גרשון הכהן: היגיון חדש לבניין הכוח של צה"ל

גדי אייזנקוט

[מאמר זה פורסם לראשונה בחודש מאי 2016 בכתב העת של מרכז דדו, 'בין הקטבים'; בתמונה - הרמטכ"ל אייזנקוט. צילום: דובר צה"ל]

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

גרשון הכהן

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

אסטרטגיית צה"ל

הרמטכ"ל רב-אלוף גדי איזנקוט חשף באוגוסט 2015, לראשונה בפני הציבור, את מסמך "אסטרטגיית צה"ל". במסמך מוצגים השינויים הנדרשים בצבא לאור אתגרי העתיד והשינויים במאפייני האויב, בהם חיזוק אפקטיביות התמרון היבשתי ושיפורו, גיוון היכולות המבצעיות במערכה שבין המלחמות, חיזוק הממד הקיברנטי ושימור ברור של העליונות המודיעינית, האווירית והימית.

במסמך, שחלקו מסווג כסודי ביותר, מיפה הרמטכ"ל את האיומים השונים על מדינת ישראל, את אופן הפעולה של צה"ל ואת הדרכים להשגת מטרותיו. מסמך זה אמור לתת מענה לעובדה שלצה"ל לא הייתה עד כה תפיסת ביטחון ברורה ומאושרת (בוחבוט, 2015).

פרסום עיקרי מסמך הרמטכ"ל לציבור ראוי לשבח. הוא מעניק מענה לציפיית הציבור לשיתוף בהנחות היסוד לבניין הכוח הצבאי ולהפעלתו, ומבטא גם אם לא במפורש, הזמנה לשיח ציבורי ענייני על יסודותיו התפיסתיים.

בנקודת מפגש זו, בין התפיסה העדכנית המכוונת את צה"ל לבין האזרחים, אתמקד בשלוש סוגיות הקשורות בטבורן למרחב הקיום האזרחי - הפיזי והתודעתי -  והן:

  1. רעיון היסוד להפעלת הכוח ביבשה ולהגיון בניינו.
  2. ייעודו ואורח ארגונו של מערך המילואים בכוחות היבשה-במגוון מטלות הלחימה ביבשה.
  3. אחריות צה"ל לשותפות אזרחית מוסדית ומאורגנת במאמץ ההגנה, דוגמת ההגנה המרחבית, בשגרה ובמלחמה.

מתוך העקרונות המנחים במסמך את בנין הכוח של צה"ל, בחרתי להתמקד בעיקרון הבא:

"מסה קריטית"

כתב הרמטכ"ל: "בנין היכולות ייעשה תוך יצירה או שימור של מסה קריטית. מלבד החשיבות שבהשגת היתרון האיכותי והטכנולוגי, יש חשיבות רבה לכמות האמצעים הניתנים להפעלה. הכמות משפיעה על האיכות ועל הגמישות בהפעלה. המסה בצד הגמישות, היא דרך התמודדות עם אי-הוודאות לגבי אתגרי העתיד בשדה הקרב, תוך מיעוט בהצטיידות ביכולות ייחודיות."

לפסקה זו משמעות רבה, ראוי להבנתי לאמץ אותה כלשונה, ואתמקד בה בדבריי הבאים. העיקרון אליו היא מכוונת נראה פשוט ומוכר, אך במשמעויותיו המעשיות הוא רחוק מלהיות מובן מאליו. הוא מדגיש כמובן את שאלת הנצח בתופעת הפעלת הכוח הצבאי בדילמה בין כמות לאיכות, ומניח לפתחנו מתח מתמיד, המתחדש בכל הקשר טקטי ומערכתי, ותובע ממפקדי צבא, בוניי ומפעילי הכוח, יצירה עדכנית של נקודת שיווי המשקל.

אורד וינגייט

אורד וינגייט (בתמונה משמאל; התמונה היא נחלת הכלל) בפלוגות הלילה, חקק בתודעת דור המפקדים מייסדי צה"ל, (יצחק שדה, משה דיין, יגאל אלון) את המופת של גדעון ושלוש מאות אנשיו במלחמה בעמק חרוד נגד מדיין. הלקח כפשוטו, נתפס כפתרון  חד משמעי בדילמה בין כמות לאיכות, בהכוונה להעדפה עקרונית  של תפיסת הפעלה המבוססת על כוח מחץ קטן של נבחרים.

אלא שראוי לקרוא סיפור זה מחדש. במיון הראשון בהיענות לציווי: "רב העם אשר אתך... ועתה קרא נא באזני העם לאמור מי ירא וחרד ישב ויצפור מהר גלעד" (שופטים ז',2), הכוח צומצם משלושים אלף לעשרת אלפים, למיון הראשוני הזה נדרש מיון נוסף: "ויאמר ה' לגדעון עוד העם רב, הורד אותם אל המים ואצרפנו שם..." שופטים ז', 4). אכן, כך נותרו שלוש מאות הנבחרים  וקרב הלילה הראשון, בתקיפה רב כיוונית, יצירתית ונועזת של מחנה מדין, נערך בהשתתפות הקומץ האיכותי. אלא שבנקודה זו הסיפור רק התחיל.

ההצלחה הראשונית  התפתחה לקרב רדיפה, וכאן נדרשה המסה הכמותית. עיון בתיאור התנ"כי יבהיר, כי גם במיון הראשון, גדעון לא שלח לביתם את קבוצת העשרים אלף, שנטשו, אלא הציב אותם  בהמתנה "לצפור מהר גלעד" כעתודה.  לקרב הרדיפה הוא הזעיק את שבטי נפתלי, אשר ומנשה, ושיגר קריאה מיוחדת לבני אפרים: "ומלאכים שלח גדעון בכל הר אפרים לאמור רדו לקראת מדין ולכדו להם את המים עד בית ברה ואת הירדן." (שופטים ז', 24). מתבררת כאן שיטת הפעלה מורכבת, בשילוב בין איכות לכמות. המערכה נפתחה בפשיטה לילית עם כוח נבחר, אך המשיכה ברדיפה במסה רבת משתתפים, מכיוון צפון ומערב. לכך הצטרפה מגמה נוספת מדרום מזרח, לחסימה במקביל של מעברות הירדן  על ידי בני אפרים. כך נבנה ופעל צה"ל מראשית ימיו, בשילוב בין כוח מחץ נבחר לבין מסה רחבת היקף. תפיסה זו התגבשה עוד בתהליכי ארגון הכוח הצבאי בימים שקדמו למלחמת העצמאות.

לסוגיית האיזון המתאים - בין כוח מחץ מובחר, לבין מסה כמותית  באיכות בינונית - נודעת משמעות מרכזית בכל ממדי הפעולה הצבאית, ביבשה באוויר ובים. אולם לסוגיה זו קיימת ביבשה מורכבות רבת פנים, בעלת מרכזיות ייחודית, והיא מתממשת בכמה משתנים מובהקים.

השאיפה להשגת עליונות טכנולוגית

השאיפה להשגת  עליונות טכנולוגית, כמרכיב חיוני בהשגת  ניצחון טקטי, היא המשתנה הראשון המייחד את הלחימה ביבשה לעומת הלחימה באוויר ובים. לנתונים טכניים, הקובעים את מעטפת הביצועים של כלי טייס, יש השפעה מכרעת באתגר השגתה של עליונות אווירית. קשה לדוגמה לתאר סיכוי לקרב אווירי בין מטוס קרב של מלחמת עולם שנייה, לבין מטוס קרב סילוני מתקדם, בוודאי אם הוא מצויד בטילי אוויר-אוויר.  אולם, אופי הלחימה ביבשה - המאופיין בריבוי משתנים בלתי ניתנים לחישוב שיטתי - כמו נתוני תכסית ועשן שדה הקרב, בהחלט מאפשרים סיכוי לכוח טנקים ממלחמת עולם שנייה לעמוד בהצלחה מול כוח טנקים מתקדם. במלחמת יום כיפור לדוגמה, חטיבה 9 בפיקוד מוטקה בן פורת, עם טנקי שרמן, גברה בקרב חושניה על כוח שריון סורי, שהיה  מצויד בטנקי -62 T. באופן דומה, בהבקעה בפיתחת קונטרה, חטיבה 179 בפיקוד רן שריג, מצוידת בטנקי  שוט-קל, (סנטוריון משופר) ספגה אבדות כבדות  ממערך ההגנה הסורי שהיה מצויד בטנקי  34-T  חפורים. אין חולק על כך שגם בקרב היבשתי, יש לעליונות טכנולוגית השפעה משמעותית, אולם לכשעצמה השפעתה על השגת הניצחון, תלויה הרבה יותר  במרכיבים אחרים: רעיון מבצעי, ארגון לקרב  וכמובן איכות הלוחמים ורוח הלחימה.

בהיבט זה, למרכיב העדכניות הטכנולוגית קיים משקל מכריע בעיצוב נקודת שיווי המשקל בין כמות לאיכות, כשמדובר בבניין כוח אווירי. לכוח אווירי - בעל מספר מטוסים גבוה אך נחות טכנולוגית - אין ממשות מבצעית כנגד כוח אווירי קטן בהרבה, אך נהנה מעליונות טכנולוגית. בבניין הכוח היבשתי, סוגיה זו מורכבת פי כמה. אני מבקש לטעון שמדובר בהבדל קטגורי. השוני - לדוגמה, בין משוואה בשני נעלמים למשוואה בעשרה נעלמים - אינו נעוץ בהבדל קטגורי. אולם השוני בין משוואת האיזון בין כמות לאיכות בכוח האווירי, לבין משוואה זו בכוח היבשתי, הוא שוני קטגורי.

גרשון הכהן על הסכנה שבאימוץ תובנות הנהוגות בחיל האוויר

[התמונה המקורית: דובר צה"ל]

הערכת הכשירות של הלוחם והיחידה

זו סוגיה משמעותית בשיקולי התשומות לבניין הכוח ולשימור מוכנותו, והיא המשתנה השני באפיון ייחודו של בניין הכוח ביבשה. עסקתי בכך שנים רבות, עוד בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, בהיותי רמ"ח תו"ל במפח"ש, תחת פיקודו של אלוף עמנואל סקל. רא"ל אהוד ברק כרמטכ"ל, קיים תהליך שיטתי להנחלת שיטות מדידה לכשירות הכוח ביבשה, מהסוג המתקיים בחיל האוויר, מאז נערכו בסוגיה זו עבודות רבות.

באימוץ הצורך לקיים כלים ותהליכים למדידה שיטתית של מצב כשירות הכוח, אימצו ביבשה גם את הנחות היסוד לתפיסת בניין הכוח של חיל האוויר, ובהן ההנחה, שמשוואת התשומות הנדרשות לשימור כשירות לנוכח התפוקות המצופות, קובעת בהכרח את גודל הכוח. כלומר, כוח שאיננו מצליחים לשמרו בכשירות נאותה, מוטב לפרקו. הנחה זו לגמרי נכונה לפעולתו של כוח אווירי, אולם ממש לא הכרחית לבניין הכוח ביבשה.

לפני כשנה השתתפתי בתרגיל עם כוח צנחנים שהוטס בארבעה יסעורים בלילה חשוך בגובה נמוך. רוב הטייסים שהשתתפו באותו לילה היו אנשי מילואים. הכשירות שלהם חייבת כמובן, להיות מתאימה לאתגר כזה. מחיר התאונה הוא בלתי נסבל. כוח משוריין לעומת זה, בתרגול תנועת לילה, יכול לרכוש מיומנות וכשירות תוך כדי התרגול. מחיר התאונה במקרה כזה הוא נמוך בהרבה.

גם בפעילות מבצעית, לנוכח אויב, הפעלת כוח משוריין גדודי מבוססת על ההנחה שיהיו כמה כלים שיפלו לתעלה בצד הדרך, אולי שניים שלושה יתנגשו, כמה יתקעו על תקלה טכנית, די לנו בכך שהרוב יגיעו. על בסיס שוני זה נקבעת גם נקודת עבודה שונה לאחזקת הכלים. תקלה לכלי טייס בהיותו באוויר לא דומה במשמעויותיה לתקלה ברק"מ או רכב בתנועתם ביבשה. לכן באוויר, יוחלפו מכלולים על בסיס הוראות אחזקה, בשאיפה להחליפם בטרם תקלה; ואילו ביבשה אפשר לנהל אחזקת שבר, שהיא כמובן זולה יותר. על בסיס שונות תפיסתית זו, נבנה הכוח ביבשה, גם בשאלת תשומות לכשירות, גם בשאלת הכמויות הנדרשות, מתוך הנחת דרישת היתירות.

במילים פשוטות: כדי שגדוד טנקים יעמוד לאחר שניים שלושה ימי לחימה על כמות של 20-15 טנקים, הוא בנוי ארגונית, בהנחת היתירות, על 36 טנקים. היתירות הכמותית, על בסיס סטנדרט כשירות שמניח השלמה עם אי שלמות - מה שנראה לכאורה, כהשלמה עם בינוניות - היא המפתח לתפעול גמיש ויעיל ביבשה. בשיחות רבות שקיימתי עם ראשי אג"ת - שהביאו עמם הגיון ארגוני ותפעולי מבית גידולם בחיל האוויר - התקשיתי להסביר את הצידוק המעשי לתכנון הכוח ביבשה על בסיס אמות מידה תפיסתיות אחרות. גם אנשי היבשה, אימצו מזה שנים, את סרגל המצוינות של חיל האוויר, וזנחו את האפשרות כי התמסרו לתפיסה שאינה מתאימה לתנאיהם ולצורכיהם, השונים בטבעם.

 הריבוי הכמותי כתנאי לגמישות אופרטיבית ביבשה

בנוסח המסמך נכתב: "המסה בצד הגמישות היא הדרך להתמודדות עם אי הוודאות לגבי אתגרי העתיד בשדה הקרב".  לאור דבריי עד כה, אבקש לטעון, כי המסה בהיקפה הכמותי, היא ביבשה תנאי לגמישות אופרטיבית. המסה והגמישות כרוכים זה בזה, לא רק כפי שמציין המסמך, לנוכח אי-הוודאות באשר לשדה הקרב העתידי, אלא גם ביחס לאתגר המערכתי הנוכח ומוכר. גמישות אופרטיבית היא מתכונות העל של הכוח האווירי, והיא שעושה את הכוח האווירי בצה"ל למרכיב פעולה עיקרי בגמישות המטכ"לית. כך הופעל הכוח האווירי ב-1967 וב-1973, במיצוי אופטימלי, כאשר מטוס היה יכול לתקוף בבוקר בזירה הצפונית בסוריה, ותוך שעות ספורות להישלח לגיחה נוספת במצרים.

כידוע, הכוח ביבשה פועל בהיבט זה, באילוצי זמן ומרחב אחרים. יעילות וגמישות הכוח האווירי אכן תגדל, ככל שהמטוס יהיה אמין יותר משוכלל יותר ויוכל לבצע יותר גיחות ליממה. כוח יבשתי - גם כוח משוריין המתקדם והמשוכלל ביותר - מרגע שהונח בזירה אחת, העברתו לזירה אחרת היא מבצע לוגיסטי מטכ"לי בן יותר משתי יממות. בשל כך, במבחן אמת המידה הדורשת גמישות אופרטיבית, נקודת שיווי המשקל בין הכמות לאיכות שונה קטגורית בין הכוח האווירי לבין הכוח היבשתי. נכון שגם ביבשה, טנק מרכבה- 4, מעניק מעטפת ביצועים לגמרי אחרת מטנק מערכה בינוני מימי 1973, אולם התקדמות זו לכשעצמה, אינה יכולה להשפיע דרמטית על היכולת להסתפק בפחות כלים. אסביר בפשטות: נתבונן בשאלה, משפחה ברעננה זוג הורים ושני בנים סטודנטים שכולם נוסעים יום יום לעבודתם וללימודיהם. מה יעניק להם גמישות וניידות עצמאית יעילים יותר: מכונית אחת יוקרתית או ארבע מכוניות סובארו משנת 2000?

באופן דומה, על הנחה זו מבוססת גם תפיסת הניידות האופרטיבית של הכוח המשוריין ביבשה, הנדרש לתנועות אוטונומיות לרוחב החזית, גם בטווחי כמה מאות ק"מ, ללא תלות בהובלת מובילי טנקים. בתנועות כאלה חלק מהכלים בוודאי יתקע בשולי הדרך, אבל זה ממש בסדר, העיקר שיגיעו מספיק לשטחי ההערכות להתקפה. אלה שנתקעו יתוקנו ויצטרפו בהמשך כתגבורת.  קיצורו של דבר, בבניין ובהפעלת הכוח היבשתי, היתירות והריבוי, גם בסטנדרט בינוני, הם הבסיס לגמישות התפעולית.

השילוב והאיזון בכוח היבשה בין כוח מחץ נבחר איכותי לבין מסה כמותית בינונית

על רקע אימוץ  סוחף של דפוסי ניהול  אוויריים, כאמת מידה למצוינות ארגונית ותפעולית, הדיבור שאני מציע נתפס כסוג של המלצה להשלמה עם מה שכינה ראש הממשלה יצחק רבין בנאומו הידוע בפו"מ, תרבות ה"יהיה בסדר". אל דאגה ! איני מטיף לבינוניות רשלנית. עומדת לנגד עיני ההבנה, שמצוינות היא תופעה תלוית הקשר: קיים יותר מסרגל אחד למצוינות ולכן, מתכונת המצוינות לתחום פעולה אחד, יכולה להזיק לתחום פעולה אחר, אם היא אינה מאומצת  באורח ביקורתי. לענייננו, יש להתאים ולשנות את מתכונת המדדים לכשירות ולמוכנות של מערך הכוחות ביבשה!

גרשון הכהן על המצוינות

[התמונה המקורית: עמותת יד לשריון]

עוד מימי מלחמת ששת הימים, נקבעה  לכוח האווירי בתפיסת ההפעלה של צה"ל, דרישה לזמינות ולמוכנות כמעט מידית, בטווח הזמן של 24-12 שעות. מאז פריצת מלחמת ההתשה בקווי הגולן ותעלת סואץ, הועמדו גם כוחות היבשה בקווי החזית בכוננות מידית. הפתעת מלחמת יום כיפור העצימה דרישה זו מכוחות היבשה, וגם יחידות המילואים בחטיבות ובאוגדות נדרשו בהיבטי מוכנות לגיוס וכשירות הציוד ברק"מ ובתחמושת, למוכנות של 36-24 שעות. לדרישה זו קיימת משוואת עלות לאימונים ולאחזקה, והיא אילצה את צה"ל בעשורים האחרונים לצמצום משמעותי בסד"כ היבשה, בעיקר ביחידות המילואים.

לאור שינויים מובהקים שהתחוללו במדינות סביבנו, בהם המלחמה הפנימית בסוריה וקריסת צבא סוריה, יש הטוענים כי לפנינו הזדמנות נוספת להקטנת סדר הכוחות של צה"ל במיוחד ביבשה. אלא שלהבנתי, השינוי המתרחש בתופעת המלחמה, במשמעויותיו האופרטיביות, לא זו בלבד שאינו מאפשר ירידה בסדר הכוחות, אלא שהולכת ונוצרת דרישה להפעלת מסה בהיקף רחב! למדנו מכבר, כיצד זירת המלחמה הולכת ומועתקת במידה רבה, אל הזירה העירונית. האזרחים בעין הסערה באופן פעיל או סביל. לכן גם בפריז מופעלים בימים אלה בנוכחות גלויה וסמויה, כעשרים אלף חיילים ושוטרים. במבצע סיני, 1956, כוח קטן יחסית (גדוד משוריין מחטיבה 37, ואחריו חטיבת חי"ר בפיקוד ארווין דורון), שהובל בחוד על ידי צוות פלוגתי בפיקוד סגן ג'קי אבן (לימים אלוף), כבש לבדו את כל רצועת עזה והביא לידי הגשת כתב הכניעה על ידי המפקד המצרי של הרצועה, לאלוף פיקוד הדרום, אסף שמחוני. החיילים המצרים, שהגנו על הרצועה, לא היו בני המקום; והאזרחים כמעט לא היו חמושים, ובוודאי לא היו מאורגנים ללחימה. פעולה לכיבוש וטיהור רצועת עזה כיום, תדרוש כוח בהיקף רחב פי כמה.

לאור האתגרים החדשים - בהם גם אתגר ההגנה על יישובי קו העימות, בעזה ובזירת הצפון - צה"ל יידרש, להבנתי, לשוב אל שיטת הפעולה וארגון הכוח ביבשה במגמה שהופעלה במלחמת העצמאות, היא גם שיטת גדעון: כוח מחץ נבחר במוכנות גבוהה; הנתמך על ידי מסה בהיקף רחב בכשירות ובמוכנות בינונית. חלוקת המשימות תהיה כמובן בהתאם. על פי רעיון זה, מוכנות וכשירות סד"כ היבשה תהיה מדרגית בחלוקה לשלושה סוגי כוח:

  1. כוח מחץ סדיר במוכנות ובכשירות גבוהה בסטנדרט תשומות לאימונים ולאחזקה, השואף לסטנדרט הארגוני של הכוח האווירי.
  2. חטיבות מילואים מובחרות המשלימות את כוח המחץ והן במוכנות וכשירות בסטנדרט המוכר כיום,
  3. סד"כ מילואים ברמת מוכנות חלקית, מצויד באמל"ח בינוני, בתשומות נמוכות לשימור מוכנות וכשירות, במחויבות תכנונית לזמינות מבצעית, לאחר התארגנות ואימון, בטווח זמן של לפחות שבוע מקריאה.

צה"ל למעשה, בנוי כך מזה שנים. אלא שלנוכח שאיפת לוחמינו ליישור קו בסטנדרט מצוינות אחיד, באימון ובציוד, המפקדים נתקלים בקושי בהפעלת השיטה באופן המניח את דעתם של לוחמי המילואים. זו כמובן שאלה של מנהיגות, אולם היא חייבת להסתייע בתפיסה סדורה. נהגתי להסביר  למפקדים ולחיילים כי גם בהשתתפותי בתחרות תריאטלון, אני מסתפק באופניים של 500 שקל. ממילא גם אם אהיה מצויד באופניים יקרות ומשוכללות, לא אהיה בין החמישים הראשונים. מלחמה היא אירוע מאקרו לאומי. כמו במרתון אורבני, לעשרות האלפים המשתתפים בתוצאה בינונית, יש תפקיד מהותי ביצירת האווירה החגיגית:

מסה קריטית במירוץ אופניים

[תצלום חופשי שהועלה לפליקר ע"י Chris Jones]

לנוכח אתגר ההגנה על יישובי  קו העימות, ביישובי עוטף עזה לדוגמה, מול איום המנהרות בתרחיש המחייב התמודדות עם מספר חדירות במקביל, החטיבות המרחביות זקוקות לכוח נייד ומשוריין ולמשימה זו מתאימים להפליא, גם טנקים מיושנים יחסית. שימוש בהם ישחרר את טנקי הקו הראשון לריכוז המאמץ ההתקפי.

משימות כוח המחץ

מאז ימי האינתיפאדה הראשונה ובמשך שנות שהיית צה"ל בלבנון, טענו פרשנים צבאיים כי פעילויות אלה מסיתות את כוח המחץ המתמרן מעיקר ייעודו בהובלת ההתקפה במלחמה. אלון בן דוד (מעריב 20.11.2015) העלה שוב טענה זו: "כמו בעימותים הקודמים, גם בעתיד זה יהיה הצבא הסדיר שיישלח להכריע. אבל הצבא הסדיר נשחק עכשיו במשימות של שיטור בשטחים ושמירת הגבולות, במקום להתאמן ולהיות כוח שיודע לתמרן במהירות ולנצח".

בחינה מקצועית השוואתית, מצבא אנגליה לדוגמה, מציגה לסוגיה זו זווית לגמרי שונה. בכל שנות הלחימה בטרור בבלפסט, הבריטים תפסו את ההתנסות המעשית, גם בחיכוך עם 'משימות השיטור', כהזדמנות לגיבוש כושר הלחימה וערכי הפיקוד והשליטה ברמות הנמוכות.

נכון שבמעבר לזירת לחימה אחרת נדרשות התאמות, אבל צנחנים בריטיים בלחימתם בפולקלנד, לא התקשו בכך. ממש להפך. את קשיי ההסתגלות שמגלה צבא מצרים בלחימתו בארגונים ג'יהאדיים בסיני, לעומת זאת, ניתן בעיניי להסביר בכך שצבא מצרים מאז 1973, לא היה מעורב בחיכוך ממשי ולא ניתבע, במהלך השנים שחלפו, לטרנספורמציה הנדרשת לצורותיה החדשות של המלחמה. מבחינה מקצועית, צה"ל חייב את הרלוונטיות המבצעית שלו לטרנספורמציה שנכפתה עליו בשמונה עשר שנות החיכוך בלבנון, ובמבחני העימות בזירה הפלשתינית. בהיבט זה, כוח המחץ, לא זו בלבד שהוא נידרש להימצא במבחנים המבצעיים העכשוויים, אלא שהוא מצוי שם על מנת להוביל - כפי שהוביל לקראת 'חומת –מגן' - את פיתוח וסיגול שיטות הלחימה המשתנות, על מנת להנחילן לכוחות המסה.  בבסיסו, רעיון הפעלת הכוח של צה"ל, מחויב למיצוי כוחו גם בעימות מוגבל, הנראה כמשועבד למשימות שיטור, על מנת שלא ניקלע בטעות למצב שבו שימרנו את כוח המחץ ל'מלחמה האמתית' ובינתיים לא השגנו את ההישג הנדרש במערכה הנוכחית.

כוחות ההגנה המרחבית - האומה החמושה

עם שינוי תופעת המלחמה, מרקם החיים האזרחי הולך ומתהווה לזירת מלחמה משמעותית, בשגרה ובמלחמה. לא פעם, תגובה יעילה, מידית וזמינה לאירוע פח"ע, יצרה את ההבדל בין אירוע טקטי, לבין אירוע המקבל משמעות אסטרטגית-פוליטית. השאלה היא מהי אחריות צה"ל לחימוש ולאימון האזרחים, במיוחד בספר (frontier). (דנתי על כך באריכות בספרי: "מה לאומי בביטחון הלאומי?" פרק י').

במעגל בעיות הביטחון - ישראל בר

בספרו "במעגל בעיות הביטחון", הסביר ישראל בר את נחיצות תפקיד ההגנה המרחבית:

"יש סבורים שחלק זה של המערכת הביטחונית שלנו, אינו אלא פרי התנאים ששררו בארץ לפני תקומת המדינה; ולכן, יש לראותו כתופעה חולפת, שעבר זמנה. אולם הערכה מעין זו מוטעית מיסודה. העקרונות שעליהם מבוססת ההגנה המרחבית הם ארגון מיליציוני של האוכלוסייה, על מנת לעמוד בפני מה שתוקף את מקום מגוריה ועבודתה. ובכן, שילוב בין תא היצירה הכלכלית, ותא ההתגוננות הצבאית, עקרונות אלה שימשו קו מדריך לכוחות הביטחון של עמים רבים... תכונותיה של מסגרת צבאית זו עד היום: חיסכון כוחות מזה, ומניעים מוסריים המגבירים את כושר העמידה מזה." (ישראל בר, "במעגלי בעיות הביטחון" 1957, עמודים 241-242)

בהגיון מעשי פשוט, ההגנה המרחבית נדרשת, כפי שנדרשת היערכות בסיסית בכל בית למצביי חירום. המוכנות הבסיסית הזו, משחררת את הכוחות המדינתיים המאורגנים להתמקדות במאמצים העיקריים. עיקרון זה נכון גם לאירועי אסון המוניים של מפגעי טבע.

סוגיה זו נוגעת בליבת מערכת הזיקות המבוקשות לקיום במדינה דמוקרטית באוריינטציה ליברלית; אלא שהשתנות פני המלחמה, מאפשרת להעלות את הסוגיה לברור מחודש. נוסיף לכך את ההתמרמרות המתלווה בקרב אלפי חיילי מילואים, המבקשים להמשיך לשרת, אך נדרשים לעזוב את חטיבות המילואים, בכורח התכנסות משאבית וארגונית. לארגונם של לוחמים אלה במערך הגנה מרחבית מורחב, נדרשות תשומות דלות באימון ובאמל"ח. במציאות המתהווה, מערך זה יסייע במיקוד הכוח העיקרי למאמצים העיקריים, ויסייע  לפי השקפת עולמי ללכידות הלאומית, בשגרה ובמלחמה.

סיכום

כפי שנכתב בפסקה המצוטטת בפתיחת דברי מתוך המסמך, צה"ל נדרש לגמישות התלויה גם במסה קריטית. הגמישות והזמינות האופרטיביות של צה"ל, בעיקר של כוחות היבשה, נמצאת במערכת דרישות תובענית ממה שהיה מוכר בשני העשורים האחרונים.  מאז מלחמת יום הכיפורים 1973, פעל צה"ל בכל פעם בזירה אחת בלבד, שאליה היה יכול לרכז את עיקר כוחותיו, ביבשה באוויר ובים. בעת החדשה, עם התגבשות האיומים על העורף הישראלי, מכוחות חיזבאללה בצפון וחמאס בדרום, גוברת הסבירות לצורך לפעול למתקפה במקביל בשתי הזירות. התמקדות הלחימה באזורים בנויים ומוגנים, בכלל זה במערכים מבוצרים תת-קרקעיים, תובעת סדר כוחות רחב היקף ומיומן העולה בכמותו על כל מה שהוכר בעבר. הענות לאתגר זה תלויה כפי שבקשתי לתאר, בנקודת שיווי משקל, חדשה שאותה יש לעצב, בין כוח מחץ מובחר ואיכותי, לבין מסה כמותית רחבת היקף, ברמה בינונית, אשר במתארים רבים נראית נחוצה יותר ויותר.

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

 

3 thoughts on “גרשון הכהן: היגיון חדש לבניין הכוח של צה"ל

  1. Pingback: פער הרלוונטיות של צה"ל: הם שוב קונים מטוסים... - ייצור ידע

  2. Pingback: הצד האחר של דומיננטיות חיל האוויר - ייצור ידע

  3. Pingback: חיל האוויר: חיל הפרשים של המאה ה- 21 - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *