אילי גולדברג: תקופת המאסר כהזדמנות לטיפול בנוער עבריין

מאסר[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Michael Coghlan לאתר flickr]

[לאוסף פרסומיה של ד"ר אילי גולדברג באתר, לחצו כאן]

[לאסופת המאמרים בסוגיית עבריינות הנוער באתר, לחצו כאן]  [לאוסף המאמרים בנושא שיקום, לחצו כאן]

מתוך: אורי תימור, סוזי בן ברוך, אתי אלישע (עורכים), נוער בבלאגן, ירושלים: מ מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ' 268-202.

על המחברת

אילי גולדברג

ד"ר אילנה (אילי) גולדברג היא גונדר משנה בגמלאות בשרות בתי הסוהר בישראל, ושרתה בו 35 שנים במגוון תפקידים.

היא התחילה כפסיכו - טראפיסטית לאסירים מכורים לסמים. הקימה וניהלה את בית הסוהר לקטינים "אופק" בישראל, ניהלה את בית הסוהר "מגן" המאכלס , בעיקר, אסירים בעלי צרכים מיוחדים (חולי נפש, חולים, בעלי מוגבלויות ) שכולל את המרכז לבריאות הנפש ואת המרכז הרפואי לאסירים במסגרת שרות בתי הסוהר. כמו כן ניהלה את הטיפול באסיר במחוז הצפוני של שרות בתי הסוהר הכולל : רפואה, טיפול, חינוך, תעסוקה , דת ורישום.

בעלת תואר ד"ר בבקרימינולוגיה מאוניברסיטת בר אילן, תואר שני במדע המדינה מאוניברסיטת חיפה ובוגרת המכללה לביטחון לאומי של צה"ל.

כיום היא מרצה וחוקרת במכללה האקדמית בית ברל

מבוא

כליאת בני נוער היא חוליה בהליך הפלילי העשויה להיות גשר לקריירה עבריינית של בני הנוער או הזדמנות לעצירתו של מסלול התדרדרותם. רוב המתבגרים עוברים את תקופת ההתבגרות ללא משברים, מפתחים דימוי עצמי יציב וחיובי, אך יש ביניהם מתבגרים החשים בלבול, מבוכה, ריקנות ודיכאון ועלולים להידרדר לעבריינות (Winnicott, 1984).

עברות על החוק בגיל ההתבגרות מבטאות, בדרך כלל, קשיים של המתבגר בפיתוח הזהות האישית, קושי להתאים את עצמו לציפיות החברתיות וקריאה לעזרה (דו"ח מבקר המדינה, 2001). רוב העבריינים גדלו במשפחות רב בעייתיות שלא הצליחו לספק להם מסגרת חיים תומכת המאפשרת התפתחות תקינה, והם סובלים ממחסור כלכלי וחברתי כאחד. נראה כי בין ערכיהם בולטות דחיית המערכת המוסרית של המעמד הבינוני (בית הספר, המשפחה, החוק) והערכה רבה להפגנת כוח ותעוזה (שוהם, רהב ואדד, 1987).

בית סוהר הוא מוסד כוללני סגור, המרחיק את האסירים מהחברה ושולט על רוב תחומי חייו של הכלוא (גופמן, 1973). מדובר במערכת מורכבת, שנמצאת באינטראקציה עם החברה ומושפעת ממנה.[1] יחסים אינטנסיביים של בית הסוהר עם הקהילה והרצף הטיפולי לאחר השחרור מהמאסר מאפשרים טיפול נכון ואפקטיבי בבני הנוער, במטרה להשיבם לחברה כאזרחים שומרי חוק (כ"ץ ואחרים, 2008).

הגישה העונשית בארצות הברית הביאה, בשנים האחרונות, למאסרם של בני נוער רבים יותר. מדינות בארצות הברית שתומכות בגישה העונשית, כמו דקוטה וניו מקסיקו, נוקטות מדיניות דיפרנציאלית שבה ממיינים את הנוער לשלוש קבוצות, מיון המשפיע על בחירתן של דרכי הטיפול בהם: נוער עבריין ((delinquent offenders, נוער שנשפט כבוגרים ( (youthful offenders ונוער שביצע עברות חמורות במיוחד (serious youthful offenders) (Torbet et al., 1996). לעומת זאת, מדינות שנוקטות את הגישה השיקומית המסורתית, כמו אלבמה, קונטיקט ופלורידה, הרחיבו את הממד השיקומי-טיפולי-חינוכי, הגבירו את הטיפול במסגרת הקהילה והוסיפו חלופות למאסר (Krisberg & Hawkins, 1995). הדרך האפקטיבית ביותר לטיפול בנוער עובר חוק היא שילוב בין הגישה השיקומית לבין הגישה העונשית (Caeti et al., 2003). למרות התמיכה בעולם בכלל ובארצות הברית בפרט בגישה העונשית, המיוצגת על ידי 'מודל הצדק' (שוהם ושביט, 1990), רוב המוסדות לנוער עבריין בארצות הברית המשיכו לתמוך באוריינטציה שיקומית ולפעול לפיה, ואחת המטרות המוצהרות בטיפול בנוער היא צמצום המועדות ( הרצידיביזם( (Caeti et al., 2003).

מערכת בתי המשפט בארצות הברית קבעה מדיניות של כליאת קטינים בנפרד ממבוגרים במטרה למנוע מהנערים תהליך חִברות (סוציאליזציה) לעבריינות, קרבנות חוזרת על ידי מבוגרים וסטיגמה שתפגע בסיכויים לשיקום Ladren et al., 2006)).

בקרב אנשי מקצוע יש מחלוקת באשר לאפקטיביות של טיפול במסגרת מוסדית: מצד אחד נטען שהטיפול המוסדי בנוער עבריין אינו מצליח להשיג את יעדיו, והוא עלול להגביר את ההתנהגות העבריינית בקרב החניכים (חובב, גולן ווזנר, 1999; גולן ואחרים, 2007;;Gottschalk et al.,1978 Polsky, 1962; Wagner, 1978; Martinson, 1974; Roming, 1978). מצד אחר עומדת הטענה ששהות בבית הסוהר מאפשרת לבני הנוער פסק זמן, שבו ניתנת להם הזדמנות לעבד את הקונפליקטים שבחייהם, להגיע לתובנות ולגייס כוחות להתמודד עם שאלות החיים, אך נדרש המשך טיפול בקהילה על מנת למנוע חזרה לפעילות עבריינית (ראובן, 2008; ווזנר ואחרים, 1999 ; דולב וברנע, 1996; Maltz,1984; Thornton, 1984;Lipsey,1992). חשוב לציין כי לבית הסוהר נשלחים נערים שלא הצליחו להסתייע במוסדות הקהילה, ולאמתו של דבר זו המסגרת המוסדית הסגורה והקיצונית ביותר, שנותרה כחלופה אחרונה לריסון, שבה ניתן לקיים תהליך שיקומי מסוג זה.

בישראל נהוגה הגישה השיקומית. כל בני הנוער נשפטים בבתי משפט לנוער תוך התייחסויות מתאימות לצורכי הנוער ומתוך גישה סלחנית ומתחשבת המבוססת על תפיסה חינוכית-שיקומית, שמטרתה לנסות להוציא את הצעיר ממעגל העבריינות (מלמד, 1988). חוק הנוער שם דגש בצרכיו הייחודיים של הקטין בהליך הפלילי שמבוסס על הגישה השיקומית הנוהגת במדינה (חוק הנוער, 2008).

בשנת 2001 הוקם בית סוהר 'אופק', שהוא בית סוהר מיוחד לנוער. הוא מופעל על פי עקרונות טיפוליים, תכניות השכלה וחינוך וכל זאת במטרה לספק לנוער טיפול מתאים (גולדברג, 2009). בית הסוהר פועל על בסיס הגישה האקולוגית, המתבססת על קשר בין האדם לסביבה. לפי גישה זו, שינוי אצל הנער עובר החוק מחייב שינוי מהותי בסביבתו, אשר אינה בהכרח הסביבה הפיזית אלא סביבת היחסים הבין-אישיים (גולדברג, 2004).

במאמר זה מוצג הכלא ככלי טיפולי. תחילה מובאת סקירה של הגורמים לעבריינות במציאות החברתית בישראל. מתוארות הכניסה לכלא ודרכי הסתגלות לחיים במאסר ומוצגים רכיבי הטיפול היעיל כפי שהם מופיעים בספרות המחקרית. בהמשך הדברים מוצג המודל של בית סוהר ככלי טיפולי ויישומו בבית סוהר 'אופק' בישראל. הצלחת הטיפול בכלא היא יעד חשוב לחברה הישראלית, הן משום שהוא מביא להצלת בני נוער והן בשל התרומה החברתית, המתבטאת בצמצום נזקי פשיעה. 

עבריינות נוער ואשליית הכוח

עבריינות נוער היא תופעה חברתית שנובעת ממאפייני גיל ההתבגרות ומתהליכים חברתיים כמו הגירה, מצבי מלחמה, חוסר יציבות של מוסדות חברתיים, סביבה חברתית המשמשת מודל שלילי לחיקוי והיעדר מנגנוני פיקוח (שחורי ולאופר, 2008).

בני הנוער שנאבקים על קיומם בתוך חברה אלימה נאלצים לחפש פתרונות והקלות למצוקה שהם גדלים בה. העבריינות משמשת עבורם 'פתרון', שכן היא מספקת להם את הצרכים הנפשיים והחברתיים בהתמודדות עם לחץ חברתי, ניכור ותיוג חברתי (שוהם, רהב ואדד, 1987; שחורי ולאופר, 2008Epstein, 1998 ;Brake, 1985:). באמצעות התנהגות עבריינית יכולים בני הנוער לשרוד את המציאות (Fleisher,1995; Venkatesh,1997), למרוד ולמחות על מצבי ניצול, דיכוי והשפלה (Bourgois,1996). הם מתעלמים מנורמות, מגבלות וחוקים של החברה ומבטלים אותם (Brake, 1980; Hazani,1989). אורח החיים העברייני הוא עבורם מקור להערכה עצמית ולביטוי אישי ודרך להצלחה ולהגשמת שאיפות (אלפסי, 2006). עבריינות נוער היא מנגנון הגנה שגורם לעקיפת החרדה באמצעות השכחהStott)  בתוך אדד, 1989).

בני נוער עוברים משברים בתהליך של בניית הזהות האישית (אריקסון, 1988), בהתרחקות מההורים ובתהליך של גיבוש הייחודיות (אינדיווידואציה) (מוס, 1988). לתהליך זה מתווספת ההשפעה השלילית של קבוצת השווים, אשר דוחפת אותם להצטרפות לקבוצה עבריינית, לקיצוניות, למרדנות, להתנהגות בלתי צפויה, לאי-קבלת סמכות, לתוקפנות ולירידה ביכולת המתבגרים לרסן דחפים מיניים ותוקפניים (אשד-פלק, 1996).

נוער עבריין מאופיין בחוסר אמון, בציניות, בחרדה אישיותית, ברגש נחיתות (אדד, 2002), בחוסר השכלה, בהערכה עצמית נמוכה, בתחושות נטישה, בבדידות, בחוסר יכולת ליצור קשרים בעלי משמעות, בהיעדר פיקוח של מבוגרים, בחוסר משמעת עקיב, בהתחברות לנוער עבריין ובהישגים לימודיים נמוכים (Chamberlain, 1996; Ried, 1993; Reid & Eddy, 1997). רובו של נוער זה גם מאופיין בהרגלים תפקודיים קשים במיוחד, במיקוד שליטה חיצוני, בהרגלי חִברות (סוציאליזציה) לקויים, בשוטטות, בהתחברות לקבוצות שוליים ובנשירה ממסגרות חינוכיות. במקרים רבים הם מתנסים בחומרים פסיכו-אקטיביים ובעשייה פלילית וחיים על פי דפוסי עבריינות, פריצת גבולות ואי-קבלת מרות וסמכות (ראובן, 2008).

נערים אלה, ברובם, חסרים תמיכה משפחתית, חברתית ורגשית וגם יכולת להתמודד עם הקשיים, ולכן הם נכנסים למערבולת רגשית והתנהגותית. במצב של סחרור מעמיקים המצוקה וחוסר האונים. חוויות הילדות שהצטברו בשנים הראשונות מובילות לתחושות דחייה, שמתפתחות לזעם עמוק המוביל לעבריינות ולאלימות (אדד, 2002). כאשר יש לנער מערכת ערכית חזקה וסופר-אגו בריא, הוא מסוגל לבחור את דרכי התמודדות תוך שמירה על 'קווים אדומים'. ואכן, רוב בני הנוער שעוברים עברות בגיל זה מפסיקים את המעורבות הפלילית לאחר התבגרותם (בן ברוך, 2006; שיוביץ, 2009). כאשר לנער חסר הבסיס הערכי, הוא מחפש הקלה בחברת השווים ועלול למצוא את עצמו במערכת חברתית עוברת חוק. הנער, שזקוק לעזרה, דוחה אותה ומוצא 'פתרונות' למצוקה בדרכים שראה ולמד מתכניות טלוויזיה, מסרטים, מהאינטרנט או באמצעות שימוש לרעה בסמים ובאלכוהול, וכל זאת אגב ביצוע עברות.

אשליית הכוח

ביצוע העברה מביא הקלה, בעיקר בעברות אלימות או בעברות מין,  וזו מספקת לו תחושת כוח, שהיא לאמתו של דבר 'אשליית כוח'. אשליית הכוח נבנית מהכוח שנותנת קבוצת השווים, מנורמות תרבותיות וחברתיות ה'תומכות' בכוח, משימוש במנגנוני הגנה כמו הזדהות עם התוקפן ומהתנהגות אלימה או עבריינית שמספקת תחושת כוח ואשר אינה אלא אשליה המכסה על חולשה, פחד, מצוקה ובעיות קיומיות.

בישראל ניכרת עלייה בשיעור עבריינות הנוער (בן ברוך, 2006), והצעירים והקטינים הם 24.1% מכלל העבריינים (הלשכהה מרכזית לסטטיסטיקה, 2010).[2] בחברה בישראל נמנות שלוש תופעות מרכזיות המשפיעות על הנוער :

א. קריסת ערכים. 'נראה כי מתרחשת קריסה הדרגתית של הערכים במדינה ישראל' (בייניש, 2007), וזאת בהתייחס לעולם המודרני שמקדש את מקומו של הפרט על חשבון החיים הקהילתיים, על חשבון ערכי המשפחה וערכי המדינה (טאוב,1997). הוסיף לכך פרופ' שוהם,[3] בדבריו על האלימות המתרחשת כתוצאה של הכשל בחינוך, נטישת ערכים ואי-הצגת גבולות לבני הנוער. חיזוק לטענה ניתן לראות בעלייה ברמת השחיתות בישראל (מדד השחיתות (CPI), 2010; מדדי הרצליה, 2009).

ב. חברה אלימה. החברה, לדברי תומאס הובס, מושתתת על התפיסה ש'אדם לאדם זאב', ושההתנהגות האגוצנטרית של בני האדם מובילה אותם למלחמות (הובס, 2009). החברה הישראלית, השרויה במאבק מתמיד על קיומה, כחברת מהגרים מתהווה ורב תרבותית שמתקיימת באווירה של מתח, יוצרת תסכול ושחיקה הבאים לידי ביטוי באלימות של בני הנוער. במציאות של חוסר ודאות ובהשתנות מתמדת, בחברה המנוהלת באווירה של מלחמת קיום מלווה במתחים ובמלחמות בין לאומים ובין אנשים, נאלצים הקטינים 'להילחם' על צורכיהם (גמפל, 1999). גורם נוסף לעלייה ברמת האלימות בחברה, בעיקר של בני נוער, הוא החשיפה לטלוויזיה ולסרטי אלימות היוצרים מודלים אלימים לחיקוי (Eron & Huesmann, 1987; Huesmann, 1986; Rule,1986; Derksen & Strasburger, 1996). האלימות בחברה הישראלית חושפת את בני הנוער לרמה גבוהה של אלימות בין-אישית, שמתפלגת לרוחבן של כל תת-האוכלוסיות בחברה הישראלית (הראל ואחרים, 2009). כבר בשנת 2005 נקבע בדיון במשרד ראש הממשלה ש'תופעת האלימות בחברה הישראלית גוברת'.[4]

ג. מעגל האלימות במשפחה. בחברה הישראלית יש רמה גבוהה של אלימות בתוך המשפחה (אלמגור-לוטן, 2011). במשפחות שבהן חשופים בני המשפחה לאלימות נוצר מעגל אלימות שבו קטין, שחווה אלימות בביתו, הופך להיות מבוגר אלים Widom, 1989a, 1989b)). בעיות אלה יוצרות אצל בני נוער קשיים בהתקשרות (attachment), המאפיינים נוער בסיכון (גור, 2006) ומובילים, בסופו של דבר, להתנהגות אלימה בבגרות (Thisessen,1993; Shaver & Hazan,1993).

שילוב בין צמיחה במשפחה המאופיינת בהתנהגות אלימה, השפעת החברה האלימה מחוץ למשפחה, אשר קולטת את בני הנוער, והיעדר מערכת ערכית תומכת הנו תשתית לצמיחתה של עבריינות הנוער.

בני הנוער נעצרים על ידי גורמי האכיפה במצב של 'כוח לכאורה' ונאלצים להסתגל למאסר. בקרב מבוגרים דרך ההסתגלות למאסר היא מנבא למאסרים נוספים (רצידיביזם) (גולדברג, 2003), ולפיכך אפשר להניח שגם בקרב בני הנוער דרך ההסתגלות למאסר קשורה בבחירת דרכי הטיפול בזמן המאסר. 

דרכי הסתגלות של בני נוער למאסר

מה קורה לנער בתקופת המאסר? הכליאה מרחיקה את הנער מהחברה וממשפחתו ומביאה להפסקת המעשה העברייני. בעת המעצר חסר הנער, על פי רוב, תובנה למצבו. הוא שקוע בעצמו  וברגשותיו למרות היותו מודע לכך שעבר על החוק. הוא שרוי בהלם בשל התהליך המשפטי וחש  עוינות, פחד, מצוקה, ניכור ובעיקר בדידות, ועם זאת מעמיד פנים של 'אני חזק', 'אני גבר', גם כאשר הוא במעצר חוזר.

אשליית הכוח שאפיינה את הנער לפני המעצר ובמהלכו מתנפצת, שכן המערכת המוסדית חזקה ממנו. לראשונה בחייו הוא אינו יכול לברוח, הוא נאלץ לחוש בעוצמה את חוסר האונים ואת החולשה, שמהם 'ברח' באמצעות עבריינות או שימוש בחומרים כשהיה מחוץ לכלא. מצב משברי זה יכול להוביל אותו לכיוון של שינוי או לכיוון של העמקת הכעס והזעם על העולם. לנקודה זו יש חשיבות רבה בהשפעה על המשך תהליך ההתפתחות האישית שלו במאסר.

בימים הראשונים של המעצר מתחיל הקשר עם גורמים המנסים לעזור לו (עובדים סוציאליים, קציני חינוך, הנהלה וכדומה) או גורמים מחוץ לכלא (קציני מבחן, שופט, הורים וכדומה). בשלב זה הנער עוסק, בינו לבין עצמו, בשאלה 'מה יהיה אתי?'. הוא נדרש לבחור בין התנהגות חיובית לבין התנהגות שלילית בזמן המאסר. בחירה בהתנהגות חיובית כרוכה בקבלת הטבות (יותר זמן חופשי, לימודים, פעילות חברתית, ביקורים, קנטינה וכדומה), ובחירה בהתנהגות שלילית גוררת סנקציות (בידוד, שלילת טובות הנאה וכדומה). המפגש של הנער עם הבחירה חשוב במיוחד, שכן עד הכליאה הוא 'התגלגל' או 'נסחף' במערבולת רגשית ולא היה מסוגל לגייס את הכוחות החיוביים שבו. בכל פעם שהוכרח להשתלב בטיפול (מעונות וכדומה) ברח, ולכן בית הכלא הוא מעצור חזק ממנו.

ניתן למיין את הסתגלות בני הנוער למאסר לפי מאפיינים אישיותיים וההתנהגותיים:

א. הנער העוין. הנער, שמאופיין בעוינות ובזעם, בורח מקשר, מתחבר לאסירים שהתנהגותם שלילית ונמנע מקשר עם אנשי הסגל ועם המשפחה. הוא אינו מביע חרטה על מעשיו אלא מתבצר בעמדתו, שומר על קשר עם עבריינים בוגרים או עם אלה מחבריו שלא נתפסו, מגלה אלימות, גלויה או סמויה, משתמש בסמים בתחומי הכלא ואינו חושב על העתיד. הוא שרוי  בקיפאון התנהגותי (behavioral freezing) ((Zamble & Porporino,1990. פרופיל התנהגות דומה נמצא במחקר שבדק נערים במעונות סגורים (גור, 2006).

ב. הנער המנוכר. נער זה מאופיין בהתנהגות קונפורמית ובהשתלבות בלימודים. אמנם הוא מנוכר מהסביבה ומאופיין בנטרול רגשי, אך משתלב בשגרת החיים בכלא. הוא לומד ואף עשוי להיתפס כמנהיג חיובי. הוא משתתף בפעילות חינוכית, נמצא בקשר טיפולי ועושה את המצופה ממנו. הוא אינו מביע חרטה, אך מבין את מעשיו בעבר ויכול לדבר עליהם בשטחיות רגשית בולטת. בה בעת הוא ממשיך בקשר עם עבריינים מחוץ לכלא, מאופיין בהשתייכות חברתית עבריינית מובהקת, מדבר על שינוי אך עדיין בעל חשיבה עבריינית. נער זה עלול לשכלל את הידע שלו בעבריינות ולהתעניין בדרכי פשיעה נוספות, ויש סיכוי סביר שיחזור למאסר בגין עברות נוספות.

ג. הנער במצוקה. נער זה מאופיין במצוקה נפשית והשתלבות בטיפול. הוא מגיע לכלא עם מצוקה גדולה, ובדרך כלל פונה לעזרה. הוא מתחיל בתהליך של בניית אמון, משתלב בלימודים, שומר על קשר עם המשפחה, מביע חרטה על מעשיו ומכיר באשמה, הוא מגיב היטב לטיפול באמצעות שיחות פרטניות וקבוצתיות ומשתתף בפעילות חברתית.

כץ ואחרים (2008) זיהו ארבעה דפוסי התמודדות של נערים עם תקופת המאסר ועם השחרור: (1) דפוס של שיתוף פעולה - נערים המאמצים את כללי המשחק כדי לזכות בהטבות או כדי לעבור תהליך שיקומי. נערים אלה נשארים עם דפוסים עבריינים אך מתנהגים לפי הכללים; (2) דפוס ה'דלת המסתובבת' - נערים שמשתחררים מהכלא וכעבור זמן קצר חוזרים אליו. הם ממשיכים בחיי העבריינות; (3) דפוס הקיפאון - מצב שבו לא חל שינוי במצבו של הנער; (4) דפוס השיקום - נערים המנצלים את השהות במאסר לתהליך טיפולי של ממש.

מאפייני הנער מכוונים את גורמי הכלא לאופן גיוסו לטיפול. כל נער הוא בר שינוי, ויש לעשות מאמץ בדרכים מקצועיות כדי לעזור לו לבחון את דרכיו ולשנותן. מהו אפוא הטיפול היעיל  בנוער עבריין בתקופת המאסר? 

הטיפול האפקטיבי בנוער עבריין בכלא

מסגרות השיקום בבתי הסוהר צמצמו באופן ניכר את שיעור החוזרים למאסר (רצידיביזם) (תימור, 2011;Pearson & Lepton,1999 ; Lose & Schumcker, 2005; Olver & Nicholachuk, 2008 ;Gideon, 2009). גם בישראל ירד בהדרגה שיעור החוזרים למאסר: מ- 70% בשנת 1995 ל-56.8% בשנת 2008 (תימור, 2011). נתונים אלה מצביעים על כך שטיפול בכלא מביא לתוצאות חיוביות, אלא שלשם כך נדרשת היערכות מערכתית ותכניות טיפול מתאימות.

מחקרים שבדקו את הטיפול בבתי כלא בכלל ובבתי כלא לנוער בפרט העלו שהצלחה בטיפול מושגת כאשר הסביבה הטיפולית בטוחה ומאופיינת בגישה מולטי-דיסציפלינרית, הכוללת תכניות אישיות, טיפול רפואי, קשר למשפחה, התייחסות לקבוצת השווים ולקהילה (Brendtro & Cunningham, 1998; Lipsey, 1999 ; Rose, 2002).

התערבות יעילה בכלא, על פי הספרות המחקרית, מבוססת על זיהוי צרכים קרימינוגניים, על ייעוץ פרטני, על פיתוח מיומנויות אישיות ועל תכניות חינוך והשכלה (Lipsey, 1999). בניית תכניות התערבות אפקטיביות לנוער דורשת מהארגון תכנון אסטרטגי, זאת בשל הקשר שבין מבנה התכנית (ארגון, ציוות ואדמיניסטרציה) לבין רמת המועדות , דהיינו ההתאמה בין הקונספציה של התכנית ובין עמדות הארגון (Lipsey et al., 2000). התכניות האפקטיביות ביותר במסגרת המוסדית הן תכניות רב מערכתיות, ארוכות טווח (יותר משנתיים), שכוללות את כל הנערים ומתנהלות במרחב טיפולי חינוכי (Lipsey et al., 2000; Borduin et al., 1995; Henggeler et al.,1992). מדובר בתכניות קבוצתיות, שמספקות מיומנויות בין-אישיות, הבנויות על בסיס קהילתי ומשפחתי ומתמודדות עם נושאים כמו סגנון חיים עברייני והפחתת האימפולסיביות (Lipsey et al., 2000).

במחקר שבדק 984 מתקני כליאה לנוער עבריין בארצות הברית מצאו החוקרים שהבעיות המרכזיות בבתי סוהר לנוער הן: מרחב מחיה, טיפול רפואי ופיקוח על התנהגויות אבדניות (Parent et al., 1994). הטיפול האפקטיבי קשור בשילוב של מרחבים חברתיים, שיוצרים את המסגרת הטיפולית ומשפיעים על יחסי הגומלין בין האדם לסביבתו (כ"ץ ואחרים, 2008). התחומים שכולל המרחב האפקטיבי הם:

א. טיפול. הסביבה הטיפולית והתכנית הטיפולית מספקות מסגרת המאפשרת לבני הנוער להתמודד עם הקשיים, לבחון את מעשיהם ואת הקשרים החברתיים שלהם ובכך מקדמת את התהליך בכלא לשיקום ולשינוי (גור, 2006; ראובן, 2008; Brendtro & Cunningham, 1998). כמו כן נמצא שטיפול קבוצתי קוגניטיבי-התנהגותי הוא האפקטיבי ביותר לטיפול בנוער עבריין (ראובן, 2008).

ב. משפחה. המסגרת המוסדית משמשת 'סימולציה' למשפחה ומאפשרת את חִברות הנער מחדש (ראובן, 2008; כ"ץ ואחרים, 2008). לאנשי הסגל תפקיד הורי שעיקרו תמיכה וסמכות, כפי שהן מוצאות ביטוי במשפחה, ובאמצעותן ניתן לשפר את יכולת ההתקשרות ואת יכולת ההתמודדות של הנער עם סביבתו  (גור, 2006; ראובן, 2008).

ג. חינוך והשכלה. המסגרת החינוכית בכלא מאפשרת השלמת פערים בהשכלה ובכישורים אחרים שמאפיינים את הנוער העבריין. כאשר נער, שנכשל בבית ספר, זוכה לחוויה מתקנת בתחום הלימודי,  הסיכוי שיחזור לכלא קטֵן (Rose, 2000).

ד. קהילה וקבוצת השווים. קשרים בין בני נוער עבריינים לבין עבריינים אחרים מעודדת את המשך תת-התרבות העבריינית, ואילו יחסים עם בני נוער נורמטיביים מפחיתים את המועדות  (Gold & Osgood,1992). לכן נדרש מרחב שמאפשר לבני הנוער העבריינים לתרגל בקרב קבוצת השווים התנהגות נורמטיבית, אגב ניצול ראוי של שעות הפנאי וכבסיס חשוב ביצירת השינוי (גל, 1985).

ה. סגל. מערכת יחסים חיובית המבוססת על הקשבה ועל תקשורת פתוחה מאפשרת לאנשי הסגל להפוך, עבור הנערים, למבוגרים בעלי משמעות ולדמויות לחיקוי וכך לעצב את התפתחותם האישית (גור, 2006; ראובן, 2008; Rose,2002).

כאשר כל הגורמים האלה מתמזגים למסגרת הוליסטית, המשלבת את כל המרחבים בתוך בית הסוהר עם מאפייני המוסד הסגור, נוצרת בו סביבה שמאפשרת לבני הנוער לעבור שינוי ולהפוך מסגרת נוקשה דוגמת הכלא למסגרת מועילה. 

בית סוהר ככלי טיפולי בבני נוער

מהם הגורמים ההופכים בית סוהר לכלי טיפולי? סביבת הכלא היא ייחודית, ולמרות זאת ההתנהגות האנושית בה דומה לזו בחברה שמחוץ לכלא. האסירים מתאימים את עצמם לסביבה החדשה ולתנאי החיים בכלא באמצעות דרכי התנהגות שהכירו בטרם נאסרו (Zamble et al., 1984).

מבנה בית הסוהר כמוסד סגור, על מאפייניו הייחודיים (גופמן, 1973), יוצר מרחב אשר  מספק גם גבולות ברורים וגם את כל צורכיהם של בני הנוער. לאסירים יש רווחים פסיכולוגיים  משהייתם בכלא (גולדברג, 2003), ובני הנוער, שאמנם נמצאים בכלא בעל כורחם, עשויים לחוש ביטחון בהשוואה למתח ולחרדה שאפיינו את חייהם מחוץ לכלא.

לבית סוהר שמחזיק בני נוער, לעתים לתקופות ארוכה, בתקופה הקריטית בחייהם יש השפעה גדולה על חייהם ועל עתידם. בכלא נאלצים הנערים להתנהג על פי כללים וגבולות ברורים שנקבעים על ידי המערכת, וזאת דווקא כאשר בתהליך ההתפתחות הטבעי הם מחפשים עצמאות ומנסים להתמודד בכוחות עצמם וללא עזרה מהמבוגרים. בית הסוהר יכול לשמש ככלי טיפולי  כאשר חוברים יחדיו הגורמים הבאים: מדיניות ארגון ואופי של הנהלת בית הסוהר והסגל, קיומה של אוריינטציה שיקומית, בניית סביבה חיובית וקשר עם הקהילה.

עמדתו של ארגון בתי הסוהר ודרכי פעולתו הן הרכיב החשוב ביותר שמשפיע על אופיו של בית הסוהר לנוער ככלי טיפולי. נדרשים ארבעה רכיבים ארגוניים על מנת למסד את בית הסוהר כמסגרת טיפולית: (1) על הארגון להישען על ערכים מוסריים וחברתיים אגב הקפדה על עקיבות ופיקוח מתאים; (2) עליו לתמוך בהפעלת בית הסוהר ככלי טיפולי באמצעות תקציב ראוי ומתן תנאים הולמים למימושו (Van Voorish et al., 1991); (3) חשיבות מרכזית יש למינוי מפקד כלא ושיבוץ סגל מיומן לטיפול בנוער (Caeti et al., 2003; Jurik, 1985; Whitehead & Lindquist, 1989); (4) נדרשת עקיבות בעמדת הארגון בנוגע לתפיסת הניהול של בית הסוהר לאורך זמן, כדי שתכניות ימוסדו ויופעלו בהתאם לעקרונות הטיפול היעיל.

לסגל תפקיד מרכזי באופן שבו תופסים הנערים את השיקום (גולדברג, 2009). הוא נציג הממסד ואכיפת החוק, אך בה בעת מספק לבני הנוער הגנה ותחושת ביטחון, ולכן הם משמשים כסוכני שינוי. הסגל הוא תחליף להורים החסרים, הוא מספק את צרכיהם החומריים ולעתים קרובות רואים בו בני הנוער את ה'מבוגר המשמעותי'. הסוהר, שמשלב בהתייחסו לנער סמכות ואמפתיה, משמש עבורם מודל חיקוי לשימוש בכוח מתוך חוזק ולא מתוך חוסר אונים ומצוקה, ולכן חשוב שיתפסו את הכוח שיש לו ככוח חיובי ומגן. כאשר נעשה בכלא שימוש לרעה בכוח, הוא מחזק את התחושות שאתן הגיעו בני הנוער ומונע שינוי ביחסם כלפי העולם בכלל והממסד בפרט.  הקשר החיובי עם גורמי הרווחה בכלא (עובדים סוציאליים) מספק לבני הנוער חוויה מתקנת בקשר שלהם עם גורמים מסייעים מהממסד. הוא מלמד אותם לפנות לעזרה בעת הצורך, להגדיר את הבעיות ולגייס כוחות פנימיים כדי להתמודד אתן. קשר חיובי עם גורמי החינוך (קציני חינוך ומורים) מאפשר למידה, ניהול שעות פנאי בצורה אפקטיבית וגילוי כישורים ויכולות פנימיים שבדרך כלל הנערים בכלא אינם ערים לקיומם. במחקר בישראל נמצא שלסגל הביטחון, החינוך והטיפול השפעה מכרעת על האופן שבו תופסים בני הנוער בכלא את בית הסוהר כגורם משקם (גולדברג, 2009). חשוב שאנשי הסגל יקבלו הדרכה צמודה שמטרתה לחזקם בהתמודדות עם הנוער, שכן באמצעותם מתרחש השינוי  בנערים (ראובן, 2008).

האוריינטציה השיקומית היא גורם נוסף להיותו של בית הסוהר כלי טיפולי. נוכחות קבועה של סוהרים, קיומם של גבולות וכללי התנהגות ברורים, סדר יום מחייב, הקפדה על כללים וכדומה מציבים את בית סוהר כמוקד שליטה חיצוני עבור הקטינים, החסרים מוקד שליטה פנימי. טיפול הוא תנאי הכרחי לשינוי. כדי שבית הסוהר יהיה מסגרת טיפולית, נדרשות תכניות טיפול מתאימות. עליהן להיות מודולריות ולשמור על קשר עם הקהילה ועל רצף טיפולי (גולדברג, 2004). יש להפעיל תכניות שיעילותן הוכחה, כמו טיפול באמצעות תאטרון (כ"ץ ואחרים, 2008), טיפול באמצעות בעלי חיים (כ"ץ ואחרים, שם; יערי ורבינוביץ, 2005), טיפול בעברייני מין (כ"ץ ואחרים, שם; אתגר וגנות, 2006). הטיפול צריך להינתן לאורך זמן, בתוך מסגרת ממוסדת שהתגבשה במשך תקופה ארוכה ופועלת באופן רציף באמצעות אנשי מקצוע.

סביבה חברתית חיובית בכלא מאפשרת 'סימולציה' של חברת נוער נורמטיבית. כאשר בני הנוער בכלא עוסקים בתחומים נורמטיביים ובדרך נורמטיבית, מתגבש פיקוח חברתי ונוצרת השפעה הדדית חיובית המביאה למניעת אירועים שליליים ופיתוח דרכי איפוק, תמיכה וחברות. לדוגמה, הפעלת תנועת נוער בכלא משפיעה על היווצרות סביבה חברתית חיובית באמצעות הכנסת מושגים חדשים ודרכי התנהגות נורמטיביות לכלא ובאמצעות המפגש הבלתי אמצעי עם בני נוער נורמטיביים (גולן ואחרים, 2007).

קשר עם הקהילה הכרחי בהבניית בית הסוהר ככלי טיפולי. אמנם הכלא הוא מוסד סגור, אך לאמתו של דבר מדובר במערכת מורכבת ופתוחה, שכן בתי הסוהר נמצאים באינטראקציה מתמדת עם הקהילה. הקשר עם הקהילה הוא רב ממדי וכולל קשרים עם המשפחה, עם הקהילה מסביב לבית הסוהר, עם גורמים רשמיים העוסקים בשיקום ומניעת פשיעה, עם גורמי אכיפה וכדומה. נמצא שלרצף הטיפולי תפקיד רב חשיבות בהצלחת הטיפול (כ"ץ ואחרים, 2006; סנטו ורהב, 2008). תקופת המאסר מנוצלת כ'תקופת טיפול' ומאפשרת לגורמים בקהילה לנצל אותה כמנוף להמשך התהליך. רכיב נוסף בקשר עם הקהילה הוא הגורמים הנכנסים לתוך הכלא: מתנדבים, קבוצות בני נוער, תנועות נוער, ארגוני ספורט וכדומה, שהם חלק קבוע בסביבה החברתית של בני הנוער בכלא. קשר אינטנסיבי עם הקהילה ובית סוהר פתוח לתקשורת הם בסיס לבניית סביבה חברתית תומכת בתוך הכלא.

לבית הסוהר שני תפקידים מרכזיים ככלי טיפולי: להיות מסגרת מכילה אשר תאפשר לנער לעבור טיפול ולהגיע לשינוי הרצוי, ולשמש סימולציה למשפחה ולחיי קהילה. לאור האמור, כאשר בית הסוהר הופך לכלי טיפולי, הוא מביא לבלימת העבריינות, ניפוץ אשליית הכוח, בחירת התנהגות, טיפול, רכישת השכלה וכישורי חיים.

יש הטוענים שבית סוהר הוא, מעצם אקט הכליאה, מסגרת אלימה ולפיכך אנטי-טיפולית, ולכן אינו יכולה להיות מסגרת שיקומית טיפולית אפקטיבית (Martison,1974; Andrews, 1980; Hallett, 2002). יתרה מזאת, בעובדה שהשתתפות במסגרות טיפול מספקת לאסיר טובות הנאה יש פגם מהותי, שכן כאשר המטופל אינו לוקח חלק בטיפול מרצונו  החופשי אי-אפשר להגיע לשינוי. חשוב לזכור שבית סוהר צריך להיות הפתרון האחרון בהתמודדות עם בני נוער עוברי חוק, ויש לשלוח לכלא רק את אלה שלא הפיקו תועלת ממסגרות הטיפול בקהילה. דווקא עבור אוכלוסייה זו חומות הכלא וגורמי הביטחון והטיפול בכלא הם 'שומרי סף' חיצוניים,  ש'עוזרים' לה לאמץ את הכללים. לעתים, מתוך הרצון להשיג הקלות במאסר, מגייסים בני הנוער כוחות לטיפול, אך כאשר הם בוחרים לקבל טיפול ולהעדיף התנהגות נורמטיבית, על בית הסוהר לספק להם את הטיפול המתאים. השופטת סביונה רוטלוי (2003) מציינת שהמדינה חייבת לקבל אחריות הורית ביחס לילדים ולמתבגרים ולספק להם הזדמנות ראויה, ולהפעיל אגב כך סמכות בכפייה. מדובר אפוא במימוש עקרונות ההופכים בית סוהר לנוער ממוסד מרחיק ומעניש בלבד למוסד משקם המספק הזדמנות, אולי האחרונה, בטרם ימסד הקטין 'קריירה' עבריינית.

בית סוהר 'אופק' נבנה על פי עקרונות הטיפול היעיל, ובכך סיפק לנוער הזדמנות לשינוי וטיפול. מהם אפוא עקרונות הפעלתו של בית סוהר לנוער 'אופק' ככלי טיפולי? 

הטיפול בכלא לנוער בישראל כהזדמנות לשינוי

תקופת מאסר של בני נוער כהזדמנות לשינוי הייתה התפיסה שבבסיס הקמתו של בית סוהר לנוער בישראל. בית סוהר 'אופק', שהוקם בשנת 2001, הוא המתקן היחיד בישראל לכליאת בני נוער שנעצרו בחשד לביצוע עברות פליליות או הורשעו בביצוען. עד הקמתו הוחזקו בני הנוער בישראל בבית סוהר למבוגרים באגף נפרד, שהיה מאופיין במספר גבוה של אירועי אלימות (גולדברג, 2009). הקמת בית סוהר נפרד לנוער נועדה לספק מסגרת טיפול מתאימה לנוער, אשר תביא לשינוי התנהגות בני הנוער הכלואים ותספק להם הזדמנות לעלות על דרך חיים נורמטיבית ולא לחזור למאסר.[5]

הקמת בית הסוהר נשענה על רכיבי הטיפול היעיל בנוער בבתי סוהר ועל התפיסה האקולוגית, שמצביעה על הקשר בין הסביבה הפיזית והחברתית שהנער חי בה לבין התנהגותו והתפתחותו. בית הסוהר נבנה על כמה נדבכים, אשר היו הבסיס לתפיסת ההפעלה שלו: החלטת שירות בתי הסוהר להקים בית סוהר ייחודי לנוער, שיאופיין בתפיסת הפעלה מתאימה לנוער המבוססת על אוריינטציה שיקומית, לוותה בהקצאת משאבים ותקציב נכבד ליישום ההחלטה; מונתה הנהלה מקצועית וכל אנשי הסגל עברו הכשרה והסמכה לעבודה עם נוער; הסביבה החברתית בכלא כוונה לספק ביטחון אישי, סדר ומשמעת, הקשבה, אמפתיה ומענה לצרכים הייחודיים של בני הנוער; בני הנוער שוכנו במבנה ההולם את צורכיהם, עם מרחבי חינוך וטיפול ראויים.

בית הסוהר מספק סדר יום וכללים ברורים. הנערים נדרשים לציית להוראות, וכל זאת אגב מתן חופש יחסי בתוך המערכת, כדי לאפשר להם לתרגל בחירה של דרכי התנהגות חיובית. נבנתה תכנית חינוך מוגדרת, מודולרית ומגוונת, שמספקת מענה לצרכים הייחודיים של הקטינים (מיומנויות, כישורי חיים וכדומה). הרעיון המרכזי של בית סוהר הוא 'בית ספר בתוך בית סוהר'.[6] עם כניסת הנערים לכלא הם משולבים במסגרת הלימודית, כהמשך רציף ללימודים שהופסקו בעקבות המעצר או כתחילת דרך לימודית חדשה, וכל מרחבי בית הסוהר משמשים מרחבי לימוד. נערים שהתקשו להשתלב במסגרת הלימודית חויבו ללמוד באופן פרטני.כאשר נער סירב להשתלב בלימודים, נעשה מהלך של גיוס באמצעות ניסיונות שכנוע לצד סנקציות.

בבית הסוהר נבנתה תכנית טיפול שהתבססה על עקרונות הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, בעיקר באופן קבוצתי. התקיימו בו קבוצות טיפוליות ממוסדות, אשר צברו ניסיון וסייעו ביצירת רצף טיפולי בקהילה לאחר שחרור הנערים, כמו לדוגמה קבוצה לטיפול בעברייני מין, קבוצה לטיפול באמצעות תאטרון, קבוצה לטיפול באמצעות בעלי חיים, קבוצה לטיפול במניעת בשימוש בסמים ועוד (כ"ץ ואחרים, 2006). חוזק הקשר עם הרשות לשיקום האסיר, שנתנה מענה ייחודי לטיפול בנוער שמשתחרר מהכלא, בנתה תכנית טיפולית ייחודית 'שושן' והקימה את ההוסטל 'אבני דרך', שיוחד לבני הנוער שמשתחררים מבית סוהר 'אופק'.

הקשר עם הקהילה התחזק באמצעות הכנסתה לתוך בית הסוהר. הדבר נעשה על ידי מתנדבים ופרויקטים מיוחדים, וכל זאת במטרה ליצור מגע בלתי אמצעי של בני הנוער עם מרחבים נורמטיביים של החברה והכנתם לשחרור ולהשתלבות מחדש בקהילה (משפחה, מתנדבים, פעילויות משותפות עם בני נוער, הקמת שבט צופים[7] ועוד).

רכיב חשוב בבית סוהר כמרחב טיפולי הוא האפשרות שמקבלים לבני הנוער לתת ביטוי לתופעות של מרדנות ושונות, המאפיינות את גיל ההתבגרות וחשובות לגיבוש הזהות העצמית.  ניתן לעשות זאת בדרכים רבות כאשר מתקיימת סביבה חברתית מכילה, וזאת תוך שמירה על גבולות, בדיוק כמו בקרב משפחה.

נערים שהגיעו למאסר בכלא 'אופק' אובחנו על ידי גורמי הטיפול וועדת הקבלה, והתבצע מעקב אחר דרך הסתגלותם לכללי החיים ולסדר היום בכלא והשתלבותם בו, בעיקר לכל הקשור במסגרת הלימודים. נערים במצוקה שולבו בטיפול בהתאם לצורכיהם. הנערים ששידרו עוינות גבוהה והיה מסוכן לשלב אותם עם אחרים, בגלל השפעתם השלילית, הושמו באגף סגור יותר ושולבו במסגרות הלימוד בכלא בהתאם לרמת שיתוף הפעולה שהפגינו. חשוב לבנות עבור אוכלוסייה זו תכנית אישית ולראות בשילובם מטרה.

מחקר שנעשה בבית סוהר 'אופק' מצא שהגורמים המביאים לשיפור במצבו של הקטין ונכונותו לקבל טיפול הם התנאים הפיזיים בכלא, יחסם של גורמי האכיפה והאופן שבו הוא תופס את השיקום. כמו כן נמצא שבעת הקמת בית הסוהר (2001) הוא נתפס כמסגרת עונשית, שהרתיעה את האסירים משיתוף פעולה. לעומת זאת בשנים 2003--2005 הוא נתפס כמסגרת שיקומית שסייעה בשיקום, בתיקון ובחינוך (גולדברג, 2009).

יש לציין שלשינויים ארגוניים השפעה מכרעת על תהליכים בתוך בית הסוהר. במהלך שנת 2003 הורחבה אוכלוסיית הכלואים ב'אופק'. היא כללה צעירים עד גיל 21 ואף נבדקה האפשרות לאחד את בית הסוהר לנוער עם בית סוהר למבוגרים. שינויים אלה הביאו, ככל הנראה, לשינוי באווירה בבית הסוהר, והדבר הביא לכך שהאסירים תפסו את בית סוהר כשיקומי פחות (שם).

הצלחה בטיפול בכלא נמדדת בעיקר ברמת החזרה למאסר (רצידיבזם). שיעור החוזרים למאסר, בתום חמש שנים, בקרב צעירים עד גיל 18 ששוחררו בשנת 2004, עומד על 70% (בן צבי וולק, 2011). עם זאת מהשוואה בין אסירים שעברו טיפול במסגרות מתאימות לבין אסירים ששוחררו ללא טיפול עולה שמסגרות טיפוליות הביאו לצמצום החזרה למאסר גם אצל מבוגרים וגם אצל בני נוער (תימור, 2011). שיעור החזרה למאסר של אסירים (בוגרים ונוער) בישראל הוא  כ-57% לעומת שיעור של בין 10% ל-15% בקרב אסירים שעברו טיפול (כ"ץ ואחרים, 2008).[8] מקרב בני נוער שהשתחררו מהכלא ועברו טיפול במסגרת הרשות לשיקום האסיר חזרו למאסר רק 34%, לעומת 54% מבני הנוער המשוחררים שלא עברו טיפול (רש"א, 2005). מקרב אסירים שעברו עברות מין וסיימו טיפול בכלא חזרו למאסר רק 8% (כ"ץ ואחרים, 2008; אתגר וגנות, 2006). מקרב בני נוער בכלא 'אופק' שנבחנו בבחינות בגרות בשנים 2001--2005 חזרו למאסר רק  12.5% (מידע פנימי). מתוך 50 נערים שהשתתפו בהפקות תאטרון בכלא ועברו תהליך טיפולי בשנים 2001--2004 חזרו למאסר 16% (מידע פנימי). מהנתונים הללו עולה שהתערבות יעילה מעלה את רמת ההצלחה.

מחקר הערכה שליווה את הקמת בית הסוהר 'אופק' ותפעולו בשנים הראשונות העלה שהוא אכן הופעל על פי עקרונות הטיפול האפקטיבי ואף סימן כיוונים שיביאו לשיפור הגישה השיקומית וביסוסה (כ"ץ ואחרים, 2008).

לסיכום, בית הסוהר לנוער בישראל נבנה על סמך עקרונות הטיפול האפקטיבי ומייסד סביבה חברתית ותכנית טיפול וחינוך מודולרית, המספקת הזדמנות לבני הנוער הכלואים בישראל. חשוב לציין שלא מדובר במצב סטטי, שכן כדי לשמור על בית הסוהר כמסגרת טיפולית נדרשת עקיבות של הארגון הן בגישה הטיפולית של בית הסוהר והן במינוי הנהלה מתאימה. 

סיכום והמלצות

בשנים האחרונות חלה עלייה במספר האסירים הפליליים בישראל (תימור, 2011). נזקי הפשיעה לחברה גבוהים ביותר, ולכן ראוי לנצל את תקופת הכליאה לצמצום הפשיעה. לבית הסוהר תפקיד בפיקוח החברתי ובמניעת פשיעה, בעיקר באמצעות הרחקה מהחברה.

כאמור, קיימת מחלוקת בין הגורסים שניתן להצליח בטיפול  במסגרת מוסדית לבין אלה הגורסים שטיפול במסגרת מוסדית אינו אפקטיבי (ווזנר ואחרים, 1999). כליאת בני נוער מחייבת את החברה, מתוך אחריות חברתית כלפי עצמה וכלפי הנערים, לנצל את תקופת המאסר לטיפול ושיקום, בעיקר לאור העדויות להצלחה בצמצום החזרה למאסר בעקבות טיפול.

בית הסוהר לנוער משמש כלי טיפולי רק כאשר הוא מצליח להיות גורם בעל משמעות ש'מתקן' את ההשפעה השלילית שיש לאלימות ולקריסת הערכים במשפחה בחברה בישראל. לשם כך עליו לפעול, לאורך זמן, על פי נורמות ערכיות גבוהות ולספק מודלים חיוביים לחיקוי. על המערכת בכלא להביא לשינוי במושג ה'כוח' ולכוון לאסרטיביות, להחלטיות, לסמכותיות ולשימוש בכוח מתוך שליטה עצמית. עליה לספק סביבה שתאפשר לנער לבנות מחדש את האמון שלו במערכת ובו עצמו ולעורר בו את היכולת לקבל עזרה. כל זאת ניתן להשיג באמצעות חוויות מתקנות בקשר עם הסגל בבית הסוהר ובמסגרת הלימודית והחברתית. חשוב ביותר לאפשר לבני הנוער לתרגל התנהגות נורמטיבית, כאשר גבולות המוסד הסגור מהווים מוקד שליטה חיצוני  שמתפתח, ככל שהטיפול נמשך, למוקד שליטה פנימי. ולבסוף, על בית הסוהר למסד, בשיתוף עם הקהילה, רצף טיפולי ולראות בכלא לנוער תחנה אחת במהלך חייהם של בני הנוער. על הטיפול בכלא להתבסס על הנתונים שבני הנוער באים אתם לכלא, לבנות תכנית טיפולית וחינוכית מתאימה לתקופת שהותם בו ולספק תכנית ראויה להמשך טיפול בקהילה.

בני נוער שמגיעים ממשפחות רב בעייתיות ומנסיבות חברתיות קשות מוצאים לעתים דווקא בבית סוהר מסגרת בטוחה המספקת להם את צורכיהם הפסיכולוגיים. בית סוהר נתפס כמסגרת חיים קשה, אך באופן פרדוקסי שיעור גבוה יחסית של האסירים מרגיש טוב בתוך בית הסוהר: מתוך 88 נערים שהשתתפו במחקר  25% ענו 'טוב', 39% ענו 'לא טוב ולא רע', 36% ענו 'רע' (Bondeson, 1989). הם מגיעים לכלא עם מטען רגשי כבד, כעס וזעם אשר מחפשים פורקן. הכלא מספק לבני הנוער את צורכיהם הבסיסיים (מזון, לינה וביטחון) ודורש מהם להשתלב בלימודים, ובכך הופך להיות מסגרת הורית. כאשר אנשי הסגל משלבים ביחסם אליהם אמפתיה וסמכותיות, בני הנוער מקבלים אותם באהדה, חרף תפקידם כסוהרים, ומצליחים להתקדם בתהליך השיקום.

כדי שמסגרת הטיפול תהיה אפקטיבית ותוכל לספק את המסגרת הנורמטיבית בכלא נדרשים תנאי כליאה הולמים, שכן ככל שתנאי הכליאה טובים יותר כך נתפס בית הסוהר כמסגרת משקמת  (גולדברג, 2009). שילוב בלימודים הוא תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק, לשיקום (Stevens,1998), שכן הוא מביא לשיפור בדימוי העצמי של אסירים ומסייע ביצירת אווירה טובה בקרבם (תימור ואופנהיים, 2007Newman,1993 ;). לצד כל אלה נדרשים חיים קהילתיים כתרגול של חיי חברה, תוך שמירה על יחסים בין-אישיים מכבדים וכן מערכת קשרים טובה עם גופים חברתיים מהקהילה, כמו תנועת נוער, ארגוני ספורט, בני נוער נורמטיביים ועוד (כץ ואחרים, 2008; גולן ואחרים, 2007).

קוד האסיר היא מערכת נורמות וכללים המחייבת את חברת האסירים ומכוונת לשימור כוחם בתוך בית הסוהר (Bowker, 1977), היא גורם המפתה את בני הנוער להמשך ההתנהגות העבריינית, הגוררת את חזרתם למאסר לאחר שחרורם. ניתן לצמצם את התנהגות בני הנוער על פי קוד זה באמצעות חיי קהילה פעילים ואווירה חברתית של קבלה ותמיכה. נמצא קשר מובהק בין האופן שבו תופסים האסירים את הסביבה בכלא לבין הסתגלותם. אסירים שזכו לשיתוף פעולה והיענות מצד הסגל בכלא נטו להתאים את עצמם למסגרת לעומת חבריהם שנתקלו בסירוב ובדחייה. הם סבלו פחות מדכדוך ומדיכאון. אסירים שמרגישים ביחס לא הוגן מצד הנהלת בית הסוהר נוהגים להפר משמעת בשכיחות גבוהה (Wright, 1985).

כאשר בית סוהר אינו משמש פלטפורמה לשינוי הוא מרחיב את השבר, מחזק את העוינות, מעמיק את העבריינות, מעצים ההתכנסות שלהם בתוך עצמם ומגביר את השימוש בכוח ואלימות כ'אשליית הכוח'. בני הנוער מאמצים דפוסי התנהגות מרדניים המספקים להם משמעות בתוך הכלא. התנהגות כזו, המקבלת חיזוקים מחברת עבריינים, מעמיקה את ההתחברות השלילית ומביאה אותם לחפש את חברתם של עבריינים בוגרים. יתרה מזאת, יש סיכוי גבוה ביותר שללא תהליך של טיפול ושינוי בתקופת שהותם בכלא הם ישובו אליו בשל התמכרות  לחוויית המאסר, לסגנון חיים עברייני ולסוג העברה (בעיקר עברות מין) (גולדברג, 2003), ואז הנזק במאסר גבוה ביותר.

לאור כל האמור, מומלץ, לדעתי,  לבצע את הפעולות הבאות: (1) להגדיר את השיקום כחלק מובנה בתפיסת ההפעלה ובתכניות ההתערבות הטיפולית; (2) למנות הנהלה מתאימה מבחינת הכישורים המקצועיים, האישיותיים והערכיים: (3)  לשבץ סוהרים מתאימים על פי קריטריונים מקצועיים, תוך מתן הסמכה והכשרה רציפה במטרה ליצור אקלים ארגוני של למידה, תמיכה ומניעת שחיקה;  (4). למסד תכניות חינוך וטיפול במרכז העשייה של בית סוהר, בזיקה לידע מצטבר מהארץ ומהעולם, ולראות בצמצום החזרה למאסר מטרה מרכזית. חשוב שהתכנית החינוכית-טיפולית תתייחס למנבאי החזרה למאסר, כמו תפיסת ההשתייכות החברתית, הנטייה להתמכרות ולסגנון התמודדות רגשי וטיפול בתסמונת דחק חבלתית (P.T.S.D) (גולדברג, 2003); (5) לבנות תכניות טיפול מודולריות שיאפשרו לכל נער להשתלב בתכנית מתאימה לצרכיו; (6) למיין את הנערים לתת-קבוצות, תוך הפרדה של הנוער בעל מאפייני העבריינות הקשים מאחרים ושילובו במסגרת תכנית טיפולית ייחודית מתאימה, בדומה לתכניות הקיימות במדינות רבות בעולם Torbet et al., 1996)). לאקולוגיה הסביבתית יש השפעה על האדם, ולכן יש להקפיד על תנאי מאסר  שיוכלו להיות תשתית לכל תהליך שינוי, אף על פי שאין זה תנאי להצלחתו של תהליך שיקום; (7) לבנות תכניות התערבות טיפוליות, חינוכיות וקהילתיות בשיתוף עם הקהילה ועם גורמי הטיפול מחוץ לכלא, וכל זאת על מנת לשמור על רצף טיפולי גם לאחר השחרור; (8) לספק מסגרת של הכשרה מקצועית, אשר תאפשר לנערים לרכוש מקצוע במהלך המאסר; (9) למנות צוות רב מקצועי, שיפעל בשילוב טכניקות של ליווי ותמיכה אישית; (10) לשבץ בני נוער במסגרות לימודים מחוץ לכלא, במתכונת בתי השיקום הנהוגים בשירות בתי הסוהר לאסירים בוגרים; (11) לבחון ולבדוק בשיטתיות את הסביבה החברתית בכלא, בפרקי זמן שייקבעו, באמצעות כלי מדידה אפקטיבי שישקף את השינוי שעובר הנער מקליטתו בכלא ועד שחרורו. כלי כזה עשוי לסייע להנהלת בית סוהר בקביעת יעדים. כמו כן יש למדוד את האפקטיביות של הטיפול והשיקום ברמה פרטנית, לאורך התהליך ובסופו.

לסיכום, בית סוהר 'אופק' פועל על פי עקרונות הטיפול האפקטיבי, התבסס ככלי טיפולי והראה תוצאות חיוביות (כ"ץ ואחרים, 2008). יחד עם זאת שינוי מערכתי בגישה השיקומית כלפי בית סוהר, בהקצאת משאבים, במינוי הנהלה לא מתאימה, בהיעדר הכשרת סגל לעבודה עם נוער, בהפסקת קשר עם הקהילה, בקטיעת הרצף הטיפולי ובהיעדר עקיבות של הארגון עלולים ליצור רגרסיה ולהביא למצב שבו לא יתקיים טיפול אפקטיבי.

המטרה האנושית והחברתית של בית הסוהר לנוער היא לשחרר את בני הנוער ממאסר במצב טוב יותר מזה שהיו נתונים בו בעת הכניסה למאסר. מאחר שהמעשה העברייני של הקטינים הוא קריאה לעזרה, ראוי לנצל את תקופת המאסר כהזדמנות לפוגג את 'אשליית הכוח' הנובעת מביצוע עברות, לאפשר את בנייתה תפיסת כוח חדשה על בסיס של התנהגות חיובית על פי החוק ולספק לבני הנוער כלים להתמודד עם החברה שמחוץ לכלא.  

[לאסופת המאמרים בסוגיית עבריינות הנוער באתר, לחצו כאן]  [לאוסף המאמרים בנושא שיקום, לחצו כאן]

[לאוסף פרסומיה של ד"ר אילי גולדברג באתר, לחצו כאן]

מקורות

  • אדד, מ'. 2002. 'נגטיביזם בגיל ההתבגרות' מ' אדד וי' וולף (עורכים), עבריינות וסטייה חברתית - תיאוריה ויישום. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן: 41--59.
  • אדד, מ'. 1989. קרימינולוגיה - העבריין בהתהוותו. תל אביב: אור עם.
  • אופנהיימר, מ' ותימור, א'. 2005. 'מאסר, חינוך ודימוי עצמי- השפעת לימודים במרכזי חינוך בבתי הסוהר על דימוים העצמי של האסירים', מפגש לעבודה חינוכית סוציאלית 22. 57-73.
  • אלפסי, י'. 2006. 'לא רואים בעיניים: מתבגרים המעורבים בהתנהגויות פליליות וסחר בסמים', עבודת מוסמך, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
  • אלמגור-לוטן, א'. 2011. אלימות כלפי נשים - ריכוז נתונים לשנת 2011. ירושלים: הכנסת – מרכז המחקר והידע.
  • אריקסון, א"ה. 1988. ילדות וחברה. תל אביב: ספרית הפועלים.
  • אשד-פלק, מ'. 1996. הפסיכולוגיה בשטח ההפקר. רמת השרון: מבע.
  • אתגר, ט' וגנות-פרגר, ק'. 2006. 'טיפול קבוצתי בעברייני מין מתבגרים - כלא אופק', צוהר לבית הסוהר 10: 30--35.
  • בייניש, ד'. 2007. 'החברה הישראלית מצויה על סף קריסת מערכות ערכית', נדלה מ-                         http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=484998
  • בן ברוך, ס'. 2006. 'עבריינות נוער: מציאות ודרכי התמודדות במשטרת ישראל. אתר משטרת ישראל', נדלה מ-  http://www.police.gov.il/mehozot/agafAHM/hativatHakirot/Documents/mziot_noar_ole.pdf
  • בן-צבי, ק' וולק, ד'. 2011. 'חוזרים למאסר - רצידביזם של אסירים פליליים משוחררי 2004 בישראל', צוהר לבית סוהר 14: 10--28.
  • גולדברג, א'. 2003. 'הסתגלות למאסר ורצידיביזם', עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן.
  • גולדברג, א'. 2004. נוהלי הפעלה והתפיסה החינוכית טיפולית של בית סוהר אופק. שירותי בתי הסוהר - בית סוהר 'אופק'.
  • גולדברג, א'. 2009. 'בית הסוהר לנוער "אופק" - הסביבה החברתית בכלא על פי תפיסת האסירים בין השנים 2001--2005', צוהר לבית סוהר 12: 34--49.
  • גולן, מ',תמיר, ג', רבינוביץ, א' ואורמיאן-רבינו, א'. 2007. 'צופים אל האופק: שבט צופים בכלא הנוער "אופק"', צוהר לבית סוהר 11: 82--91.
  • גולן, מ' ודוידזון-ערד, ב'. 2004. מחקר אודות אלימות במעונות רשות חסות הנוער. תל אביב: המרכז הבין-תחומי לחקר מדיניות וטיפול בילדים ונוער, בית ספר לעבודה סוציאלית על שם בוב שאפל, אוניברסיטת תל אביב.
  • גופמן, א'.  1973. 'מאפיינים של מוסדות כוללניים', מ' ליסק (עורך), סוגיות בסוציולוגיה, מבנה וריבוד חברתי. תל אביב: עם עובד: 264--303.
  • גור, א'. 2006. 'תמורות בהסתגלות וייצוג מערכת התקשרות של בני נוער במצוקה במהלך שהותם במוסדות טיפוליים – השפעה טרנספורמטיבית של תפקוד דמויות טיפוליות כ"בסיס בטוח"', עבודת דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן.
  • גל, מ'. 1985. 'החינוך הבלתי פורמאלי בישראל: מסגרות מקריות או מערכות הממלאות תפקידים חברתיים חינוכיים יהודיים?', ו' אקרמן, א' כרמון וד' צוקר (עורכים), חינוך בחברה מתהווה. תל אביב וירושלים: הקיבוץ המאוחד ומכון ון-ליר: 601--666.
  • גמפל, ת'. 1999. 'הרהורים על אלימות בית ספרית', נדלה מ- http://pluto.mscc.huji.ac.il/~msgumpel/main.htm
  • דו"ח מבקר המדינה. 2001. דו"ח שנתי 51ב של מבקר המדינה: 40--60.
  • דולב, ט' וברנע, נ'. 1996. הערכת צרכי הילדים ודרכי התערבות בתשע פנימיות לילדים עד גיל 14. ירושלים: מכון ג'וינט.
  • הובס, ת'. 2009. לויתן. ירושלים: שלם.
  • המרכז הבינתחומי הרצליה. 2010. מדדי הרצליה 2009 לחוסן לאומי – המדד האזרחי. כנס הרצליה השנתי העשירי. הרצליה: המכון למדיניות ואסטרטגיה.
  • הראל פיש, י', קורן, ל', פוגל–גרינוולד, ח', בן דוד, י' ונווה, ש'. 2009. נוער בישראל- בריאות, רווחה נפשית וחברתית ודפוסי התנהגות בסיכון - סיכום ממצאי המחקר הארצי החמישי (2006), ניתוח מגמות בין השנים 1994-2006 והשוואה בינלאומית. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן.
  • הרשות לשיקום האסיר. 2005. דו"ח סיכום לשנת 2004. ירושלים: הרשות לשיקום האסיר.
  • ווזנר, י', וייס, ק' וטייכמן, מ'. 1999. 'טיפול מוסדי בנוער עבריין: שלוש שנות מעקב', מ' חובב, מ' גולן, וי' ווזנר (עורכים), עוברי חוק בישראל - הערכת תוצאות הטיפול. תל אביב: צ'ריקובר: 187--207.
  • חוק הנוער, (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) תשס"ח, 2008 (תיקון 14). נדלה מ-                    http://www.abiliko.co.il/index2.php?id=1471&lang=HEB
  • טאוב, ג'. 1997. פוסטמודרניזם כחוויה: הלם ההווה והלם השפע - המרד השפוף. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
  • יערי, ד' ורבינוביץ, א'. 2005. 'טיפול בבני נוער, אסירים צעירים בכלא באמצעות בעלי חיים', צוהר לבית הסוהר 9: 61—70.
  • כ"ץ, י', קונה, ש', לייטנר-יגן, י', ערפלי, ע' ופלד, ח'. 2008. הטיפול בנוער בשירות בתי הסוהר -מחקר ליווי והערכה 2004--2006. צפנת מכון למחקר, פיתוח ויעוץ ארגוני.תל אביב
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. 2010. דוח לשנת 2009. נדלה מ-
  • http://www.cbs.gov.il/publications/isr_in_n09h.pdf
  • מדד השחיתות (PIC). 2010. נדלה מ- http://www.ti-israel.org/?CategoryID=124&ArticleID=1779.
  • מוס, ר"א. 1988. תיאוריות על גיל ההתבגרות. תל אביב: ספרית פועלים.
  • מלמד, א'. 1988. ענישה או שיקום? תל אביב: תמר.
  • סנטו, י' ורהב, ג'. 2008. מסיימי תכניות שיקום וגמילה בבית סוהר חרמון. תל אביב: מכון אדם.
  • עפרון, ר' ויחזקאלי, פ'. 2007. העולם איננו ליניארי. חיפה: המכללה לביטחון לאומי והמרכז לחקר הביטחון הלאומי, אוניברסיטת חיפה.
  • ראובן, י'. 2008. 'תכניות התערבות ממוקדות צוות במוסדות לטיפול סמכותי כופה', מ' חובב, ח' מהל ומ' גולן (עורכים), מסיכון לסיכוי: התערבויות טיפוליות בנוער עובר חוק ובצעירים במצוקה. ירושלים: כרמל: 317--340.
  • רוטלוי, ס'. 2003. הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחוק. ירושלים: משרד המשפטים.
  • שוהם, ש"ג, רהב, ג' ואדד, מ'. 1987. קרימינולוגיה. שוקן: ירושלים ותל אביב.
  • שוהם, ש"ג ושביט, ג'. 1990. עבירות ועונשים. ירושלים: עם עובד.
  • שחורי, מ' ולאופר, א'. 2008. 'עבריינות בני נוער בישראל: מעורבותם של בני נוער מיהודה  ושומרון בפעילות לא חוקית כנגד תהליך ההתנתקות', מפנה, 4: 43--47.
  • שיוביץ, ר'. 2009. 'התנהגות תוקפנית בקרב מתבגרים: השפעת המגדר, הגיל והשתייכות למסגרת חינוכית', משטרה וחברה, 8 : 75—95.
  • תימור, א', ואופנהיים, מ'. 2006. 'מאסר, חינוך ודימוי עצמי – השפעת הלימודים במרכזי החינוך בבתי הסוהר על דימוי עצמי של אסירים', מפגש לעבודה חינוכית סוציאלית 21: 57—73.
  • תימור, א'. 2011. 'לשקם את השיקום - הפיכת בתי הסוהר בישראל למוסדות משקמים סגורים', צוהר לבית סוהר 14: 72—85.
  • Andrews, D.A. 1980. ‘Some Experimental Instigation of the Principals of Differential Association through Deliberate Manipulations of the Structure of Service Systems’, American Sociological Review 45: 448—462.
  • Borduin, C.M., Mann, B.J., Cone, L., Henggeler, S.W., Fucci, B.R., Blaske, D.M. & Williams, R.A. 1995. ‘Multi Systematic Treatment of Serious Juvenile Offenders: Long Term Prevention of Criminal and Violence’, Journal of Consulting and Clinical Psychology 63: 569--578.
  • Bourgois, P. 1996. In Search of Respect-Selling Crack in El Barrio. U.S.A.: Cambridge University Press.
  • Bowker, L.H. 1977. Prison Subcultures. Lexington Mass.: Lexington Books.
  • Brake, M. 1980. The Sociology of Youth Culture and Youth Subculture: Sex and Drugs and Rock N'roll. London: Routledge & Kegan Paul.
  • Brake, M. 1985. Comparative Youth Culture: The Sociology of Youth Cultures and Youth Subcultures in America, Britain, and Canada. London & New York: Routledge.
  • Bondeson, U.V. 1989. Psychological and Social Harm at the InstitutionsPrisoners  in Prison Societies,  Transaction Publishers, New Brunswick, U.S.A.
  • Brendtro, L.K. & Cunningham, J. 1998. ‘Meeting the Developmental Needs of Incarcerated youth’, Reclaiming Children and Youth 7(2): 104--109.
  • Caeti, T.J., Memmens, C., Cullen, F.T., Burton, Jr, V.S. 2003. ‘Management of Juvenile Correctional Facilities’, The Prison Journal 83(4): 383--405.
  • Chamberlain, P. 1996. Treatment Foster Care for Adolescent Conduct Disorder and   Delinquency: The Oregon Social Learning Center Monitoring Program’, E.D. Hibbs & P.S. Jensen. (Eds.), Psychosocial Treatment for Child and Adolescent. Washington, DC: American Psychological Association: 475--490.
  • Derksen, D.J. & Strasburger, V.C. 1996. ‘Media and Television Violence: Effects on Violence, Aggression, and Antisocial Behaviors in children’, A.M. Hoffman (Ed.), Schools, Violence, and Society. Westport, CT: Praeger: 79--97.
  • Epstein, J.S. 1998. ‘Introduction: Generation X, Youth, Culture and Identity’, J.S. Epstein.(Ed.), Youth Culture: Identity in a Postmodern World.UK:  Blackwell Publishing: 1--23.
  • Eron, L. & Huesmann, L. 1987. ‘Television as a Source of Maltreatment of Children’, School Psychology Review 16: 195--202.
  • Fleisher, M.S. 1995. Beggars and Thieves: Lives of urban criminals. Madison Wis: University of Wisconsin Press.
  •  Gidon, L. 2009. ‘What shall I Do Now? Released Offenders' Expectations for Supervision upon Release’, International Journal of Offender Therapy and Comparative Criminology 53(1): 43-56.
  • Gottschalk, R., Davidson II, W.S., Gensjeimer, L.K. & Mayer, J.P. 1978. ‘Community Based Intervention’, H.C. Quay (Ed.), Handbook of Juvenile Delinquency. New York: John Wiley & Sons.
  • Hallett, M. 2002. ‘Race, Crime and for Profit Imprisonment’, Punishment & Society 4(3): 369--393.
  • Hazani, M. 1989. ‘The Charaka Complex – Maturation out of Delinquency in a Israeli Slum’, Journal of Contemporary Ethnography 18(3): 243--270.
  • Henggeler, S.W., Melton, G.B. & Smith, L.A. 1992. ‘Family Preservation Using   Multi Systematic Therapy: An Effective Alternative to Incarnating Serious Juvenile Offenders’, Journal of Consulting and Clinical Psychology 6:, 953--961.
  •  Huesmann, L. 1986. ‘Psychological Processes Promoting the Relation between Exposure to Media Violence and Aggressive Behavior by the Viewer’, Journal of Social Issues 42: 125-140.
  • Jurik, N. 1985. ‘Individual and Organizational Determination of Correctional Officer Attitudes Towards Inmates’, Criminology 23: 523--539.
  • Krisberg, B. & Hawkins, D. 1995. Guide for Implementing the Comprehensive Strategy for Serious, Violent and Chronic Juvenile Offenders. Washington DC: Office of Juvenile Justice and Delinquency Prevention.
  • Larden, M. Melin, L., Holst, U. & Langstrom, N. 2006. ‘Moral Judgment, Cognitive Distortions and Empathy in Incarcerated Delinquent and Community Control Adolescents’, Peer Reviewed Journal 12(5): 453--462.
  • Lipsy, M.W. 1992. ‘Juvenile Delinquency Treatment: A Meta Analysis Inquiry into the Variability of Effects’, T.D. Cook, H. Cooper, D.S. Cordray, H. Hartman, L.V. Hedges, R. Kight, T.A. Louis & F. Mosteller (Eds.), Meta Analysis for Explanation. New York: Russell Sgae Foundation: 83--128.
  • Lipsey, M.W. 1999. ‘Can Intervention Rehabilitation Serious Delinquents? Annals 264: 142--166.
  • Lipsey, M.W., Wilson,D,B. & Cothern, L. 2000. ‘Effective Intervention for Serious Juvenile Offenders’, Juvenile Justice Bulletin. 12, 56-70
  • Losel,F. & Schmucker, M. 2005. ‘The Effectiveness of Treatment for Sexual Offenders: A Comprehensive Meta-Analysis’, Journal of Experimental Criminology 1(1): 117--146.
  • Maltz, M.D. 1984. Recidivism. New York: Academic Press.
  • Martinson, R. 1974. ‘What Works? Question and Answers about Prison Reform’, The Public Interest 35: 22--54.
  • Newman, A.P. 1993. Prison Literacy: Implications for Program and Assessment Policy. Philadelphia, PA: National Center on Adult Literacy Technical.
  • Olver, M.E., Wong, S.C.P. & Report Nicholaichuk, T.P. 2008. ‘Outcome Evaluation of High-Intensity Inpatient Sex Offenders Treatment Program’, Journal of Interpersonal Violence 24(3): 522--536.
  • Parent, G., Leiter, V., Kennedy, S., Livens, L., Wentworh, D. & Wilcox, S. 1994. Conditions of Confinement: Juvenile Detention and Correction Facilities. Washington, DC: Office of Juvenile Justice and Delinquency Prevention, Department of Justice.
  • Polsky, H. 1962. Cottage Six - The Social System of Delinquency Boys in Residential Treatment. New York: Russel Sage Foundation.
  • Pearson, F. S. & Lipton, D. S. 1999. ‘A Meta-Analytic Review of the Effectiveness of Corrections-Based Treatments of Drug Abuse’, The Prison Journal 79(4): 384—410.
  • Reid, J.B. 1993. ‘Prevention of Conduct Disorder Before and After School Entry: Relating Intervention to Development Findings’, Journal of Development and Psychopathology 5: 243--262.
  • Reid, J.B. & Eddy, J.M. 1997. ‘The Prevention of Antisocial Behavior: Some Considerations in the Search for Effective Intervention’, D.M. Stoff, J. Breiling & J.D. Maser (Eds.), The Handbook of Antisocial Behavior. New York: Wiley: 343--356.
  • Roming, D. 1978. Justice for our Children. Lexington, MA: Lexington Books.
  • Rose, J. 2002. Working with Young People in Secure Accommodation. New York: Brunner & Routledge.
  • Rule, S. 1986. Involving Parents in Teaching Social Skills to their Handicapped Preschoolers. Logan, UT: Utah State University.
  • Shaver, P.R. & Hazan, C. 1993. ‘Adult Romantic Attachment: Theory and Evidence’, D. Perlman & W. Jones (Eds.), Advances in Personal Relationship. London: Jessica Kingsley: 29--70.
  • Stevens, D.J. 1998. ‘Education Offenders’, Criminal Justice and Sociology 10(1): 33--36.
  • Torbet, P., Gabel, R., Hurst, IV. R., Montgomery, I., Szymanski, L. & Thomas, D. 1996. State Responses to Serious and Violent Juvenile Crime. Washington DC: National Center for Juvenile Justice Office of Juvenile Justice and Delinquency Prevention..
  • Thisessen, I. 1993. ‘The Impact of Divorce on Children’, Early Child Development and Care 96: 19--26.
  • Thornton, B. 1984. ‘Defensive Attribution of Responsibility: Evidence of an Arousal Based Motivational Bias’, Journal of Personality and Social Psychology 46: 721--734.
  • van Voorhis, P., Cullen, F.T., Link, B.G. & Wolfe, N.T. 1991. ‘The Impact of Race and Gender on Correctional Officers' Orientation to the Integrated Environment’, Journal of Research in Crime and Delinquency 28: 472--500.
  • Venkatesh, S.A. 1997. ‘The Social Organization of Street Gang Activity in an Urban Getto’, American Journal of Sociology 103(1): 82--111.
  • Wagner, R. 1978. ‘The System Listens but does not Hear’, Criminology 15: 431--441.
  • Widom, C.S. 1989a. Does violence beget violence? A critical examination of the literature. Psychological Bulletin, 106(1), 3-28.
  • Widom, C.S. 1989b.’The Cycle of Violence’, Science 244: 160--166.
  • Wright, K. 1985. ‘A Study of Individual, Environmental and Interactive Effects in Explaining Adjustment to Prison’, Justice Quarterly 8: 217--242.
  • Whitehead, J. & Lindquist, C. 1989. ‘Determinants of Correctional Officers Orientation’, Justice Quarterly 6: 69--87.
  •  Winnicott, D.W. 1984. Deprivation and Delinquency. London: Tavistock Publication.
  • Zamble, E., Porporino, F. & Kalotay, J. 1984. An Analysis of Coping Behavior in Prison Inmates. Canada: Ministry of the Solicitor General of Canada.
  • Zamble, E., Porporino, F. 1990. ‘Coping Imprisonment and Rehabilitation in Prison’, Criminal Jastice and Behavior 17(1): 53—70.

הערות

[1] 'מערכת מורכבת היא מסגרת דינאמית, הנובעת מקיומם של קשרי גומלין ומתפתחת לצורך ביצוע משימות. לקשרים אלה יש השפעה ישירה על האפקטיביות לצורך הפעלתה' (עפרון ויחזקאלי, 2007).

[2]  ניכרת ירידה במספר הצעירים אשר חויבו בדין במדינת ישראל: 5,330 בשנת 1965  לעומת 2,792 בשנת 2008.

[3]  בכנס 'אלימות בחברה הישראלית' שנערך במכללה האקדמית בצפת, 201115.3.2011.

[4]  החלטת הכנסת 3687, מיום 5 ביוני 2005.

[5] כותבת המאמר הקימה וניהלה את בית סוהר הראשון לנוער בישראל.

[6] משרד החינוך מספק את המסגרת הלימודים על פי תכניות לימוד מקובלות לנוער.

[7] בשנת 2004 הוקם בתוך בית סוהר 'אופק' שבט צופים הפועל באופן סדיר בתוך הכלא, על פי עקרונות של תנועת נוער.

[8]  בקרב מבוגרים בישראל שיעור הרצידיביזם הוא 56%, 26% חזרו למאסר מקרב אלה שסיימו טיפול גמילה, 10% חזרו מקרב מסיימי טיפול באגפי השיקום ו-9% מקרב מסיימי טיפול באלימות במשפחה (כ"ץ ואחרים, 2008).

One thought on “אילי גולדברג: תקופת המאסר כהזדמנות לטיפול בנוער עבריין

  1. Pingback: שירות בתי הסוהר (שב"ס) באתר ייצור ידע - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *