היועמ"ש והפוליטיקאים…

היועמש והפוליטיקאים

המאמר סוקר את יחסי היועץ המשפטי לממשלה עם הפוליטיקאים הממנים אותו, על מנת להבין, מדוע עושה ראש הממשלה הכל, על מנת להבטיח לעצמו מינוי של יועץ משפטי לממשלה מקרב אנשיו.

היועץ המשפטי לממשלה מהווה רשות עצמאית-סטטוטורית וסמכויותיו מעוגנות בחוק. הוא אינו מקבל את סמכויותיו מהשר, כפי שהדבר קיים בקרב עובדי המדינה הבכירים במשרדי ממשלה אחרים. דומים לו רק עובדי ציבור בודדים, כמו הרמטכ"ל מול שר הביטחון והמפכ"ל מול השר לביטחון הפנים. המפכ"ל אף אינו מתמנה ישירות על-ידי שר המשפטים, אלא על-ידי הממשלה כולה (ראו בהמשך).

 ליועץ המשפטי לממשלה‏ חמישה תפקידים עיקריים: 

  1. ראש התביעה הכללית מטעם המדינה (פרקליטות המדינה).
  2. מייצג את רשויות המדינה בבתי המשפט, כולל בבית המשפט הגבוה לצדק.
  3. מייעץ לממשלה בעניינים משפטיים.
  4. מייעץ בהכנת תזכירי חוק של הממשלה בכלל ושר המשפטים בפרט.
  5. ייצוג האינטרס הציבורי ושמירה על קיום החוק.

חשיבות תפקיד היועץ

היועץ המשפטי לממשלה בישראל מחזיק בסמכויות חריגות ביחס לשרי הממשלה בשני תחומים עיקריים: 

  • בהיבט של הייעוץ היועמ״ש כבר אינו רק יועץ, אלא בעל סמכות לתת הוראה מחייבת לממשלה לשנות את מדיניותה.
  • בהיבט של ייצוג המדינה, אף שהיועץ אמור להיות עורך דינה של המדינה, ומי שיטען בעבורה את טיעוניה בבית-המשפט, כיום היועץ יכול ואף ״מחויב״ לשטוח את עמדתו שלו לפני בית-משפט, אף אם זו סותרת את עמדת הממשלה ופוגעת בה. יתרה מזו, בית-המשפט קבע כי ללא אישור היועמ״ש אסור לממשלה לבקש לעצמה ייצוג או ייעוץ חיצוני אחר אשר ישרת את עמדתה האותנטית.

בהשוואה, בין הייעוץ המשפטי בישראל בעניינים שאינם פליליים לבין הייעוץ המשפטי בארצות-הברית, בקנדה, בבריטניה ובגרמניה, ולא נמצאה בו מקבילה לסמכויותיו החריגות של היועץ בישראל. העובדה שמינויו של היועץ המשפטי בישראל אינו פוליטי, בניגוד למקובל בכל יתר המדינות שנבחנו, כמו-גם עובדת כפיפותם החריגה של היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה ליועץ המשפטי לממשלה, מעצימות אף יותר את הפער בין ישראל לבין המדינות שנבחנו בכל הנוגע לסמכויות הממשלה בענייניה המשפטיים (בקשי, 2014).

הטבלה הבאה מתמצתת את עוצמתו היחסית של מוסד היועמ"ש ביחס לנשיא ו/או לממשלה (למעלה) וביחס לשרים (למטה) (בקשי, 2014, ע' 26):

עוצמת היועמש

עד כמה חשוב תפקיד היועמ"ש ניתן ללמוד מדבריו של הנשיא לשעבר, אהרן ברק:

״תפקיד היועץ חשוב לאין ערוך מתפקיד שופט בבית משפט עליון. כשופט אתה אחד מקבוצה של 11... ואתה בתפקיד של ביקורת, לא של קבלת החלטות. כיועץ אתה יחיד, ולא בתפקיד של ביקורת אלא אתה הוא זה שמקבל את ההחלטות... אני זוכר שבעת כהונתי כיועץ, כתבו בעיתונים שאני ’מנכ״ל המדינה‘. כשעברתי מתפקיד היועץ לכהונה בבית המשפט העליון, זו היתה נפילה מאוד גדולה..." (בקשי, 2014, ע' 1).

ביקורת על עוצמת היועץ

עד כדי כך חזקה עוצמתו של היועמ"ש, עד כי נטען, כי היא "שוברת" את מערכת האיזונים והבלמים החיונית לדמוקרטיה, ופוגעת הן בעקרון המשילות של הממשלה והן בערכים של הפרדת רשויות העומדים בבסיסה של התפיסה הדמוקרטית (בקשי, 2014, ע' 2):

  • ״לאחרון העבריינים בישראל שמורה, בצדק, הזכות להליך הוגן באמצעות ייצוג משפטי בפני בית-משפט, אך דווקא לממשלת ישראל, המייצגת את הבחירה הדמוקרטית של אזרחי ישראל, אין זכות לייצוג אותנטי של עמדתה כאשר מוגשת עתירה נגדה לבית-המשפט.״ (בקשי, 2014, ע' 28).
  • ״כאשר יועץ משפטי מורה לממשלה לבצע פעולה, לא הוא יישא בבוא העת באחריות מול הציבור לתוצאות המעשה. אין הצדקה מוסרית להעניק סמכות למי שאינו נושא באחריות. גם מבחינת יעילות כלכלית, אם הגורם המוסמך לקבל החלטות מחצין את הנזק ואינו נושא באחריות לתוצאות פעולותיו, יש חשש שהוא לא יהיה זהיר די הצורך. בסופו של יום, הן היועץ והן הממשלה אינם נושאים באחריות.״ (בקשי, 2014, ע' 29).
  • ״הסמכות לאפשר ייצוג חיצוני נתונה לשיקול- דעתו הבלעדי של היועץ. כתוצאה מכך נוצר מצב שבו היועץ ונציגיו יכולים להסכים לייצג את הרשות אך יעשו זאת בלב חצוי ובשפה רפה. התוצאה היא מצג-שווא: לכאורה הרשות נהנית מהגנה משפטית, אולם בפועל ייצוג כזה עלול לפגוע בה ובעמדתה... כך נפגעת גם שקיפות ההליך.״ (בקשי, 2014, ע' 31).
  • ״הרשויות המוסמכות יימנעו מלכתחילה מגיבוש עמדה העלולה לעורר קונפליקט עם עמדת היועץ המשפטי... באופן זה עמדתה האותנטית של הרשות המוסמכת אינה מתגבשת כלל.״ (בקשי, 2014, ע' 31).
  • ״גישת הייעוץ המשפטי המחייב סותרת עקרונות של שלטון דמוקרטי. עקרון-יסוד במשטר דמוקרטי הוא כי נבחרי הציבור הם שיקבעו את מדיניות השלטון. כאשר נבחר ציבור כפוף לחוות- דעת של פקיד, בכיר ככל שיהיה, נגרמת פגיעה בעקרון שלטון העם.״ (בקשי, 2014, ע' 33).
  • ״נפגעת יכולת המשילות של הממשלה והשרים... כאשר הממשלה כפופה לחוות הדעת של היועצים המשפטיים, יכולתה לקדם את מדיניותה נפגעת.״ (בקשי, 2014, ע' 33).
  • ״טענה רווחת היא כי השרים אינם משפטנים ולכן חובה עליהם להישמע למומחי המשפט. טענה זו אינה משכנעת. בתחומים אחרים שרים אינם מחויבים לקבל את עמדתם של מומחים, כגון מומחים בטחוניים, רפואיים, סוציולוגיים ואחרים." (בקשי, 2014, ע' 34).
  • ״יש הטוענים כי שולחו של היועץ המשפטי ולקוחו האמיתי הוא הציבור כולו, ולא הממשלה... אך, לא ברור כלל מי הוא אותו ציבור, וכיצד היועץ המשפטי יכול לעמוד על רצונו וטובתו. היועמ״ש אינו נבחר ציבור, אלא פקיד ממשלתי בכיר. זאת, בניגוד לממשלה, אשר נהנית מאמון הציבור.״ (בקשי, 2014, ע' 36).

תהליך התעצמותו של היועץ

עצמאותו של היועץ המשפטי לממשלה התקבעה בימיהם של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, שר המשפטים דב יוסף והיועץ המשפטי השלישי, גדעון האוזנר:

הארנק והחרב

השר דב יוסף תבע מגדעון האוזנר להעמיד לדין את אליעזר לבנה, עיתונאי עם זיקה למפאי, בהאשמה הקשורה כביכול בקריה למחקר גרעיני בדימונה. האוזנר סירב לבקשתו של שר המשפטים כשמצא כי אין לה בסיס עובדתי, והדבר עורר משבר חוקתי בדבר עצמאותו של היועץ המשפטי לממשלה. הממשלה מינתה ועדה בלתי-תלויה בראשות השופט, שמעון אגרנט, שתכריע בסוגיה. ועדת אגרנט פסקה חד-משמעית כי האוזנר צדק בעמדתו, בדבר עצמאותו המוחלטת של היועץ. קביעה זו עומדת בתוקפה עד היום, ומשמשת אבן יסוד במשפט החוקתי בישראל.

אבל בימים ההם - הדגיש שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן בספרו, "הארנק והחרב" (ראו תמונת הכריכה משמאל), חילוקי דעות של היועץ עם שר המשפטים חייבו את פרישת היועץ. היום היררכיית העוצמה התהפכה, מעמדו התחזק כל כך עד כי התהפכו היוצרות: יהיה זה לא פעם היועץ שיגרום לשר, ולפעמים אף לראש הממשלה, להתפטר, כשהוא ממשיך בתפקידו כאילו לא אירע דבר, ואף מחזק את מעמדו (פרידמן, 2013).

העצמה רבה לתפקיד היועץ התגבשה בימיו של מאיר שמגר כיועמ"ש החמישי. שמגר - שהגיע מראשות הפרקליטות הצבאית לאחר מלחמת ששת הימים - הנהיג שינויים מפליגים בדרכי פעולת היועץ, והחל לפרסם את "הנחיות היועץ המשפטי", שהיו באופן תיאורטי כעין הדרכה וסיוע למשרדי הממשלה בנושאי משפט, אך בהדרגה סיגלו לעצמן אופי חקיקתי, ונהפכו למכשיר מרכזי לשליטת היועמ"ש על משרדי הממשלה. שמגר גם הכפיף אליו את היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה השונים, ורכש מעמד על, שבעקבותיו ראו עצמם בהדרגה כל משרדי הממשלה כפופים לכוח הריכוזי שבידיו. הצעדים הללו העניקו לו עוצמה רבה, והייתה זו אבן דרך משמעותית בהעצמת מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה (פרידמן, 2013, ע' 58).

מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה התעצם עם השנים. אציין שתיים מהסיבות לכך:

  • לאחר שמנחם בגין נבחר כראש ממשלה, החל היועץ להשתתף דרך קבע בישיבות הממשלה.
  • בימיו של מאיר שמגר כיועץ משפטי לממשלה, נוצר מבנה ייחודי, בו היועצים המשפטיים של כל משרדי הממשלה כפופים ליועץ המשפטי לממשלה ולא לשר הממונה או המנכ"ל.

קברניטי המדינה סבלו לא מעט, משך השנים, מפסיקות יועציהם...

  • היועמ"ש השני, חיים כהן, היה מהתומכים העיקריים של "שורת המתנדבים", שהייתה קבוצת סטודנטים אידיאליסטיים, שהתארגנה בראשית 1951 לסיוע במעברות, והפכה כתובת למתלוננים על שחיתות שלטון מפא"י, שחששו שיבולע להם אם יתלוננו במשטרה.חיים כהן שיתף איתם פעולה ועודד אותם להביא אליו ידיעות כאלה, למרות התנגדותם של ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, גולדה מאיר ומשה שרת. הפרסומים ומשפט הדיבה שנפתח בעקבותיהם הביאו בסוף לנפילתו ולהתפטרותו של עמוס בן גוריון, בנו של ראש הממשלה, מתפקיד סגן המפקח הכללי של המשטרה. זאת, למרות תמיכת אביו.
  • את הסכסוך בין היועמ"ש השלישי, גדעון האוזנר לבין בן גוריון על רקע סירובו של הראשון להעמיד לדין את העיתונאי אליעזר לבנה, כבר הזכרתי למעלה.
  • גם היועמ"ש הרביעי, משה בן זאב, "האכיל מרורים" את בן גוריון. ב-1964 שלח לו דוד בן-גוריון חומר לגבי "עסק הביש" (פרשת לבון), בתקווה שבן זאב יחליט להקים ועדת חקירה משפטית שתחקור את האירועים ותצביע על פנחס לבון כעל האחראי ל"פרשה", ולא על בנימין גיבלי ואמ"ן. בן-גוריון ביקש לבחון, אם "ועדת השבעה" חקרה את הפרשה כראוי, ולא הייתה מוטה פוליטית. בן זאב המליץ - בניגוד לדעת בן גוריון - על הקמת ועדת חקירה, אבל כזו שתבחן את "העסק הביש", עצמו ולא את פעילות "ועדת השבעה". בסופה של פרשה, עזב בן גוריון את תפקידו והוחלף ע"י לוי אשכול (שדחה את ההמלצה).
  • היועמ"ש השישי, אהרן ברק, תרם תרומה של ממש למהפך השלטוני שעברה ישראל ב- 1977 בשל תרומתו לחקירות השחיתות של שלטון מפא"י, בעיקר של אשר ידלין, מנכ"ל קופת חולים הכללית ומועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל, שהורשע בקבלת שוחד; ושל שר השיכון, אברהם עופר, שהתאבד בשנת 1977, קודם שהסתיימה חקירתו, ובגינה. היה זה ברק שסיים את כהונתו הראשונה של יצחק רבין כראש ממשלה, כאשר החליט להעמיד לדין את אשתו, לאה רבין, בשל פרשת חשבון הדולרים.

זוהי נקודת המפנה של הפוליטיקאים ביחס ליועמ"ש ולאופן מינויו:

  • היועמ"ש השביעי, יצחק זמיר, נאבק למנות וועדת חקירה לבדיקת הפרסומים על חיסול מחבלים בדם קר בפרשת קו 300, ולאחר מכן, להעמיד לדין את בכירי השב"כ. ראש הממשלה שמעון פרס וממלא מקומו יצחק שמיר - שחששו מהפומביות של תחום זה, והשלכות הפרשה על תפקוד השב"כ - סירבו בתוקף, הדיחו את זמיר ומינו במקומו את יוסף חריש.
  • היועמ"ש השמיני, יוסף חריש, היה כבר יועץ מסוג אחר, שעצם מינויו עוררה ביקורת רבה. בתחילת כהונתו פעל כרצון אדוניו הפוליטיים והוביל מהלך, שבסופו העניק הנשיא חיים הרצוג חנינה לראשי השב"כ, שהיו מעורבים בפרשת קו 300. במהלך כהונתו הוא מודר מתהליכים מרכזיים: לא היה חלק מועידת מדריד, לא ממש השפיע על האינתיפאדה הראשונה והיה מעורב מעט יחסית בפרטים של חקירת דרעי. יחד עם זאת, לקראת סוף כהונתו בקיץ 1993, הווה איום לשלמות הקואליציה של ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, עת עמד בתוקף על הגשת כתב אישום נגד השר, אריה דרעי; ועל הצורך להשעייתו מהממשלה לאחר פתיחת המשפט נגדו. זאת, למרות "מכבש של לחצים" שהפעיל עליו רבין, שיוותר על כתב האישום. כשנכשלו מאמציו, אף ניסה להדיח את חריש לפני שתוסר חסינותו של דרעי, בתקווה שהיועץ חדש שימונה על ידו יאות "לקבור את התיק". אולם, פרסום הידיעה על כתב האישום בכותרות הראשיות, אילצה את רבין לוותר.
  • היועמ"ש התשיעי, רוני בר און, לא זכה להיכנס לתפקידו. הוא מונה בשנת 1997 לכהונה למשך 48 שעות, שבעקבותיה התפתחה פרשת בר-און חברון: פרשה זו כוללת סדרת אירועים, אשר במהלכם הועלו חשדות כנגד בכירים - ובהם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ומפלגת ש"ס - כי היו מעורבים בקנוניה למינוי יועץ משפטי לממשלה. שם הפרשה נגזר מהחשדות שלכאורה הסכימה סיעת ש"ס לתמוך בהסגת צה"ל מחברון בתמורה למינוי רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה, שהבטיח עסקת טיעון מקלה לאריה דרעי במשפטו.  הביקורת החריפה על המינוי הביאה את בר און להודיע על התפטרותו כיומיים לאחר מכן, בטרם הספיק לשרת בתפקיד באופן ממשי.
  • היועמ"ש העשירי, אליקים רובינשטיין היה סלחני כלפי עבירות של בכירים בממשל, עובדה שהביאה לביקורת רבה על הקדנציה שלו, בטענה שתרמה להתגברות השחיתות השלטונית בישראל. בין ההחלטות שקיבל היו סגירת פרשת עמותות ברק שסייעו לאהוד ברק בבחירות; סגירת תיק השוחד כנגד בנימין נתניהו בעניין "פרשת ההובלות" (פרשת עמדי); סגירת אחד מתיקי החקירה נגד צחי הנגבי בנושא עמותת דרך צלחה; וההחלטה כי אין מקום להגיש כתב אישום כנגד נשיא המדינה עזר ויצמן בפרשת סרוסי.

מכאן ואילך - בעקבות שערוריית בר און חברון - שונתה שיטת הבחירה של היועמ"ש. בהליך שנקבע על-פי המלצות ועדת שמגר לבחינת דרכי מינויו של היועץ המשפטי לממשלה, נקבע כי ועדה ציבורית בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס תמליץ על המועמדים מתוכם ייבחר היועמ"ש על ידי הממשלה. וועדה זו כוללת חמישה חברים:

  • שופט בדימוס של בית המשפט העליון, שימונה על ידי נשיא העליון;
  • שר משפטים או יועמ"ש לממשלה לשעבר, שימונה על ידי הממשלה;
  • חבר כנסת שייבחר על ידי ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת;
  • עורך דין, שייבחר על ידי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין;
  • ואיש אקדמיה, המיומן בתחום המשפט הציבורי ובדיני עונשין, שייבחר על ידי פורום ראשי הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות ובמכללות בישראל.

על המועמד הנבחר ליהנות מקונצנזוס של 4 מחברי הוועדה לפחות. בתחום הכשירות. מקובל שבשל חשיבות התפקיד, יש לבחור יועץ הכשיר להיבחר לשופט עליון. היועצים מכאן ואילך מונו לפי פרוצדורה זו:

  • היועמ"ש האחד עשר, מני מזוז היה נוח במיוחד לראש הממשלה דאז, אריאל שרון. הוא סגר את תיק האי היווני והביא בכך את יחסיו עם צמרת פרקליטות המדינה - ובמיוחד עם פרקליטת המדינה, עדנה ארבל - למתח חסר תקדים, כשמזוז מאשים את ארבל בפומבי בכשל של ממש בתהליך קבלת ההחלטות בתיק. זאת למרות שארבל גובתה על ידי אישים כמו השופט (והיועמ"ש לשעבר) יצחק זמיר, שכינה את ההחלטה "יום חג לשחיתות"! רק לאחר הסתלקות מאיש שמינה אותו, אריאל שרון, הפך מזוז את עורו והפך לסמל של המלחמה בשחיתות השלטונית.
מנדלבליט
  • היועמ"ש השנים עשר, יהודה ויינשטיין הגיע בניגוד לקודמיו ממשרד עורכי דין פרטי בו ייצג אישים פוליטיים רבים, ובעיקר את ראש הממשלה בנימין נתניהו. לאורך כל הקדנציה שלו "זכה" לביקורות קטלניות על גרירת רגליים ועל סיוע חסר תקדים לענייניו של ראש הממשלה. כך או כך, אין ספק שוינשטיין הוא היועץ הנוח ביותר לקברניטים מכל אלה שלפניו!
  • על רקע זה אין להתפלא, שראש הממשלה נתניהו עושה הכל על מנת להבטיח שהיועץ המשפטי הבא יהיה גם הוא מאנשי שלומו. אם בג"ץ לא יטרפד את המינוי, מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט (בתמונה למטה) יהיה היועץ המשפטי לממשלה. זאת לאחר שוועדת האיתור בחרה בו כמועמד הראוי היחיד, למרות שעמדו לרשותה גם אישים ראויים אחרים כמו: הילה גרסטל, ישי בר, אבי ליכט איל ינון ואחרים.

[בתצלום: היועמ"ש, אביחי מנדלבליט; הצילום הועלה לויקיפדיה ע"י צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

דיון

סקירת ההיסטוריה של יחסי הקברניטים עם היועצים המשפטיים שלהם עוזרת לנו להבין, מדוע יעשה ראש הממשלה הכל, על מנת להבטיח לעצמו מינוי של יועץ משפטי לממשלה מקרב אנשיו.

עצמאותו של היועץ המשפטי לממשלה הייתה תמיד עצם בגרונם של הפוליטיקאים. היא הגבילה אותם בשני ממדים עיקריים:

  • האחד קשור למאבק העוצמה: הקברניטים יעשו הכל על מנת למנוע פגיעה בעוצמתם על ידי יועץ נחוש מידי...
  • השני מתחבר לאיזון בין שני מרכיבים חיוניים במדינה דמוקרטית: יכולת משילות מול תקינות פוליטית.
  • כפיפות הממשלה ליועציה המשפטיים פוגעת באופן חמור במשילות ובעקרון-היסוד הדמוקרטי של שלטון הרוב ונבחריו. בנוסף, סמכויותיו החריגות של היועץ המשפטי לממשלה בישראל גורמות לפגיעה באחריותיות (accountability) של הממשלה. זאת משום שהיועץ אינו נושא באחריות לכישלונם של שרים בהשגת יעדי משרדיהם, ואילו שרים עלולים להסיר מעצמם, בשל התערבות היועץ, הן את אחריותם להשגת יעדי משרדיהם והן את אחריותם לשמירת החוק (בקשי, 2014). בארגונים שונים - מחברות ועד משרדי ממשלה, היועצים המשפטיים הפכו לחסם משילות משמעותי ביותר, שעושה שמות ביכולת הביצוע של משרדי הממשלה. מכאן ברור מדוע ראש הממשלה, מעדיף לשבץ בתפקידים הללו אחד אנשיו - שימצאו דרכים כיצד לעשות - ולא יסבירו לו מדוע לא ניתן לעשות את הדברים...

"קו פרשת המים" ביחס של הפוליטיקאים לתפקיד היועמ"ש היה לאחר שהיועץ אהרן ברק "חיסל" למעשה את הקדנציה של ראש הממשלה רבין, והביא בעקיפין להחלפת השלטון. היועץ הבא, יצחק זמיר, עדיין נבחר מבין השורה הראשונה של המשפטנים בישראל, אולם עם הדחתו בעקבות פרשת קו 300, החלו הפוליטיקאים לשבץ בתפקיד זה משפטנים מהדרג השני, בעלי מעמד ציבורי ומקצועי נמוכים יותר, על מנת שיהיו תלויים יותר באלו שמינו אותם. השיא של תופעה זו היה כמובן הפארסה של מינוי רוני בר און ליועמ"ש.

ניתן לראות גם שהיועצים הללו בתחילת דרכם היו להוטים לרצות את אדוניהם: יוסף חריש שיתף פעולה בסגירת תיקי בכירי השב"כ; מני מזוז יצא נגד כל האליטה המשפטית וסגר את תיק האי היווני; וכדומה.

פרשת בר און הביאה, בלחץ ציבורי, לשינוי תהליך המינוי של היועצים, אולם נראה כי השיטה החדשה אינה יותר מסוג של העמדת פנים. גם עתה מצליחים הקברניטים לבחור את אנשי שלומם לתפקיד חשוב זה, כך שמדובר בעצם ב"משחק מכור".

לסיכום, אין תפקיד, המסוכן לקריירה של הפוליטיקאים הבכירים, יותר מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. על כן, אלה יעשו הכל - כדין ושלא כדין - על מנת שעל הכיסא ישב איש אמונם, שייגבה אותם וישמור עליהם!

העשרה

3 thoughts on “היועמ"ש והפוליטיקאים…

  1. חסר מידע מהותי על מאיר שמגר שעיצב את גבולות התפקיד כפי שאנו מכירים אותו כיום. למעשה נקודת המפנה שאותה אתה מציין לא הייתה מתרחשת אילולא שמגר הרחיב את גבולות התפקיד. פרטים מדויקים על כך אפשר למצוא בסדרת הכתבות שנעשתה ע״י רביב דרוקר במקור.

  2. אלכס נחומסון:
    נראה לי שמסקנה נוספת המתבקשת מקריאת המאמר היא הצורך בפיצול התפקיד בין יועץ לראש התביעה. היועץ ייעץ איך כן וראש התביעה יבדוק אם לא. כל בעל תפקיד זכאי ליועץ שמסייע ביישום החלטותיו. גם רה"מ. הפרדה כזאת בין שני תפקידים שימלאו אותם שני משפטנים תוביל בסופו של דבר לאיזון הנכון בין הרצון לקדם החלטות לבין ההקפדה על מגבלות החוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.