אבי הראל: הקורבנות במשנת הרמב"ם, האר"י והרב קוק

[בתמונה: ציורי תנ"ך/ הכוהנים על מזבח הנחושת. ציירה: אהובה קליין © שמן על בד]

[בתמונה: ציורי תנ"ך/ הכוהנים על מזבח הנחושת. ציירה: אהובה קליין © שמן על בד]

הרמב"ם בניגוד לדעה הקלאסית של פרשני המקרא, רואה בעניין הקורבנות הכרח שלא היה ניתן לבטלו. לדבריו יש בנושא זה שני טעמים מרכזיים: האחד - מחיקת הדעה המזיקה של עבודה זרה, וחיזוק האמונה באל אחד; והשני - התאמת ציווי המקרא למצב היסטורי, מחד גיסא, ולנפש האדם המורגלת בדבר, מאידך גיסא.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקרא, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב-6 במרץ 2022

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

ספר ויקרא, השלישי מבין חמשת חומשי תורה, עוסק בעיקר בעניין הקרבנות ועבודת הכוהנים במשכן.

הרוח האנושית המודרנית לא מתחברת כלל ועיקר  לעניין הקרבנות של העולם העתיק, אך פולחן הקרבנות, שימש נושא למחלוקת עזה וקשה כבר בין חכמי ימי הביניים. הרמב"ם אומר בספרו הפילוסופי, מורה נבוכים, כי עבודת הקרבנות הינה שריד של עבודה זרה, והיות שלא ניתן היה לעקור פולחן זה מהשורש, הפך לעבודת האל.

לגישה זו קמו כמובן מתנגדים חריפים, שראו בקרבנות, מצווה דתית בעלת ערך מוסף גבוה[1].

נחזור לדעתו של הרמב"ם. הטעם הבסיסי שמביא הרמב"ם לעניין הקרבנות הינו טעם חינוכי. לא ניתן להפוך את דעת האדם מהקצה אל הקצה. אדם שהיה מורגל במשך שנים רבות לריטואל מסוים אין אפשרות לעקור אותו ממנו. מה ניתן לעשות במצב שכזה, הוא  לתת טעם ומשמעות אחרת לריטואל אותו הוא עושה כל ימיו. היות ובני ישראל היו מורגלים מאוד בעבודת הקרבנות, עוד במהלך שהותם במצרים, ולא היה ניתן להניא  אותם ממנה, קיבל הקרבן בפרשת ויקרא משמעות חינוכית של כפרה על מעשיו של האדם, כפי שהרמב"ם אומר בדברים הבאים:"... כי אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת.

[בתמונה: ציורי תנ"ך / קורבן עולה ויורד / ציירה: אהובה קליין (c)]

[בתמונה: ציורי תנ"ך / קורבן עולה ויורד / ציירה: אהובה קליין (c)]

לכן, כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט, ו') על-ידי שנדע אותו יתעלה... והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל.

לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשֹו לי מקדש (שמות כ"ה, ז'), ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשֹה לי (שם, כ', כ"א), ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א', ב'), וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו. הוא אסר שייעשׂה דבר ממעשׂים אלה לזולתו: זֹבח לָאֱלֹהים יָחֳרָם [בלתי לה' לבדו] (שמות כ"ב, י"ט); כי לא תִשתחוֶה לאל אחר (שם, ל"ד, י"ד)"[2].

אחרית דבר

הרמב"ם בניגוד לדעה הקלאסית של פרשני המקרא, רואה בעניין הקורבנות הכרח שלא היה ניתן לבטלו. לדבריו יש בנושא זה שני טעמים מרכזיים:

האחד - מחיקת הדעה המזיקה של עבודה זרה, וחיזוק האמונה באל אחד.

השני - התאמת ציווי המקרא למצב היסטורי מחד גיסא, ולנפש האדם המורגלת בדבר מאידך גיסא.

כאמור הרמב"ם עומד בודד בהשקפתו זו, ורוב הפרשנות אודות הקורבנות הינה שונה תכלית. לכן מעניין לראות את דעתו של הרב אברהם הכהן קוק, בחיבורו "חזון הצמחונות והשלום" [3]. במקום זה הוא אומר מפורשות כי לעתיד לבוא תחזור עבודת הקורבנות לקדמותה. ברם, בהמשך תפסק הקרבת קרבן מהחי ומה שיובא למקדש השלישי יהיו קורבנות מהצומח בלבד. ביסוס לדבריו יש כבר ברעיון שנמצא בתורת יצחק לוריא בן שלמה (=האר"י) [4], כי לעתיד לבוא ממלכת החי תהיה שונה בתכלית ממלכת החי המוכרת לנו כיום, כדלקמן: "... מדרגת החי שלעתיד לבא תהיה כבחינת המדבר שעכשיו על ידי עליית העולמות..."[5], ובעקבות כך, תופסק הקורבנות הקורבנות מהחי.

הנה כי כן, הרב קוק בעקבות דעת הארי, עונים על הביקורת הנוקבת, של ההשקפה המודרנית התופסת את בית המקדש כבית מטבחיים ושדה קטל של בעלי חיים שונים, היות והריטואל של הקרבת קורבן תיעלם מאליה.

[בתמונה: ציורי תנ"ך / הבאת קרבן עולה אל הכוהן / ציירה: אהובה קליין © שמן על בד]

[בתמונה: ציורי תנ"ך / הבאת קרבן עולה אל הכוהן / ציירה: אהובה קליין © שמן על בד]

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקרא, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות

[1] ראה למשל - רמב"ן, ספר ויקרא, פרק א', פסוק ט'.

[2] מורה נבוכים, חלק ג', פרק ל"ב, מהדורת שוורץ.

[3] חזון הצמחונות והשלום הוא שמו של ליקוט דברים על אידאל הצמחונות משני מאמרים של הרב קוק, שנערך על ידי הרב דוד כהן. המאמרים הם "טללי אורות" ו"אפיקים בנגב" שהודפסו בכתב העת הפלס בשנים תרס"ג-תרס"ד.

[4] רבי יצחק לוריא בן שלמה ( =האר"י ), גדול מקובלי צפת במאה ה-16, 1534 – 1572.

[5] האר"י, ספר שער המצוות, דף צ"ט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *