גרשון הכהן: קהילתיות – צו השעה!

[בתמונה: קיבוץ. הגרסה הישראלית לחמולה... תמונה חופשית שהועלתה על ידי קיבוץ אילון והצלם, מאיר דרום, לאתר flickr]

[מאמר זה נכתב במקור לביטאון הקיבוץ הדתי, 'עמודים']

גרשון הכהן

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

במשבר העידן החדש, בשורת הקהילתיות שבה להיות כורח בלתי נמנע. מדובר בצורך כולל רחב בהיקפו מעבר למה שניתן למצוא במפגשי חוויה קהילתיים, כמו אלה שמספק בית כנסת נחמד או מועדון פעיל ביישוב קהילתי.

המשפחה הגרעינית הקטנה המתקיימת בתא המשפחתי בין זוג הורים לילדים מתקשה למלא את מכלול הדרישות בעומס המוטל בין עבודה לבית. מדובר בעומס מחויבויות, המוטל על הורים - לא רק בשנים ראשונות של גידול ילדים צעירים, אלא גם במכלול התפקידים והמטלות בגיל בגרות - גם כשילדים שבים הביתה לאחר השרות הצבאי.

עולם העבודה השתנה לבלי הכר. צעירים משתלבים בעבודה סדורה בגיל מאוחר מן העבר, הגיל הממוצע בו מצטרפים ללימודי השכלה גבוהה צעירי ישראל משוחררי שרות צה"ל, עומד על 24, והדבר  משפיע כמובן על גיל ההשתלבות בעבודה.

גם מחירי הדירות משפיעים על הנטל הכולל: המשכנתה הכבדה מחייבת החזר חודשי גבוה, הגורר שעבוד לשעות עבודה רבות ואינטנסיביות. עולם העבודה החדש, גם בהיי טק, חולל עבדות חדשה המתבטא במשך שעות עבודה שמעבר לשמונה השעות שהיו נורמה  במאה הקודמת. בארוחת שבת, בבית חברים בירושלים, השתתפו זוג דתי בורגני טיפוסי של שכונת קטמון. הם סיפרו, שילדיהם שעברו את גיל 25, הודיעו שלא יוכלו להביא ילדים לעולם, אם הם כהורים לא ירתמו לסייע. הציפייה אינה רק לסיוע כספי!

מודל המשפחה המורחבת בחברה הערבית והדרוזית, כתמונת מראה

התבוננות בהתנהלות המשפחה המורחבת בחברה הערבית והדרוזית, יכול להעמיד מודל אחר להשוואה. התא המשפחתי הגרעיני משולב בחברות אלה במשפחה המורחבת גם בערבות הדדית כלכלית וגם בביטוי פיזי של צורת המגורים. סבא וסבתא, דודים ודודות נוכחים בחצר אחת משותפת באורח המחולל שילוב  יעיל במרכיבי הנטל היומיים. יש לכך כמובן גם מחירים מעיקים, אולם מעניין לגלות שבין היהודים מתקיים אורח חיים דומה דווקא במשפחות עשירות שיכלו לרכוש נחלה במושב בסביבת גוש דן ומקיימים בה מרחב חיים משפחתי משותף רב דורי. זה יכול ללמד על חיוניות  הצורך במרחב חיים פיזי המשלב שותפות משפחתית רחבה.

[בתמונה: שלושה דורות במשפחה ערבית. נלקח מתוך סרטון היו-טיוב: مهرجان عشيرة الجاف اكبر العشائر الكردية, רשת אל-ג'זירה]

הגיון ההתנהלות האחר של המשפחה הערבית, מתבטא גם בעולם העבודה ביחס המכונן זיקת מעסיק למועסק.

נתבונן לדוגמה בשוק המשאיות, המצוי בחלקו הגדול בידי נהגים ערבים. לכאורה, התופעה יכולה להיות מוסברת בהתרחקות יהודים מעבודות הצווארון הכחול. במידה מסוימת זה נכון. אבל, חבוי כאן נושא נוסף שלמדתיו במרכז הובלה של צה"ל, כשעברתי לפני שחרורי קורס לנהיגת רכב משא כבד:

  • נהג משאית יהודי חסר ניסיון יתקשה למצוא עבודה, כי המעסיק היהודי, בעל המשאית, מוכוון בשיקולי בחירת העובדים על ידי שיקול קר של חישוביי עלות תועלת. למה לו לסכן משאית יקרה בידיים לא אמונות?
  • הצעיר הערבי לעומתו יקבל עבודה ויצבור ניסיון חיוני, כיוון שהשיקול המנחה את בעל המשאית הערבי להפקדת המשאית בידיו הוא סולידריות משפחתית. הדוד ייתן עבודה בנהיגת משאית לאחיין מתוך תודעת חובה משפחתית.

במאה הקודמת, גם אותנו הנחו שיקוליי סולידריות. אלא שמערכת הערכים שיובאה אלינו מארה"ב, סחפה אותנו למקום אחר. חשוב בעניין זה להעמיד לדיון ביקורתי את מאמרה בכתב העת "השילוח", של שרת המשפטים איילת שקד (איילת שקד, "מסילות אל המשילות", השילוח , גליון מספר 1 תשרי תשע"ז, ירושלים)  היא מציבה במאמרה את תחרות השוק החופשי כדרך לחרות האדם. בשם הגיון זר - שהוא מוצר מדף אמריקאי, המופץ על ידי 'אנשי שלומנו', "פורום קוהלת" - מוביל שר החקלאות את החקלאות הישראלית לאבדון. ובכן, דווקא החברה הערבית יכולה ללמדנו שיעור חשוב בסולידריות כעיקרון מנחה בשוק העבודה!

ההשלכות על הביטחון הלאומי

ידוע כי בשעות משבר ובמבחן מצבי חירום, חברה ליברלית - המבוססת רק על פרטים אינדיבידואלים - חלשה יותר מחברה בעלת לכידות קולקטיבית.

מחקר שבחן השוואתית את עמידתה הרופסת של הקהילה הערבית ביפו בימי מלחמת העצמאות, לעומת עמידתה הנחושה של הקהילה הערבית בירושלים, הסביר את ההבדל בעוצמת החיבור החמולתי של החברה בירושלים שהייתה מסורתית יותר לעומת קהילת יפו שכללה מהגרי עבודה רבים ללא חיבור חמולתי.

[בתמונה: נטישת ערביי יפו לאחר כיבוש העיר ב- 1948. למקור התמונה לחץ כאן]

כמובן ישאלו אותי האם אני באמת מתכוון שנעבור לחיות במשטר חמולות כמו החברה הערבית?  כאן מונחת תמצית בשורת הקהילתיות שהובאה לחיי היהודים בהקמת דגניה ובהופעת רעיון הקיבוץ.

יוסף טרומפלדור שביקר בדגניה ב-1912 ידע לאפיין את נחיצות אורח ההתארגנות השיתופי, דווקא מתוך הכרת צרכיו המיוחדים של החלוץ היהודי. כבר אז הסביר כי רק בצורת התארגנות משותפת יתאפשר ליהודים הכוח המאורגן הקיים למשפחה המורחבת. השיתוף נמצא בעיניו נחוץ מכורח השיקול המעשי, בהיותו מעניק תנאיי פניות לצרכיו הרוחניים והתרבותיים של החלוץ היהודי, שלא יוכל כל חייו לשאת לבדו מבוקר עד ערב, כמו מוז'יק רוסי, את עומס חיי האיכר. הקיבוץ כרעיון חברתי הציע בהיבט זה חמולה יהודית המתארגנת  על בסיס בחירה ואחווה קבוצתית ולאו דווקא על בסיס חיבור משפחתי ביולוגי.

אכן תמו ימי בראשית של המפעל הציוני. אולם נוצרו אתגרים חדשים לא פחות מורכבים והם דורשים בהתאם צורות התארגנות חדשות.

בבשורת המדינה המודרנית תלו תקוות שתצליח למלא את מלוא הפונקציות החברתיות שכביכול עבר זמנן: משפחה, חמולה ושבט. הפרט ייחל למציאות חדשה שתאפשר לו במסגרת המעטפת המדינתית התומכת, להשתחרר מעול כבליי משפחה וחמולה.

אלא שהמדינה למרות מכלול מאמציה, מתקשה עד מאוד במילוי מלוא מעטפת הצרכים של הפרט מלידה ועד זקנה. ריבוי העמותות במגזר השלישי הוא אחד הביטויים לקשיי המנגנון הניהולי המדינתי בהענקת מענה למכלול הדרישות.

הקשיים מתעצמים במצביי משבר. משפחות שכולות של חללי צה"ל למשל - כמו גם משפחות נכי צה"ל, הזוכות לתמיכה מוסדית של משרד הביטחון - מתמודדות בקשיים רבים, שאין דרך להתגבר עליהם  ללא תמיכה משפחתית וקהילתית.

החברה הישראלית הנתונה במאבק קיומי מתמשך לא יכולה להרשות לעצמה לשגות באשליית קיום עצמאי לתא המשפחתי הגרעיני.

כולנו מודעים לחרדה ההולכת ומחלחלת בקרב שכבות רחבות בחברה הישראלית לגבי עתיד קיומנו במדינת ישראל. הורים רבים מתקשים לשאת את הגלות המתחדשת של בניהם ובנותיהם, המבקשים עתיד חדש בברלין, בניו יורק ובקליפורניה.

כאן ניצבת בשורת הקהילתיות כחישוק תומך. בעולם המציע ניידות עובדים גלובלית, במיוחד במקצועות ההיי טק, שאנו כה גאים בהצטיינותנו בהם, העוגן המשמעותי היכול למשוך דור צעיר לחיות כאן את חייו טמון בפוטנציאל הקהילתיות. המאמץ לכינון צורות קהילה חדשות, הוא מתווה לרוח חיים מחודשת לתנועה הקיבוצית בכללותה.

לקיבוץ הדתי ישנו בתחום זה תפקיד ייחודי, ביכולתו להציע חיבור קהילתי כולל, המחובר גם לצרכים הרוחניים היהודיים. קהילתיות ממשית זקוקה לתוכן ממשי בעל משמעות רב דורית. אוצרות המורשת היהודית, אותם תיאר אמנון שפירא בדבריו, כפי שנארגו במשך מאות שנים בשילוב דינמי בין החוויה הרוחנית  דתית לבין צרכי הקיום החומריים של חבריי הקהילה, הם מסד הכרחי לכינון מחודש של קהילתיות יהודית ישראלית רלוונטית. בצומת זו לקיבוץ הדתי, בצורות הקיום המיוחדות שיצר במרחבי ארצנו, יש תפקיד חלוצי כמוביל בשורה חברתית רבת משמעות לאתגריי התקופה.

מקורות והעשרה

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.