ב- 22 בספטמבר 2014 חולל בגץ סערה: הוא ביטל את התיקון לחוק למניעת הסתננות, המאפשר להחזיק מהגרים בלתי חוקיים למשך שנה ללא משפט בכלא סהרונים; והורה על סגירת מתקן השהייה חולות (לפסק הדין לחץ כאן). בגץ קבע, בדעת רוב, כי "הפגיעה אינה מידתית ואינה חוקתית, ובמצב דברים זה אין מנוס מהכרזה על בטלותה של הוראת החוק". את השלכות הפסיקה: מצבם של תושבי דרום תל אביב ואובדן המוטיבציה של הזרים לעזוב את ישראל השאיר בג"ץ לרשות המבצעת.
במושגים של מערכות מורכבות, התרחשה תופעה המוכרת כ- פיצוי על סיכון ("Risk compensation Effect"). מערכות מתאימות, בדרך כלל, את התנהגותם לשינויים ברמת הסיכון שבה הם נתונים. הן תהפוכנה זהירות יותר כאשר תחושנה סיכון גבוה יותר, וזהירות פחות אם תרגשנה מוגנות יותר, כך שרמת הסיכון תיטה, לאורך זמן, לחזור לרמתה הקודמת. בית המשפט, בצל הגנת הגדר בגבול המצרי והעובדה שישראל השכילה לטפל באפקטיביות באיום ההסתננות, הרשה לעצמו להגדיל מחדש את הסיכון, לשם השגת ערכים אחרים!
ההחלטה עוררה זעם ברשות המבצעת ובחלק הימני של בית המחוקקים, ונראה שהמהלך לא יעבור ללא תגובה. השר אורי אריאל טען למשל, כי "השופטים שברו שיא חדש בהפניית עורף למדינת ישראל" וכי "קשה להאמין שבג"ץ שבמו ידיו פוגע ביכולתה של ישראל להגן על עצמה מתופעת ההסתננות". נטען כי פסיקת בג"ץ מותירה את ישראל ללא כלי התמודדות עם התופעה והוצע לבחון תיקון לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, באופן שיגביל את התערבות בג"ץ בחקיקה זו.
אבל הדילמה גדולה ועקרונית בהרבה מהמקרה הספציפי. היא עוסקת באיזון שבין זכויות הפרט (המיקרו) וזכויות הכלל (המאקרו) במדינת לאום. האלוף גרשון הכהן (2014, עמ' 125-124) עוסק בסוגיה זו, בהקשר של שאלת המסתננים מאפריקה, בספרו "מה לאומי בביטחון הלאומי:
ברמת המיקרו, אין ספק, כי סוגיית המהגרים האפריקאים והדרכים להתמודד עם קשיי הגירתם או עם מניעת הגירתם לארץ, היא סוגיה מוסרית מובהקת. היא מדגימה את האופן שבו, מעבר לדיון בחוק הבינלאומי, שכבודו במקומו מונח, יש מקום לדיון מוסרי ומקום לבירור של אינטואיציות מוסריות: כל אחד ואחד ממהגרים אלה, במפגש אישי עימו, בוודאי מעורר רחמים. זו שאלה מוסרית, שבמפגש אדם מול אדם נבחנת בנקודת מבט של מיקרו־ התרחשות אנושית, הנוצרת בין אדם לאדם.
אבל ברמת המאקרו התמונה שונה. הכהן טוען כי פה חייבת הרשות המבצעת לאזן בין שתי שאלות: בין השאלה: 'לשם מה אנו מתקיימים יחד כמדינה יהודית ודמוקרטית', לבין השאלה: 'איך מגנים עליה ככזו', קרי, מהם האמצעים להשגת מטרת המאקרו.
פה המענה צריך להיות ברור: במערכות מורכבות, השלם איננו הסכום המצרפי של חלקיו. הוא גדול הרבה יותר מסכום הפרטים המרכיבים אותו! לשם השגת מטרות הקולקטיב (המאקרו) אמור הריבון, לצערנו, לעשות גם מעשים רעים, המתאכזרים לחלק מהפרטים שבקרבנו, על מנת למנוע רע גדול בהרבה. דוגמה מצוינת לכל היא יבשת אירופה שמשלמת היום מחיר כבד על העדפת המיקרו על המאקרו, וסביר שמחיר זה רק ילך ויאמיר ככל שינקפו השנים, עד לאובדן זהותן הלאומית של המדינות, עליית משטרים פשיסטים בהן ועוד.
מי צריך לעשות את האיזון? הכהן מדגיש, ולטעמי בצדק, כי זו מלאכתו של הריבון ולא של בית המשפט, כי עליו מוטלת האחריות!
אבל, האם המטרה מקדשת תמיד את האמצעים? התשובה חד משמעית לא!
הסיבה לכך על פי הכהן, נעוצה בקשר ההכרחי בין השאלה 'למען מה אנו נאבקים?' לבין השאלה 'באיזו הוויה ערכית אנו רוצים להתקיים כאן'! הוא מביא כדוגמה את יצחק שדה, כמפקד הפלמ"ח בשנות המאבק בבריטים, שהקפיד לשלב את השיקול המוסרי בקבלת ההחלטות: עמדתו זו זכתה לדיון פומבי לאחר כישלון באחת מפעולות הפלמ"ח כנגד מתקני רדאר בריטיים, שהוצבו לאורך חופי הארץ, במאמציהם לגילוי אוניות מעפילים. באותה פעולה, על מנת להימנע מפגיעה בלוחמים הבריטים במתקן, העבירו להם הודעת אזהרה על קיומו של מטען הנפץ, בציפייה שינטשו טרם הפיצוץ. הבריטים גילו יוזמה, חיפשו, מצאו את המטען וניטרלו אותו. התעורר ויכוח נוקב האם היה נכון להתריע ולהודיע להם, האם לא היה רצוי שהמשימה תבוצע, גם אם ייהרג מי שייהרג? לארגון הלח"י היתה בעניין הזה עמדה שונה ברורה ונחרצת, אולם יצחק שדה התעקש על צדקת דרכו וההסבר היה נעוץ בקשר ההכרחי שעליו הצביע, בין השאלה 'למען מה אנו נאבקים?' לבין השאלה 'באיזו הוויה ערכית אנו רוצים להתקיים כאן?' מתוך הדגשת קשר זה בין השאלות, דרש יצחק שדה לאלץ ולרסן את דרכי המלחמה שלנו, על מנת שלא נמצא עצמנו עושים מעשים, שאחר כך יעיבו על יכולתנו לממש את אותו חזון שלמענו אנו נאבקים.
האם הכליאה במתקן סהרונים פוגע באופן אנוש בשאלה, 'באיזו הוויה ערכית אנו רוצים להתקיים כאן?' זאת השאלה שעומדת עתה למבחן ציבורי ופוליטי!
תזכור שאלה מערכות מורכבות… ואז יתפתח עסק מצרי שבו הם שולחים כל פעם אנשים לחצות את הגבול כדי להרוויח 3000$…
למיטב ידיעתי לפי החוק הבינלאומי ניתן להחזיר מסתנן למדינה ממנה הסתנן אם יש הסכמה בין שתי המדינות.
צריך לגבש הסכם עם מצרים שבעבר כל מסתנן שיקלטו אליהם נשלם להם את אותו סכום שאנו מוכנים לשלם היום למסתנן שעוזב מרצונו – כ-3,000$.
אם המסתנן ידע שהוא חוזר למצרים ללא כסף או יכול לחזור הביתה עם הכסף, לדעתי רבים מהם יבחרו באפשרות השנייה ויעזבו מרצון.