אלעד רזניק: האופציות של ארה"ב בסוריה

[למקור התמונה לחץ כאן]

השאלות שעמן יצטרכו האמריקנים להתמודד

עיון במפות של השטח הגדול שהיה פעם סוריה (ראו המפות למטה), מלמד כי המצב האסטרטגי בצפון סוריה מסובך משמעותית יותר מהמצב בדרומה. בצפון סוריה מעורבים יותר שחקנים בעלי אינטרסים מנוגדים, ולאחר שחרור האזור יאלצו האמריקאים להתמודד עם חמש שאלות עיקריות:

  1. איך יכולה ארה"ב להימנע ממחויבות ארוכת טווח לביטחון באזור, הכוללת נוכחות קרקעית? 
  2. מהי הדרך למנוע מדאע"ש לחזור ולהתבסס בשטח? 
  3. מהן נקודות הממשק בין הכורדים לטורקים, ואיך מונעים החמרה, שתגלוש להתנגשויות אלימות בין שני הצדדים הללו? 
  4. איך מונעים השתלטות איראנית (במישרין או בעקיפין) על השטח? (לנקודה הזאת השפעה מהותית על מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל מטעמים רבים). 

התשובות לשאלות הללו יוביל לייצוב האזור ולרגיעה על הקרקע, אבל הדרך לענות על השאלות עוברת בניסיון לרבע את המעגל. 

מפה מס' 1: המצב בצפון סוריה (המקור: Geopol Monitor):

מפה מס' 2: המצב בדרום סוריה (המקור: נציב.נט):

למי להעביר את השטח?

אחת הדרכים בהן יכולה ארה"ב להימנע ממחויבות ארוכת טווח לביטחון האזור, היא העברתו לגורמים אזוריים אחרים, בתום המלחמה עם דאעש. לפני האמריקאים עומדות שלוש אפשרויות: כוחות הציר הרוסי, הכוחות הכורדים השונים והטורקים. שלושת האפשרויות טומנות בחובן סיבוכיות כזו או אחרת:

  • מתן השטח לכוחות הציר הסורי-רוסי ( לתת למשטר אסאד - בגיבוי רוסי איראני - לשלוט בשטח) יוביל למאמצים סונים - ובכלל זה ערב הסעודית – ירדן – ואולי עוד מדינה נוספת הנמצאת מדרום לסוריה - להביא להתבססות מחודשת של דאע"ש בשטח, בשל ההתנגדות לנוכחות הרוסית-איראנית בשטח, ולמה שהיא מייצגת (רצף שיעי מגבול איראן ועד הים התיכון). הרוסים עצמם אינם מעוניינים באחריות לניהול השטח. אם האמריקאים יתנו את השטח לרוסים, הרוסים בתורם פשוט יטילו את האחריות על ניהולו בידי הסורים, והסורים יקראו למי שעושה את זה הכי טוב בשמם – קאסם סולימאני האיראני (ראו הרחבה בהמשך).
  • מתן השטח לכורדים יוביל להקמת "אל-נוסרא" (ארגון הג'יהאד האסלאמיסטי-סוני, הפועל כשלוחת אל-קאעידה בסוריה), בעזרתו האדיבה של הממשל הטורקי.
  • מתן השטח לטורקים יוביל למעשי טבח אל מול הכורדים. 

בעקבות המלחמה - הנמשכת כבר 6 שנים - אין למעשה ממשל סורי מרכזי, שיהיה מסוגל להדוף ניסיונות התבססות מחודשים של אל-נוסרא ודאעש, אם הם ינסו לחזור לשטח. 

מכאן שהדיון הנוכחי על האופציות האמריקאיות בוושינגטון לא עוסק בשאלת הכניסה ללחימה, אלא באופן היציאה מהשטח תחת הנחת יסוד אחת : ארה"ב לא רוצה נוכחות אמריקאית לזמן ארוך על הקרקע בצפון סוריה.

למה לא לתת לכוחות אסד לשלוט בשטח?

במזרח התיכון, לאירועים יש חוקים משלהם ושקיעה ב"בוץ הסורי" לא נקבעה מראש על ידי ידי האלים היוונים במחזה שלפנינו. "הבוץ הסורי" אולי אמורפי למדי ומתעתע, אבל מחייב את שקילת כלל האפשרויות המעשיות, לפני הרחבת הפעילות האמריקאית הצפויה.

האפשרות המעניינת מכולן, העומדת לפני האמריקאים, היא החזרת היציבות השלטונית לסוריה (תוך הקמת אזורים אוטונומיים בצורה זו או אחרת), בשיתוף פעולה עם הרוסים; והקמת כוחות "צבא סוריה הצפוני", תוך צרוף חלק מכוחות המורדים שיסכימו לכך, תחת הבטחה לרפורמות פוליטיות ולאוטונומיה, תוך צרוף הכוחות הכורדיים לצבא האזורי החדש. המהלך יצריך את הסכמתה של טורקיה, ובתנאים מסוימים הדבר אפשרי. 

[בתמונה: קריקטורה של הצדדים הלוחמים בסוריה, לפני עידן טראמפ. למקור התמונה לחץ כאן]

מדינות ערב יכולות לספק את הסיוע הנדרש – כלכלי וצבאי למהלך – ולרוסים לא תהיה סיבה להתנגד לו, כל זמן שהאינטרס הרוסי ארוך הטווח בסוריה יישמר (לפחות בטווח הזמן הנראה לעין). זאת, בתנאי שהמסגרת הצבאית החדשה תתחייב להילחם בדאעש ובדומיו, ויתחייבו לכך, שחלקה הצפון מערבי של סוריה - הנתון תחת שליטה מוחלטת של הכוחות העלאווים הנאמנים לנשיא המכהן - לא יועמד תחת איום. 

הקמת כוח צבאי ערבי-כורדי מודרני וחזק בחלקה הצפון מזרחי של סוריה, חייבת להתבסס על הגבולות הגאוגרפים הקיימים, ואיננה יכולה להוות בסיס להתפשטות טריטוריאלית אל מחוץ לגבולותיה של סוריה. דהיינו: לא תקום במסווה כורדיסטן עצמאית וחופשית, כיוון שהדבר מאיים על האינטרס הלאומי הטורקי (אלא אם השינויים בטורקיה יחייבו זאת). 

בדומה לאוטונומיה הכורדית בצפון מזרח עיראק, הכורדים ייהנו בשטחה של סוריה מעצמאות תרבותית וכלכלית, כזו או אחרת.

בין האוטונומיה - שתוקם בחלקה הצפון מזרחי של סוריה - לבין השלטון המרכזי בדמשק, יושג הסכם שיעגן את הקשרים ביניהם, ויגדיר את החובות והזכויות של כל אחד מהצדדים. אם אי אפשר יהיה להגיע להסכם בין הצדדים העיקריים, הסטטוס של השטח הגאוגרפי עצמו חייב להישאר ללא שינוי, עד שיתאפשר להשיג הסכם.

פירוקה של סוריה למספר מדינות, והוספת שאיפות לאומיות חדשות לבלילה המבעבעת (בעיקר הקמת מדינה כורדית עצמאית), תגביר את האלימות ותכניס מדינות נוספות למעורבות גדולה יותר (וישירה יותר) לעימות האזורי, ובכלל זה איראן וטורקיה. 

למה לא לתת למשטר אסאד לשלוט בשטח? משני נימוקים עיקריים:

  • ראשית, אסד איננו מסוגל לשלוט בשטח, וסביר להניח, שבכדי לעשות זאת יאלץ לבקש את עזרת בעלי בריתו : חיזבאללה ואיראן.
  • שנית, מתן השליטה בשטח לאסד מזמינה התנגדות של תושבי האזור, שחפצים להיפטר ממנו, ושעלולים לחזור לזרועות דאעש ולהסתפק בינתיים, בנשק שיציע הארגון ובמקום מובטח בגן עדן...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.