מיהו המנהל האידיאלי?

מנהל אידיאלי 2

כיצד הייתם מגדירים, בשורה אחת, את תכונותיו של המנהל האדיאלי?

 דרישה כזו מביאה אותנו, מטבע הדברים לחטוא בהכללות, אולם בסוגיות כגון אלה, הכללות הן הכלי היחידי שמאפשר לתת תשובה קצרה ועניינית. במקרה הזה, דומני שהיא גם אינה פוגעת, באופן מהותי, באיכות התשובה.

שותפי, עפרון רזי זכרו לברכה, לימד אותי שהדרך הטובה, המהירה והממצה ביותר לנתח סוגיה היא להכניס את מרכיביה לתוך מטריצה. איזה מימדים בתכונותיו של המנהל נכניס למטריצה שלנו?

לענייננו בחרתי שלושה מאפיינים:

-          קו הרצף שבין חכם לטיפש.

-          קו הרצף שבין חרוץ לעצלן.

-          קו הרצף שבין טוב לרע.

מניסיוני, השימוש בשני המאפיינים הראשונים מוכר יותר. שילובם עם המאפיין האחרון נעשה הרבה פחות.

מהו השילוב המנצח ומהו השילוב הבעייתי ביותר מבין כל אלה?

השילוב הטוב ביותר של תכונות המנהל הוא לטעמי, חכם, עצלן וטוב.

חכם מבין שהחוכמה מצויה אצל עובדיו וגדולתו היא ביכולת לשאוב מהם את הידע ולגרום להם לעשות זאת ברצון. הוא מבין בגודל הנזק שנגרם, כאשר שיקולי אגו נכנסים לתהליכי קבלת ההחלטות, ויודע להימנע מהם, דווקא כי האגו שלו גדול והוא אינו זקוק לחיזוקים תמידיים. הוא מקיף עצמו תמיד בחכמים ממנו, כיוון שהוא מבקש שיאתגרו אותו. בקידום הטובים הוא תורם להצלחת הארגון גם בטווח הארוך, הרבה לאחר שיסיים את תפקידו. הוא מאפשר לארגון לחיות ב"בלגן" מסוים, במה שמכונה "על סף הכאוס", על מנת שיתפתחו בו התארגנויות עצמיות של"ייצור ידע".

עצלן אינו מסתדר לנו באופן אינטואיטיבי, כי חונכנו לכך, שכל המרבה הרי זה משובח. בפועל, ל"עשיית יתר" של מנהל יש מחירים לא מבוטלים בחסימת היצירתיות של עובדיו ובריכוזיות שמכניסה את הארגון לעודף "סדר" החונק יצירתיות, שהיא תנאי חיוני לייצור ידע. העצלן יאציל סמכויות ויגבה את אנשיו, כיוון שאם לא יעשה כן, ייאלץ לעשות את הדברים בעצמו... הוא לא יחטא ב"ניהול יתר" וב"תת ניהול" (ניהול של הפרטים הקטנים), אלא יחפש שניים שלושה"רעיונות מחוללים" שיעצבו את המציאות הארגונית מחדש.

טוב הוא זה שאיננו מכניס "אנרגיות שליליות" לתרבות הניהול שלו, אינו מסית עובד ברעהו ואינו "מרעיל" את הפוליטיקה הארגונית במשחקי כוח, על מנת להרוויח שליטה. הוא מתמקד ב"לעשות טוב", הן לעובדיו הן ללקוחותיו והן לאנשי הארגונים הפועלים ב"סביבה המשימתית" של ארגונו; כל אלה גומלים לו בגדול...

 אינטראקציה שבין שלושת התכונות הללו מנווטת את הארגון לחוף מבטחים. זהו ארגון תוסס ומייצר ידע, נקי ממלחמות פנימיות ומוליד את עצמו, כל העת, מחדש.

 ומה באשר למנהל הגרוע מכולם?

מנהל אידיאלי 2

[מקור התמונה]

השילוב הגרוע ביותר של תכונות המנהל הוא לטעמי, טיפש, חרוץ ורע.

מנהל טיפש הוא אסון עבור הארגון.

 מפקד המכללה לביטחון לאומי של צה"ל לשעבר, אלוף ג'קי אבן, קבע פעם כך:

"אופייני לכל מערכת ציבורית שאם יושב קוף בראש הפירמידה, הוא יותר חזק מהפקוד הכי חכם שמתחתיו. אם לחכם חסר יושר אישי והוא משרת את הקוף, משיגים שניהם בהצלחה מטרות של קופים...".

הבעיה חמורה אף יותר: מנהל טיפש סולד מקרבתם של חכמים. הוא פוחד מיוזמות, כיוון שהן עלולות לסכן את מעמדו. כל "בלגן" מפחיד אותו. הוא מונע "שיתופי פעולה" גם בתוך הארגון וגם עם ארגונים אחרים ב"סביבה המשימתיץת". הכל חייב להיות תחת שליטה. "הכל דרכו"... כך, הוא גוזר על הארגון קיפאון. הוא דואג לקדם טפשים ממנו וחנפנים, שדואגים להעלות את הביטחון העצמי שלו. בכך, הוא הורס את תשתית הארגון לאורך זמן (הגרועים שקידם יקדמו גרועים יותר וחוזר חלילה) ומעכיר את התרבות הארגונית שתהפוך נגועה בחנפנות, בכחש וברמייה עצמית.

חרוץ מעסיק את אנשיו כל העת. הוא ריכוזי ומונע מהם יכולת ביטוי. חרוץ טיפש מבטל את זמנם בהשגת "מטרות של קופים" כהגדרתו של האלוף אבן.כיוון שאין תכלית ל"חריצות" הזו, הוא יעסיק את אנשיו כל העת בעבודות מטה.הביורוקרטיה תגדל ותתחזק והנהלים "יחנקו" את הארגון.

מנהל רע נבנה דרך דינאמיקה שלילית. הוא מתאכזר לאנשיו ומתאנה להם. טובתם אינה רלוונטית בעיניו, למעט קבוצת המקורבים המזינה את בטחונו העצמי. הוא יוצר בארגון שלטון של פחד. כולם מצייתים בחרדה ("קיפאון ארגוני") ומחכים ליום שייפול. ועד שייפול, נפגעת תשתית הארגון לאורך זמן.

האינטראקציה שבין שלושת התכונות הללו יוצרת ארגון "קפוא" מפחד, שעובדיו מתוסכלים ומפוחדים, עסוקים במלחמות פנימיות, ש"האנטרופיה הארגונית" שלו בשפל המדרגה...

מה תגידו?

פשטני? מכליל? מן הסתם...

אולם, גם מאוד אמיתי.

ואתם? היש מימדים נוספים שאתם יכולים לתרום?

רק בריאות

פיני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.