 1951 לכ-99.9% בשנת 2008. נתונים אלו הולידו סימני שאלה וביקורת על התנהלות גורמי האכיפה ומערכת המשפט, ומעלים ספק באשר להתקיימותה של חזקת החפות בפלילים.
מאידך, הועלו טענות על שיטת הדיווח שאינה משקפת את המציאות כהווייתה וכדוגמה לכך הונח, "מקרה שבו מיוחסים לנאשם עשרה פרטי אישום, אולם במסגרת הסדר טיעון נמחקים תשעה מתוך עשרת האישומים ונותר בכתב האישום המתוקן אישום אחד בלבד, שבו הנאשם מודה ומורשע. גם תיק כזה יירשם כ"הרשעה", למרות שמדובר ב-90% אי-הרשעה לכל דבר ועניין ." ("שיעור הרשעות של 99.9% בישראל: האם המשפט מעוות או רק הסטטיסטיקה מעוותת?", צבי לקח ואמיר דהן, דין ודברים ה, תש"ע).
הסיבה המרכזית לעלייה בשיעור ההרשעות במשפט הפלילי בישראל היא תופעת עסקאות הטיעון. בעסקת הטיעון, שהיא הסכם בין התביעה לבין הנאשם, הנאשם מודה באשמתו ומורשע, זאת בתמורה להפחתה בסעיפי האישום ו/או בעונש המלא. על פי מחקר שנערך ע"י אוניברסיטת חיפה, בשיתוף עם הנהלת בתי המשפט (אורן גזל-אייל, ענבל גלון וקרן וינשל מרגל, "שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים פליליים", מאי 2012; ראו תמונת הכריכה משמאל), בשנת 2011 כ-7% בלבד מהכרעות הדין בפלילים התקבלו לאחר דיוני הוכחות.
לכאורה, היינו מצפים שבמערכת משפט המבססת הרשעות על הודאות הנאשם, התעקשותו של נאשם לנהל משפט תהווה סיגנל לשופט על חפותו, ושיעור הזיכויים במשפטי הוכחות יעלה, אלא שכפי שהסברתי במאמר על הבעיה המעגלית של מערכת המשפט הפלילי והתרופה לה, עסקאות הטיעון מעלות את ההסתברות להרשעה גם במשפטי ההוכחות. בעוד שבשנת 1951 כ-40% ממשפטי ההוכחות הסתיימו בזיכוי הנאשמים,[1] בשנת 2011 כ-9% בלבד מהנאשמים המעטים אשר נלחמו על חפותם, זוכו מכל סעיפי האישום נגדם!
סיבה אפשרית נוספת לעלייה בשיעור ההרשעות נעוצה בכך שכ-30% מכתבי-האישום שמוגשים נסגרים בעקבות חזרה מכתב-האישום על-ידי התביעה, ביטול כתב אישום ומסיבות אחרות. כלומר, יתכן כי התביעה מעדיפה במקרים רבים לחזור בה מכתב האישום מאשר "לחטוף" זיכוי בבית המשפט.
בעקבות הביקורת שינתה הלמ"ס את אופן החישוב והחילה אותו רטרואקטיבית, והיא מפרסמת נתונים, שלפיהם שיעור ההרשעות הוא רק 85%. על פי ההודעה שמסרה לעיתונות, "משפטים שבהם נתן בית המשפט צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור תוך ביטול הרשעה לפני מתן גזר הדין, ייחשבו כאי-הרשעה." ("משכתבים את ההסטוריה", בועז סנג'רו, עורך הדין, יוני 2015).
[בתמונה למעלה: מאמרו של בועז סנג'רו]
כשם שלא ניתן לומר על אישה בחודש הראשון להריונה שהיא 10% בהריון, כך גם לא ניתן לומר על נאשם שזוכה מרוב האישומים נגדו שהוא 10% עבריין מורשע. גם אם קיימים עיוותים באופן הצגת הנתונים, (לדברי בנט שלין, האחראי על סדר ציבורי בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הנתונים עליהם מתבססים טבלאות שיעורי ההרשעה בפלילים מגיעים מהמשטרה), הרי שהם עקביים לאורך השנים, והמגמה שלהם אכן מצביע על העלמות הזיכויים במשפט הפלילי בישראל. לשם השוואה בשנת 2008, בה רק אחד מאלף הכרעות דין בישראל הסתיים בזיכוי הנאשם, עמדו שיעורי ההרשעות בבתי המשפט הפדרליים בארה"ב על כ-90% ובבתי המשפט במחוזות באנגליה על כ-82%.
הערות
[1] בהנחה ששיעור ההודאות במשפט היה כ-25% (ומכאן שב 45% (70%-25%) מהמשפטים הורשעו הנאשמים לאחר דיוני הוכחות), וכ-75% מהכרעות הדין התקבלו לאחר דיוני הוכחות, אזי שיעור המורשעים במשפטים שהתנהלו באותה העת עמד על כ-60% (45% הרשעות לאחר דיוני הוכחות מתוך 75% משפטי הוכחות).
[לקובץ המאמרים: 'כשהאמצעי הופך למטרה - הכל על הסטטיסטיקה המשטרתית', לחצו כאן]
מקורות
- צבי לקח ואמיר דהן (תש"ע), "שיעור הרשעות של 99.9% בישראל: האם המשפט מעוות או רק הסטטיסטיקה מעוותת?", דין ודברים ה.
- אורן גזל-אייל, ענבל גלון וקרן וינשל מרגל (2012), "שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים פליליים", חיפה: אוניברסיטת חיפה, המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה, מאי.
- בועז סנג'רו (2015), "משכתבים את ההסטוריה", ,עורך הדין, יוני 2015.
- יוסף זהר (2017), 'הבעיה המעגלית' של העומס בבתי המשפט, ייצור ידע, 18/4/17.
אני מסכים שיש בעיה בשיטת המיון של הרשעות וזיכויים. אכן, היה כדאי ללכת בעקבות ההצעה של צבי לקח ואמיר דהן ולספור זיכויים והרשעות לפי סעיפי אישום.
אבל.., הדברים לא כל כך ברורים כפי שמוצגים כאן, ובוודאי לא כפי שמציגם סנג'רו. עם זאת, תקצר היריעה כאן מלפרטן. איני מבין מהיכן שאב זוהר את ההנחה שלו שניהול משפט היא סימן לחפות.
אבל, אני מוכן לאמץ את ההנחה הזו של זוהר לפיה "התעקשותו של נאשם לנהל משפט תהווה סיגנל לשופט על חפותו". נהדר. בואו קצת נפתח את ההנחה שלו לשלוש נוספות (ויש עוד כמה אפשריות):
1. שתיקה בחקירה היא סיגנל לאשמתו של חשוד. רק צריך לשנות מעט את החוק ואת גישת השופטים.
2. הסכמה להודאה בהסדר טיעון היא סיגנל ברור לאשמתו של נאשם. לכן, לא צריך לתת אפשרות לנאשם לחזור בו מהודאתו בהסדר (כפי שמידי פעם מתירים בתי המשפט שלנו).
3. היוועצות עם עורך דין אף היא סימן לאשמה. הרי חף מפשע לא צריך עורך דין.
מאיר תודה על הנקודות שהעלית.
1. אין משמעות לספירת זיכויים והרשעות לפי סעיפי אישום, כיוון שבמערכת משפט המבוססת על עסקאות טיעון סעיפי האישום מתרבים ומתנפחים לצורך המיקוח.
(ראה: בכירה בפרקליטות מאזור המרכז: "זה אחד הטריקים שלנו. הרבה פעמים הקלפים שלנו כתביעה מועטים, אבל בהחלט יכול להיות שלצורך המיקוח מגישים כתב אישום על סעיף חמור יותר" 7.2.2006 ynet).
2. ניהול משפט עד תומו הוא בהחלט סיגנל (אות בעל משמעות) לחפות, על אחת כמה וכמה במערכת משפט בה רוב הנאשמים מעדיפים או נכנעים ללחץ לערוך עסקאות טיעון.
3. שתיקה בחקירה עשויה להוות סיגנל לכך שהנאשם הקשיב לסניגור מנוסה היודע שכל מה שנאמר בחדרי החקירה פועל לרעתו של הנאשם.
4. הודאה במסגרת עסקת טיעון משאירה את הציבור בסימן שאלה, האם עבריין יצא בזול או שחף מפשע נכנע ללחץ מחשש פן יבולע לו אם יתעקש על אשמתו.
5. מחקרים מלמדים שחפים מפשע רבים מוותרים על היוועצות עם עורך דין כיוון שהם טועים לחשוב שהאמת מגנה עליהם. חלקם לדאבוננו, מגלים את האמת מאוחר מדי.
(ראה הסרט "ההודאות" "The Confessions", מאת עפרה ביקל, הבימאית האמריקאית ממוצע ישראלי).
עסקת טיעון הוא הפשע הכי גדול .ששופט מציעה לקבל עסקה אוי לך אם לו תסכים תקבל כפול אם תנהל משפט נאשמים עצורים יסכימו לכול עסקה רק כדי לגמור את הסיות של ההמתנות וציפפות וחוסר שינה ולחץ מאסירים מופעל על נאשם לחץ כדי שיקבל את העסקה שנבין מבחינת הפרקליטות אין יכולת לנהל את כול כמות התיקים וגם לשופטים אין יכולת לדון בכול כך תיקים לכן מאלצים נאשמים לקבלת עסקה אתה יכול לסרב ולהלחם על חפותך אבל אתה מבין שאין לך סיכוי מהסיבות אחוז הרשעות שלו מותיר לך שום סיכו.שופט שאומר לך שכדאי מאוד שתקבל את העסקה שאם לו במידה ותמצא אשם תקבל כפול גם על שביזבזתה זמן שיפוטי יקר התיחסות השופט אל התביעה הי כאל שותפתו ואילו כלפי הנאשם הי זלזול וקטיעת דיברו עד כדי שנאשם מפחד לדבר בתור נאשם אתה מבין מהר מאוד שכדאי לך לברוח משם כמה שיותר מהר שלו יוחמר מצבך ותאושם בזילות השופט .המשחק מכור התביעה אין לה יכולת שהנאשם ישפט והי עושה הכול השופט אינו שופט כלל אלה משמש כשוט לנאשם .שופט שמסיים תיקים נחשב במערכת כשופט יעיל וזוכה לקידום מכול בחינה חוקית הנאשמים מרומים בכול מיני אילוצים לקבל עסקה נאשם עצור שהגיע הדיון מעירים אותו לפני זריחת השמש אוזקים ידים רגלים ודוחסים לתה קטן שם בתא כולם בציפפות ולחץ לפני משפט וזה גורם למריבות וסכסוכים רבים לאחר המתנה ארוכה מובלים למשאית ושם ממתינים שעות ארוכות עד שיגיעו כול המשאיות ושמגעים נוסעים בזמן ההמתה הארוך הסוהרים אוכלים ואילו האסירים אפילו מים אין להם לאחר נסיעה מגיעם לבית משפט שם מכניסים לתא קטן ובציפפות נוראית ועליך להמתין בהמתנה נוראית למשפט כשאתה מגיע בסופו של דבר אתה מגיע עיף פוחד מבולבל ואתה אומר לעצמך הגעתי לבית משפט השופט ישמע את טענותי ויורא על שיחרורי והנה אתה מתחיל לדבר ומיד צועקים עליך וכשבכול זאת מאפשרים לך לדבר אתה מרגיש שאין ענין להקשיב לך ואין התיכסות ושתשכך מצדק וגורלך וכול חייך נמצאים במקום הכי מסוכן שיכול להיות ןבית משפט בעצמו מדכה אותך ואילו התביעה דוחפת אישומים באין מפריע אישומים כאלה שכול בר דעת מבין שהם לו אמורים להופיע בכתב אישום כגון אם היה לך שעון והמשתרה חושדת שהוא גנוב עליהם להוכיך שהוא גנוב או להסביר מאיפו החשדות ועוד דברים שיסבירו את החשד ולכן בכתב אישום לו יכול להופיע חשוד כגנוב ועוד כול מיני כאלה שהיא מנפחת רק בשביל ליצור רושם שמדובר בעברין שפועל ללו הרף ומסוכן לציבור וכול זאת ביודעין וכאשר בסופו של יום מתוכן כתב האישום והו תואם למציאות הנזק כבר נעשה והרושם שהשופט התרשם משפיע על כול ההליך והכי מענין שאין פוצה פה על סחיטה האשמות שו ועוד המון עברות שמופרות כדבר שבשגרה והפכו לנורמות מקובלות בבתי המשפט