[כתבת ynet על בן 75 ירה לעבר פורצים לחוותו (ינובסקי, 2017)]
[לקובץ המאמרים בנושא אזורי סְפַר, לחצו כאן]
עו"ד יאיר רגב הוא קצין משטרה בגמלאות, שמילא תפקידים רבים במערך החקירות והמודיעין. בין היתר שימש כעוזר לראש האגף לחקירות ולמודיעין, ראש מפלג חקירות כלכליות וביטחוניות ביאחב"ל, ראש לשכת החקירות במרחב השפלה ועוד.
רגב ניהל מספר רב של חקירות - בישראל ובחו"ל - כנגד ארגוני הפשיעה הפעילים בישראל, ופענח מקרי שוד ורצח רבים.
הוא משמש כיום כעורך דין פרטי (משרד עורכי-דין יאיר רגב ושות'); וכמרצה בסוגיות של חוק ופשיעה.
* * *
קשה להיגמל מדפוסי פעולה ישנים... דומה שהמשטרה טרם הפנימה את עמדת המחוקק בנוגע להגנה עצמית בעקבות פרשת שי דרומי והשינויים בחוק, ומידי תקופה היא חוזרת ופועלת באותו דפוס שגוי כמקודם. הנה המקרה התורן...
מקרה הבוחן שלנו
נשוא הפעולה הפעם היה תיעוד: חבר קיבוץ חפץ חיים, עקב זליגר, בן 75, שהבחין בפורצים נכנסים למחסן ירה לקרקע - סמוך אליהם - כדי להבריחם. אולם כשהתלונן במשטרה על הפריצה, השוטרים החרימו את אקדחו והודיעו לו כי הוא חשוד בשימוש בלתי חוקי בנשק. זו הפעם החמישית שפרצו לחווה שלו בשנים האחרונות. המשטרה טוענת כי עשה שימוש לא חוקי בנשקו, והחרימה אותו. זלינגר מצידו דורש שיחזירו לו את האקדח וזועם על התנהלות המשטרה: "התייחסו אליי כמו לאחרון הפושעים". סיכם זליגר את החוויה... (ינובסקי, 2017).
כתבת ynet שסיקרה את הסיפור (ינובסקי, 2017), מכילה תיעוד מצולם, לפיו נראה זליגר מזהה את הפורצים נכנסים למחסן שבבעלותו, יורה לרצפה ומצליח להבריח אותם.
[לתיעוד המצולם בכתבת ynet לחץ כאן]
ינובסקי (ראה תמונה משמאל) משחזר בכתבתו את האירוע כך:
האירוע התרחש סמוך לשעה 03:00. ארבעה פורצים הגיעו לחווה בקיבוץ חפץ חיים. "בחווה יש הרבה חיות, כבשים ועזים", סיפר, "בארבע-חמש השנים האחרונות פרצו אלינו ארבע פעמים בלילה וגנבו כבשים. לפני שנתיים יצאתי החוצה לעבר הפורצים וכמעט דרסו אותי. התקנו אמצעי אבטחה כמו אזעקה ומצלמות".
באותו לילה הבחין באדם שנכנס למחסן הכלים. זליגר סיפר כי אשתו חייגה למשטרה, אולם לשוטרים לקח זמן להגיע. בשלב מסוים הוא הביט לעבר המחסן, ראה את הדלת נפתחת ואת הפורץ יוצא החוצה עם כלים שגנב. "היה לו ביד פטיש 5 קילו ולשלושה האחרים, שהיו רעולי פנים, היו לומים ומברגים בידיים. יריתי על ידם והם התחילו לברוח".
תיעוד ממצלמות האבטחה מאשר את גרסתו של זליגר. הוא הבהיר כי לא התכוון לפגוע בפורצים כלל אלא רק להבריח אותם וכדי להגן על עצמו. לכן גם כיוון את הירי בכוונה רחוק מהם. "אני יורה טוב מאוד באקדח - אם הייתי רוצה לפגוע בהם - ולא רציתי - הייתי יכול".
הוא מבהיר כי הסיטואציה שבה נתקל חייבה הברחת הפורצים על ידי ירי לרצפה. "הם יכלו להתנפל עליי - אני כבר לא ילד, בן 75, 'מודל 42' מה שנקרא. אחרי שהם ברחו ראיתי שהם חתכו את הגדר וברחו. הגיעה משטרה 20 דקות אחר כך שזה יחסית מהר. למחרת אמרו לי שחייבים להתלונן במשטרה על פריצה.
"הגעתי לתחנה ברחובות. הכניסו אותי לארבע שעות לחקירה. לקחו לי טביעות אצבעות כמו לאחרון הפושעים ולקחו לי את האקדח. אמרתי לקצין שאני צריך את האקדח חזרה, שאם יקרה משהו אני צריך אותו. הוא אמר לי - אם יקרה משהו תקרא למשטרה. אחר כך אמרו לי שהם רוצים להעמיד אותי לדין על ירי לא חוקי - בחקירה הוא אמר שאסור היה לי לירות בשטח בנוי. זה לא שטח בנוי - אלא חקלאי. עכשיו אני בלי אקדח ואם יבואו אליי בלילה אני בבעיה", הוא מסביר.
הוא אומר כי הגניבות בקיבוץ ובאזור הן תופעה שכיחה: "באותו לילה פרצו בקיבוץ למזכירות חיפשו כספת. ביד בנימין על ידנו עלו לקניון לקומה השניה חיברו שרשרת לכספומט. יומיים קודם לשכנים שלנו בגני טל גנבו חצי מיליון שקל. אנחנו היחידים שהצלחנו למנוע מהפורצים לגנוב והמשטרה מבלבלת לי את המוח. שאלו אותי אם הרגשתי מאוים. אמרתי לחוקר, 'אם תראה ארבעה רעולי פנים באמצע הלילה בבית שלך יוצאים מחדר לידך - איך אתה תרגיש?' המסקנה היא שאין מה לקרוא למשטרה - גם לא תפסו את הגנבים, וגם לקחו לי את האקדח".
מהמשטרה נמסר כי האקדח נלקח במסגרת פרוצדורה חוקית שמתבצעת בכל פעם שיש חקירה כלשהי של אירוע ירי וכי כל שימוש בנשק חם או ירי שמבצעים אזרחים נבדק: "כחלק מהליך בדיקת נסיבות ירי שמבוצע על ידי אזרח, בדרך כלל נלקח כלי הנשק מהאזרח בתקופת הבדיקה ובירור נסיבות הירי, זאת בין היתר על מנת לשלול אפשרות לפיה נפגע אדם כתוצאה מהירי. עם סיום הבדיקה וכשמתברר כי הירי בוצע כחוק, מוחזר כלי הנשק לאזרח ללא דיחוי. לגופו של עניין, תיק החקירה עדיין מתנהל והוא יועבר בימים הקרובים לעיון הפרקליטות ולהחלטתה".
אז מתי מותר לירות?
על פי החוק בישראל, אזרח נושא נשק רשאי להשתמש בו רק במקרים בהם הוא חש סכנת חיים ברורה ומידית לעצמו או לאחרים, רק במצב כזה מותר לו לפתוח באש על מנת לנטרל את האיום.
בעבר, אסור היה לפתוח באש כהגנה על רכוש כאשר אין מתלווית לעבירת הרכוש סכנת חיים ממשית, ברורה ומידית. כדי שאזרח יהיה רשאי לפתוח באש אל עבר חשוד מסוכן היה עליו לוודא שהוא מקיים מספר תנאים:
- החשוד נושא נשק (בעל אמצעי);
- מפגין בבירור כוונה להשתמש בנשק לרעה, באופן היוצר סכנה מידית ומוחשית;
- ויש לו יכולת ממשית לפגוע.
[שלט מהמחאה הציבורית; הוא הועלה לויקיפדיה ואושר לשימוש על ידי בעלי האתר www.shai-dromi.org.il]
ואז הגיע בשנת 2008 תיקון לחוק בעקבות פרשת החקלאי שי דרומי...
[לפרשת שי דרומי לחץ כאן]
מה התיקון מתיר?
"הגנת בית מגורים, בית עסק ומשק חקלאי מגודר" :
(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור. (ב) הוראת סעיף קטן (א) לא תחול אם – (1) המעשה לא היה סביר בעליל, בנסיבות העניין, לשם הדיפת המתפרץ או הנכנס; (22) האדם הביא בהתנהגותו הפסולה להתפרצות או לכניסה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. (ג) לעניין סעיף זה, "משק חקלאי" – לרבות שטח מרעה ושטח המשמש לאחסון ציוד וכלי רכב במשק חקלאי."
בשולי הדברים: הרהורים על האמנה שבין האזרח למשטרה ומשמעותה
המקרים החוזרים של חקלאים - שמשתמשים בנשקם כדי להגן על עצמם - מחייב אותנו לחשוב על הקביעה הברורה מאליה לכאורה, ששלטון החוק במדינה דמוקרטית משמעו - לכאורה - שכולם כפופים לאותו חוק, והחוק שווה לכולם. יש הרבה 'לכאורה' בקביעה הזו בהרבה תחומים, אבל דומה שרבים מתעקשים על נכונותה דווקא ביחסי עיר ופריפריה. האם יכול, באמת, להיות חוק אחד לעיר ולפריפריה? כדי להבין את הסוגיה הזו לעומק, נכון לחזור לאמנה שבין המשטרה לאזרחים בחברה דמוקרטית: על פיה, אזרחים וויתרו על חלק מחירויותיהם, אותם העניקו למשטרה כ"הלוואה מתמדת" ("Perpetual Loan"). בתמורה הם אמורים לקבל סדר ובטחון. עסקה כזו כדאית לאזרחים, מטבע הדברים, כל עוד גודל ההלוואה קטן מגודל ההחזר. אחרת, מה הטעם להלוות? בישראל, זה המצב, בדרך כלל, בעיר. האזרח מקבל מעטפת הגנה שבמקרים רבים עולה על ההגנה שהוא יכול לספק לעצמו. אבל, מחוץ לעיר זהו סיפור אחר לגמרי... מחוץ לעיר, פריסת השטח אינה מאפשרת את אותה מעטפת הגנה. לכן, מהירות התגובה של המשטרה ירודה והיא כמעט בלתי מורגשת. זהו מצב טבעי בכל מקום בכל מדינה! משמע, בפריפריה, השלטון (באמצעות המשטרה) אינו פורע את ההלוואה. העובדה הזו מעמידה בסימן שאלה את תוקף האמנה שבינו לבין האזרח ומחייבת אותו לנקוט באמצעים חריגים. משמע, לפי תיאוריה זו במקרה הזה, נטילת החוק לידיים. זו אינה הפקרות. זו פשוט חזרה למצב ששרר לפני האמנה, כיוון שאחד מהצדדים הפר אותה. בהקשר זה כתב ד"ר פנחס יחזקאלי: "טוב יעשה שלטון חכם אם יכיר שחוסר התוחלת של דין אחד לעיר ולפריפריה, ויסדיר מערכת שונה של חוקים, לפיהם חירויות האזרח בפריפריה וזכויותיו להגן על עצמו, גמישות ומשמעותיות הרבה יותר!"אפילוג
סוף טוב הכל טוב וסוף מעשה במחשבה תחילה... בזכות הלחץ הציבורי הוחזר נשקו של זליגר אליו (גוטמן, 2017). חומר למחשבה...[לקובץ המאמרים בנושא אזורי סְפַר, לחצו כאן] [למאמרו של יחזקאלי על האמנה שבין האזרח לשלטון ומשמעותה בהקשר זה]
מקורות והעשרה
- ינובסקי רועי (2017), תיעוד: בן 75 ירה לעבר פורצים לחווה - ואקדחו הוחרם, 17/3/17, ynet.
- פנחס יחזקאלי (2009), פרשת שי דרומי – הצד של מערכת אכיפת החוק, 16/7/09.
- פנחס יחזקאלי (2016), חוק אחד לעיר ולפריפריה?, 29/11/16.
- ניקי גוטמן (2017), 'השוטר אמר: תן להם שוחד, יהיה לך שקט בשדות', 19/3/2017, nrg.
- ניקי גוטמן (2017), בזכות הלחץ הציבורי: נשקו של החקלאי יחזור אליו, 20/3/17, nrg.
מאמר מאלף, כדרכך. תודה! עם זאת, 2 הערות: 1. כלי נשק רבים מידי צמודים לעכוזיהם של אזרחים, שמצבם הנפשי והפיזי אינו ברור לי, על אף הרגולציה בעניין זה. זה מפחיד ומאיים. מי מהם עלול להחליט מחר שעליו להדוף פולשים מסוכנים לאגף הירקות בסופר? 2. גם ההפרדה בין עיר לפריפריה ובין שטח בנוי לחקלאי אינה מחזיקה מים במקרי מבחן רבים. בייתי הוגדר בעבר כ"משק עזר", ועדיין יש בו כמה עצי פרי ועציצים. האם אשתמש בנשק כנגד גנבי אשכוליות?