אבי הראל: טקס הבר מצווה – מנהג חדש או מסורת עתיקה?

בר מצווה בכותל המערבי

[הצילום: בר מצווה בכותל המערבי נוצר והועלה לויקיפדיה על ידי Bantosh~commonswiki. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

מאמר זה מוקדש באהבה רבה לשלמה שירום. מזל טוב!

אבי הראל 5

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בכל משפחה יהודית, מפלס ההתרגשות עולה לקראת טקס בר/ת המצווה הקרב ובא. הטק נראה לרבים כטקס מתקופת חז"ל ולא היא. המשנה המאזכרת את גיל הבר מצווה מצויה במסכת אבות, פרק  ה',  משנה כ"א: "הוא היה אומר: בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש-עשרה למצוות, בן חמש-עשרה לגמרא. בן שמונה-עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף". כלומר, לדעת מקור זה, בן המשפחה הזכר, מתחייב בעול מצוות בגיל שלוש עשרה (מחייבות הבת, שאינה נזכרת כאן, הינה שנה קודם לכן, מסיבות שונות והמרכזית שבהן –בינה יתרה ניתנה לאישה על פני האיש).

אך יש להעיר מיד, כי משנה זו במסכת אבות הינה תוספת מאוחרת ואיננה חלק אינטגרלי ממסכת אבות המקורית. עמדו על כך מפרשים רבים, כדוגמת  המאירי (מנחם בן שלמה, פרובאנס, 1249 - 1315), בעל מחזור ויטרי (ספר הלכה ומחזור תפילות, המיוחס לשמחה בן שמואל מוויטרי, שהיה תלמידו של רש"י.‏ כתיבתו הושלמה בשנת 1208), בעל תוספות יום טוב (גרשון שאול יום-טוב ליפמן הלוי הלר, 1579 – 1654), בעל מלאכת שלמה (שלמה עדני - אחד מרבני חברון חי במאה השבע עשרה), ועוד רבים אחרים.

זאת ועוד. התוספת של בן שלוש עשרה למצוות ואילך, אינה נמצאת בנוסח הרמב"ם בפירושו על המשנה, וגם איננה בנמצא בכתבי-יד עתיקים של נוסח המשנה .

מסכת אבות המקורית הסתיימה אפוא בפרק ה', במשנה כ', במלים אלו: "הוא היה אומר: עז פנים לגיהינום, ובושת פנים לגן-עדן. יהי רצון מלפניך ה'  אלוהינו ואלוהי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך". המדובר בסיום של דברי אגדה שהיא נפוץ באותם זמנים. לשון אחר, אין מקור מובהק וברור בספרות חז"ל לטקס הבר מצווה הנהוג בימינו.

דומה שגם סוגיית הבבלי במסכת כתובות, דף  מ"ט', עמוד ב', לא הכירה את הנוסח המצוי לפנינו במשנה באבות, אודות טקס הבר מצווה. התלמוד מביא על אתר את תקנת אושא – (תקנות שתיקנה הסנהדרין בעיר אושא, אחרי שגלתה מירושלים בעקבות חורבן בית המקדש), כדלקמן: "באושא התקינו, שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים-עשרה שנה, מכאן ואילך יורד עמו לחייו". כלומר - לפי תקנה זו אדם חייב לפרנס את צאצאיו עד שיגיעו לבגרות הלכתית (גיל שתיים עשרה). להלכה נפסק כי אי אפשר לכפותו בכוח כדי להוציא ממנו את התקציב לילדיו, אך יש לביישו ולהכלימו ברבים כדי שיתמוך בהם כלכלית. כך או אחרת, רף הגיל שלוש עשרה לא נזכר בתקנה זו, ואין היא מסתייעת בקריטריון ההלכתי, שמובא במסכת אבות בנוסח שלנו.

בנוסף,  כל הגילאים הנזכרים בתוספת של המשנה הנ"ל במסכת אבות, אינם בעלי אופי הלכתי מחייב: האמרה "בן חמש למקרא" אינה אוסרת לימוד תורה קודם גיל זה. אדרבא, בתוספתא (מסכת חגיגה, פרק א', הלכה ב') שנינו: "קטן... יודע  לדבר, אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש". וכן, רף הגיל בנישואין: "בן שמונה-עשרה לחופה", לא היווה הלכה מחייבת, ובפועל בתקופת חז"ל, גברים נשאו נשים בגיל צעיר הרבה יותר (ראה, בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט', עמוד ב').

נמצאנו למדים, שטקס הבר/ת מצווה הינו טקס מאוחר, והוא אינו מופיע בספרות חז"ל כלל ועיקר. התוספת האמורה במסכת אבות הינה מאוחרת, ומתוארכת לכל המוקדם למאה ה-12.

הטקס הקדום לפני טכס הבר/ת מצווה

הטקס שהקדים את טקס בר המצווה, היה במהותו בפורמט של טקס מעבר (rite de passage).  האתנוגרף הצרפתי, ארנולד ואן-גנפ (Arnold van Gennep, 1873-1957) הבחין במשנתו בשלושה מאפיינים מבניים בטקס המעבר: פרידה מהמצב הקודם; מעבר או מצב גבולי בין שני השלבים; והשתלבות בשלב חדש בחיים.

טקס חניכה זה התרחש בקהילות באשכנז בחג השבועות, חג מתן תורה. באופן זה היו מעורבים בטקס, לא רק הילד והוריו אלא בני הקהילה כולה. לפי ספרות המחקר, טקס זה החל להופיע באירופה בסוף המאה ה-12 ובראשית המאה ה-13. המקור הקדום ביותר לטכס זה מצוי בספרו של אלעזר מוורמיזא (1165 - 1240, מקובל ופוסק, מגדולי רבניהם של חסידי אשכנז).

להלן פרטי הטקס שקדם לטקס בר המצווה,על פי מה שהיה ידוע בקהילות אשכנז, לפי החלוקה המודרנית של ואן-גנפ:

  • פרידה: הילד בן החמש, נלקח מבית אמו, כדי להפוך לחלק מחוג הלומדים, שבו נמצאים המורה וחבריו לספסל הלימודים.
  • מעבר: מעבר הילד ממעמד של תינוק בבית אמו ואביו למעמד של תלמיד בחברת בני גילו ובוגרים ממנו, נעשה או בעצם מבוים בזהירות רבה. אביו נושא את הילד בפעם הראשונה אל המורה המקומי, המהווה כשליחם של ההורים לקיום המצווה הדתית של לימוד תורה. הנשיאה של הילד במרחב הציבורי - מכוסה בטלית או עטוף במעיל - באה כדי להגן על הילד מפני עין הרע. כאשר הילד מגיע אל בית מורהו, מושיבים אותו על ברכי המלמד. המורה מראה לו את לוח הכתיבה, עוגת דבש וביצה שעליהם נכתבו אותיות האלף בית העבריות או פסוקים מהמקרא. השניים קוראים את יחד את הכתוב, ובסיום הקריאה מלקק הילד את הדבש ואוכל את העוגה והביצה שהיו מונחים לפניו.
  • השתלבות: בעקבות נשיאת הילד, הקריאה של הפסוקים והאכילה, מוביל המורה את הילד אל הנהר או אל מקווה של מים. בלכתו לנהר, שוב אין הילד נישא בידי מבוגר אלא מהלך בכוחות עצמו. בכך מפגין הילד כי עבר בהצלחה את שלב החניכה, והוא ראוי להיות תלמיד מן המניין. ההגעה למקור מים מוסברת כפעולה סמי מגית, שבעזרתה הילד יחזק את זיכרונו מחד גיסא, וימשיך בלימודו מאידך גיסא.

טקס החניכה

[בתמונה: טקס החניכה. מתוך הספר: טקסי ילדות, ע' 117]

למרות החשיבות שבה ראו בקהילות היהודיות את טקס החניכה האמור, הרי שבמהלך המאה ה-13 טקס זה נעלם, עד החלפתו בטקס הבר המצווה. אחת הסיבות המרכזיות לביטולו של הטקס באה מצד אנשי הכנסייה. הללו חוקקו חוקים שמטרתם הייתה למנוע את חילול לחם הקודש. כפי שראינו בטכס החניכה היהודי, הילד אוכל עוגה או סוג של מאפה, וזה נראה לרשויות הכנסייה כביזוי או לגלוג יהודי על מיסת לחם הקודש. היות וטקס החניכה נעשה למסוכן יותר ויותר, התפתח בגרמניה לקראת סוף ימי הביניים טקס הבר מצווה, שסימן אף הוא את המעבר בין הילדות לבגרות. מעבר זה צויין בהנחת תפילין ועלייה לתורה בבית הכנסת. דחיית הבגרות הדתית לגיל שלוש עשרה - במקום גיל חמש, בו נערך טקס החניכה - מקבילה היסטורית לדחיית הקדשתם של ילדים למנזרי הכנסייה. החל מהמאה ה-12, קבלו למנזרים ילדים מגיל שלוש עשרה, ולא מגיל שבע כבעבר.

למרות שטקס החניכה עבר מן העולם, הרי ששרידים שלו ניתן למצוא, גם כיום, במנהג לתת לילדים ההולכים בראשונה לבית הספר ללקק דבש מאותיות האלף בית העברי. גם טכס ה"חלאקה" - התספורת הראשונה של הילד בגיל שלוש - יש בה סממנים של טקס החניכה שאבד מן העולם.

לטקס המעבר הידוע מקהילות אשכנז, ישנה מקבילה מובהקת מאוחרת בזמן, בקהילות המזרח, בשיר הידוע "אצלנו בכפר טודרא"

מילים: יהושע סובול לחן: שלמה בר

אצלנו בכפר טודרא שבלב הרי האטלס היו לוקחים את הילד שהגיע לגיל חמש כתר פרחים עושים לו אצלנו בכפר טודרא כתר בראש מלבישים לו שהגיע לגיל חמש כל הילדים ברחוב חגיגה גדולה עורכים לו שהגיע לגיל חמש אצלנו בכפר טודרא

ואז את חתן השמחה שהגיע לגיל חמש אצלנו בכפר טודרא מכניסים לבית הכנסת וכותבים על לוח של עץ בדבש מא' ועד ת' את כל האותיות בדבש ואומרים לו: חביבי, לקק! והיתה התורה שבפה מתוקה כמו טעם של דבש אצלנו בכפר טודרא שבלב הרי האטלס.

נספח: זריקת סוכריות בבית הכנסת בטכס הבר מצווה

יסודו של מנהג זה קשור לחתן ולכלה בחתונתם. בתלמוד (בבלי מסכת ברכות דף נ, עמוד ב) מסופר כי "ממשיכין יין בצִינורות לפני חתן ולפני כלה וזורקין קליות (חיטים קלויות) ואגוזים". זריקת דברים אלה מותרת בימות החמה, אך לא בימי הגשמים, וגלוסקאות (עוגות) אסורות בזריקה גם בימות החמה".

זריקת סוכריות על הילד שחגג בר המצווה הייתה רווחת  בעבר בעיקר בארצות המזרח. למשל:

  • בבוכארה שרו לכבוד הנער וזרקו סוכריות בפעם הראשונה שבה הניח תפילין, בעת עלייתו לקרוא בתורה.
  • באיראן זרקו עליו מעזרת הנשים סוכריות משקדים, סוכר ומי ורדים כשעלה לתורה.
  • בכורדיסטן נשא הנער בר-המצווה את ספר התורה מההיכל לתיבה בשבת שלאחר הנחת התפילין, ובעת הליכתו לתיבה ובעלייתו לתורה זרקו עליו הנשים סוכריות ודברי מתיקה.

במחצית השנייה של המאה ה-20 פשט הנוהג לזרוק סוכריות על נער בר-מצווה בבתי כנסת רבים ובעדות רבות, והיום הוא מצוי מאוד כדבר מובן מאליו.

זריקת סוכריות. במאה ה16.

[בתמונה: זריקת סוכריות. תמונה מהמאה ה- 16, המוקדמת ביותר שמתארת זאת. מתוך הספר: טקסי ילדות, ע' 37]

מקורות

  • מרקוס, א. טקסי ילדות, מרכז זלמן שזר,ירושלים,1996.
  • טרנר, ו. התהליך הטקסי, מבנה ואנטי מבנה, רסלינג, 2004.
  • תא-שמע, י. מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים, תשנ"ב.

2 thoughts on “אבי הראל: טקס הבר מצווה – מנהג חדש או מסורת עתיקה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.