אבי הראל: הססנות מבצעית ומשפטית – התגובה הבריטית למאורעות 1936

הצבא הבריטי מתמודד עם ההתפרעויות

[בתמונה: חיילים בריטים מגיבים להתפרעויות ערבים בירושלים במהלך המרד]

המרד הערבי או מאורעות 1936, היו שונים באורכם והיקפם מכל מה שנודע בעבר. הם נמשכו לסירוגין כשלוש שנים,  והקיפו אזורים גאוגרפיים ניכרים ברץ ישראל. אם תרצו, ניתן לראות בהם דמיון למאבק המזוין על הפלסטינים בתחילת המילניום, וגם למאבק על ירושלים בימינו אלה, ולעימות בין השר גלעד ארדן לבין נשיאת בית המשפט העליון ושופטיה...

מאבק שכזה דורש משני הצדדים הנהגה מרכזית שתגייס כוחות מתאימים, ואת האוכלוסייה הלא לוחמת כאחד כדי לעמוד בנטל הביטחוני הכבד. היהודים התייצבו  עם הנהגה ציונית שמקובלת על רובו של היישוב. מנגד גם הערבים הקימו את הוועד הערבי העליון כגוף בר סמכא ויכולת שליכד את השורות של הציבור הערבי.

מכיוון שהערבים חששו מהקמתה של ישות יהודית בא"י, הם הכריזו לאחר פרוץ המאורעות בשנת 1936 על שביתה כללית שאמורה הייתה להימשך, עד שהממשלה הבריטית תמלא אחר שלוש דרישות:

  • הקמת ממשלה לאומית ייצוגית
  • הפסקת העלייה היהודית
  • איסור מכירת קרקעות ליהודים.

התנאי של הפסקת עלייה יהודית היה התנאי החשוב ביותר מצד הערבים, אולם ממשלת הוד מלכותה לא שינתה את מדיניותה בנושאי עלייה. הועד הערבי האמין כי השביתה שהכריז תביא לאפקט מכריע כלפי השלטון הבריטי וכלפי היישוב היהודי, תוך שיבוש חמור  של סדרי החיים, שיבוש בעבודת משרדי הממשלה, בפעילות הכלכלית, בסגירת הנמל הימי ביפו (ראה בתמונה למטה), הפסקת פעילות הרכבת, הדואר, העבודות הציבוריות, עבודת מחלקת הבריאות ועוד, מקומות שרוב העובדים שאישו אותם היו ערבים. ואכן, להשבתת נמל יפו הייתה השלכה חמורה ומידית על הפעילות הכלכלית בארץ. לעומת זאת, לא צלח בידם של הערבים בשלב זה, לשבש את תנועת הרכבות ואת נמל חיפה, חרף היות רוב העובדים שם ערבים.

נמל יפו חסום ליהודים - 1936

[בתמונה: נמל יפו נסגר בפני יהודים: 1936]

השביתה הערבית פגעה קשה במסחר, בתעשייה ועבודות הבנייה, ולמעשה אם הכרזת השביתה, כל המגעים שהיו בין השלטונות הנבחרים של הציבור היהודי והערבי נפסקו.

בתחילה השיגה ההנהגה הערבית חלק מיעדיה. בשביתה נטלו חלק מכול שכבות האוכלוסייה הערבית, שיצרה ציבור קשוב וממושמע להנהגתו. כך החלה להיווצר סולידריות ערבית ושותפות גורל, שהיו קרקע פורייה לצמיחתה של תנועת מחאה ערבית לאומית.

ברם,  לא צלח בידי ההנהגה הערבית לשתק כליל את הפעילות הכלכלית בא"י. התחבורה היהודית המשיכה לפעול והיישוב החל להתארגן ללא שותפות כלכלית עם התושבים הערבים. בנוסף, הנציב העליון אישר - למרות התנגדותה של רוב הפקידות הבריטית בארץ ומחוצה לה - להקים נמל חלופי לנמל יפו בתל אביב. העובדים בנמל זה היו יהודים, והסחורות של הייצוא והיבוא לארץ עברו דרך נמל זה. ככלל, התוצאה הבלתי צפויה עבור הערבים מהשביתה הייתה, כי היישוב היהודי התגבר תוך זמן קצר על פגעי השביתה הערבית ובנה, דווקא בזכות אותה שביתה, הן את עצמאותו הביטחונית והן את את עצמאותו הכלכלית.

נמל תא נפתח

[בתמונה: התוצאות הבלתי צפויות של המרד - הכלכלה היהודית עוברת לעצמאות עם פתיחת נמל תל אביב]

משנוכחה ההנהגה הערבית כי השביתה אינה משיגה את יעדיה ומטרותיה, היא בחרה להסלים את הפעולות האלימות בכול חלקי א"י, כולל התקפה חסרת תקדים על עורקי התחבורה היהודית. בערים ובכפרים הוקמו וועדים לאומיים והוועד הערבי העליון היה היד המכוונת של המאבק האלים. כאשר פתחו הבריטים בפעולות יזומות נגד האלימות הערבית ומבצעיה, נענתה ההנהגה הלאומית הערבית לגישושים הבריטיים אצל שליטי ערב להצעת תיווך שתפסיק את הפעולות האלימות בא"י ולהפסקתה של השביתה הכללית. לפי ההצעה  שהתגבשה, לא היה אמור בשלב ראשון כל שינוי במצב החוקתי של א"י, ומשמעות הדבר הייתה המשך העלייה ומכירת הקרקעות. אולם תמורת הפסקת השביתה ומעשי האלימות המודרכים, תגיע לא"י וועדה שלא רק תחקור את הנסיבות לפרוץ המאורעות, אלא אף תגבש הצעות והמלצות למניעת הישנותם. במקביל, יאפשרו הבריטים לכוחות הערבים הלא סדירים שחדרו לא"י לצאת מתוכה, ולערבים תושבי המקום הוצע להניח את נשקם ולחזור לחיי שיגרה. ואכן השביתה הכללית הסתיימה בשלהי שנת 1936, וכעבור מספר שבועות מסיומה, הגיע ארצה וועדה מלכותית בראשות הלורד פיל (וועדת פיל).

במהלך החלק הראשון של המאורעות  ניכר היה  כי  הלוחמים הערבים הכירו היטב את  תנאי השטח, הגאוגרפיה  והגידולים החקלאיים של היישוב היהודי, וידע זה שימש בסיס מודיעיני ללוחמי הכנופיות להשמדת ושריפת יבולים, לעקירת מטעים או גדיעתם ולעריכת התקפות חמושות על יישובים יהודים. בתום המעשה, חזרו חברי הכנופיות הערביות לכפריהן ונבלעים בתוך האוכלוסייה. פעילתן הצבאית של הכנופיות השתכללה, עת הגיע לאזור במהלך חודש אוגוסט 1936, פאוזי אל קאוקג'י, בראש  חיל של מתנדבים שבאו מסוריה ועירק, ועד מהרה הפך מכוח אישיותו  למפקד העליון של המרד הערבי בא"י.

נוכח המצב הביטחוני הרעוע, המשטרה המנדטורית הטילה עוצר בערים מערב עד בוקר. עוצר זה נמשך כמעט כל ימי המאורעות, פגע קשה בחיי התרבות והחברה של היישוב. הצגות, מופעים, קונצרטים ואת סתם בילוי בבית קפה היו בגדר סכנה. גם בכבישים הבין עירוניים הוטל עוצר, וכך נפגע הקשר בין היישובים היהודיים, שבאותה עת ברובם הישובים קטנים, מפוזרים ומבודדים. מפאת המצב, עומס השמירה על היישובים היה גדול והיו יישובים שהתקשו לעמוד בו.

עד יולי 1937, עת פרסמה וועדת פיל את מסקנותיה, סיירו חברי הוועדה ברחבי א"י ושמעו עדויות רבות מגורמים שונים. למרות שהמהומות החלו להיחלש, היחסים בין היישוב היהודי לערבים היו מתוחים מאוד. שני הצדדים נצרו את נשקם והמתינו למסקנות הוועדה. הדוח שפורסם הכיל שני חלקים מרכזיים:

החלק הראשון עסק בניתוח הסיבות המידיות שחוללו את המאורעות. כל טענות הערבים בדבר נישולם וקיפוחם על ידי העלייה היהודית והשלטון הבריטי נדחו. חלק זה היווה למעשה שיר הלל להתיישבות היהודית בארץ ישראל.

ברם, בחלק השני, שעסק בגורמים ובמסקנות, הצביע הדוח על האיבה הבלתי מתפשרת של ערביי ארץ ישראל והנהגתם לכינון בית לאומי יהודי, שבגללה לא ניתן לבצע את המנדט הבריטי כרוחו, ועל כן יש להגיע לסיומו. כיוון שמתן עצמאות לארץ ישראל כמדינה ריבונית אחד אינו בגדר האפשר, הרי יש לחלק את הארץ לשני חלקים; החלק האחד יכלול את האזורים בהם מהווים היהודים רוב, כ15% משטח הארץ, והחלק השני יכלול את האזורים בהם לא קיימת התיישבות יהודית, או שהיא קיימת שם באופן דליל. ירושלים וסביבותיה תמשיך להיות אזור שלטון בריטי. כתנאי בתקופת המעבר עד הקמת המדינה היהודית והערבית בארץ ישראל, הציעה הוועדה לצמצם את ממדי העלייה ואת רכישת הקרקעות, במטרה שלא להפר את הסטטוס קוו ביחס לשני העמים.

הבריטים הניחו כי מסירת 15% משטחה של ארץ ישראל - בה הערבים אינן מהווים רוב -לידי שלטון יהודי, תתקבל על דעת הנהגה הערבית, במיוחד נוכח האפשרות שנרמזה לא פעם על ידי היישוב היהודי, כי המדינה היהודית תצטרף לפדרציה של כל מדינות האזור לכשתקום. הבריטים לא פקפקו בהשגת הסכמת היישוב היהודי לתוכנית, זאת נוכח המצוקה היהודית הגוברת באירופה, וגם נוכח העובדה כי תכניות חלוקות בצורות שונות הוצעו בעבר על ידי הנהגת היישוב היהודי עוד טרם פרוץ המאורעות.

התוכנית של וועדת פיל התקבלה אמנם ברוב זעום בפרלמנט הבריטי, אולם הנהגת ערביי ארץ ישראל דחתה אותם על הסף. יתרה מזאת. הערבים פתחו במרד מזוין נגד היהודים והממשל הבריטי, תוך מטרה מוצהרת של מתן עצמאות מידית לארץ ישראל, כלומר; הפיכתה למדינה ערבית.

שלטונות המנדט לא היו ערוכים כיאות להתפרצות האלימה  והמסיבית שאפיינה הפעם את המאורעות. כוחות הצבא המועטים שחנו בארץ, לא הספיקו לתת מענה מבצעי הולם, ולא היו ערוכים לבלום מסכת אלימות מתמשכת ומאורגנת, בשטחי א"י השונים, במרחבי ההרים והשטחים הפתוחים, שם היו  לכנופיות הערביות  יתרון בהכרת השטח תוך הסתתרות באוכלוסייה המקומית.

הנציב העליון ווקופ

הנציב העליון ווקופ (Arthur Wauchope; בתמונה משמאל), אמנם גילה אהדה מסוימת למפעל הציוני, אך מנגד נתן דעתו גם להבנת הצד הערבי ומניעיו.

בשל המאורעות הקשים, דרש פיקוד הצבא והמשטרה הפעלת אמצעים דרסטיים מול הפורעים, שיאפשרו לדכא ביד ברזל את האלימות. הנציב העליון היסס לתת לצבא ולמשטרה יד חופשית בפעולתם, ובנוסף הוא לא הכריז על משטר צבאי בא"י. בשלב הראשון של גל האלימות, ההנהגה הערבית הסירה את אחריותה ממנו. לפיכך, בשלב זה טרם ננקטו צעדי מנע כנגד אנשי הוועד הערבי העליון וכנגד הוועדות הלאומיות המקומיות. הממשל הבריטי אף אישר לחברי הוועד הערבי העליון לצאת עם נכבדים רבים למסע לצפון הארץ. בדרך הם התעכבו באורח הפגנתי על קברו של עז עדין אל קסאם, ראשון מארגני הפעילות הערבית האלימה. בהגיעם לחיפה, נשאו המונים את המופתי הירושלמי על כפיים למסגד הגדול, שם נשא דברי הסתה.

באותו פרק זמן, חל משבר אמון בין הנציב העליון ווקופ לבין רבים מפקידיו הבכירים. בראש המתנגדים לנציב העליון עמד זקן השופטים מק דונאל (Michael Francis Josef Mcdonal) שבכול הערעורים שהגיעו לפניו ושדברו על צעדים תקיפים שנקטו השלטונות, פסק לרעתם. ווקופ האמון על השיטה הבריטית של חלוקת סמכויות, סירב לנקוט צעדים כלשהם כנגד מק דונאל, גם מתוך ההנחה שמועד סיום כהונתו קרוב.

מול דעתו זו של זקן השופטים, ניצבה קבוצת פקידי שלטון, שבראשם עמד מפכ"ל המשטרה ספייסר (ראה מאמרי על ספייסר), שדרשו יד תקיפה ביותר בהשבת הסדר הציבורי על כנו. לאחר שהם פרסמו את דרישתם, התברר שפקידים בכירים נוספים הצטרפו לעמדתו של מק דונאל, ביניהם היה גם המושל של מחוז צפון א"י, קיתרוץ' (Keith roach), ואשר כללה גם את המזכיר הכללי הול. לדעתם, המאורעות הם חזרה על מהומות 1929, ויש על כן לקבל את הדרישה הערבית של הפסקת העלייה היהודית לא"י לאלתר. במקביל, כאלף ומאתיים פקידים בדרג הביניים, הגישו לממשלה הבריטית תזכיר מפורט ומנומק מדוע יש להפסיק את העלייה היהודית לא"י.

פקידים אלה ידעו היטב כי לא יזכו להבנה ולשיתוף פעולה עם הנציב העליון. לפיכך, הם החלו לנקוט במעשים אופרטיביים על מנת להכשיל את מדיניותו, בעזרת הפסיקה השיפוטית. כידוע, מערכת המשפט איננה תלויה בשלטון המבצע, והשופטים "הבינו" מתוך חוות דעתו של מק דונאל שלא להחמיר בעונשים כבדים את אלה שפגעו ביהודים מצד אחד, ולהחמיר עם מעשי אלימות מצד היהודים.

פסקי הדין המגמתיים היו "שקופים", וכל ידעו מי עומד מאחוריהם. לדוגמה – כאשר הממשלה הבריטית קבעה עונש מינימלי של חמש שנות מאסר על עבירות כמו: הצתה, נשיאת נשק שלא כחוק, השופטים פסקו לערבים עונש מופחת בהרבה, בטענה שהוראות הממשלה אינן מחייבות אותם. בפסק דין אחר, הנוגע לערבי שביתו נהרס כחוק כעונש, השופטים נזפו בממשלה על כך שלא פעלה בתום לב. בית המשפט אף ביטל עונש קבוצתי שהוטל על תושבי עזה, על שהתקיפו את בניין המשטרה והשליכו פצצות לעברו. הנימוק – אין זכות לנציב העליון לחוקק חוק של עונש קיבוצי. מצב זה נמשך למשך זמן מה, עד בואו ארצה של שר המושבות לביקור, שבמהלכו הוכרח זקן השופטים לעזוב את כס המשפט ולצאת לגמלאות.

לא מן הנמנע, כי תפקודם של מוסדות השלטון והיחס ההססני או הזהיר מדי מצד הנציב העליון, סייעו להתפשטות מהירה של המהומות ומעשי האלימות שהחלו נושים אופי ברור של טרור קלאסי. באיחור רב הובאו ארצה תגבורת צבאיות, וכחצי שנה לאחר פרוץ המאורעות, רוכזה בארץ דיביזיה צבאית אורגנית, ולאחריה הובאה דיביזיה נוספת.

בדרגי השלטון הבריטי הבכיר הגיעו למסקנה, שהמאורעות ומעשי התוקפנות, שפשטו בכול הארץ, יכולים להוביל לאיבוד שליטה בארץ. לא דובר רק על סכנה ליישוב היהודי אלא גם לעצם קיום הממשל הבריטי באזור. לכן, השלטונות הבינו כי ללא קשר לפתרון מדיני, יש לחסל את הכנופיות ולהחזיר את הסדר והביטחון בארץ ישראל. החלטה זו הייתה הבסיס לשותפות עם המוסדות היהודיים בהחזרת הסדר והביטחון. הייתה זו כעין הודאה שבשתיקה, שיש ליהודים זכות להגן על עצמם, ולקחת את גורלם בידיהם.

פלוגות הלילה - 1938

[בתצלום: התוצאות הבלתי צפויות של המרד, הקמה וביסוס של כוח צבאי יהודי לוחם - פלוגות הלילה של אורד וינגייט, 1938]

מקורות

  • תולדות משטרת ישראל, כרך א', שלב המסד, יח' היסטוריה מ"י, 2004, עמ' 85 – 102
  • ראיון אישי שנערך  עם קרל זינגר, בשנת 2008. זינגר  שירת בתקופת המאורעות במשטרת המנדט, והיה עד ראייה למתרחש בא"י.
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.