מהו ייעודה האמתי של מערכת אכיפת החוק?
בדיון הקודם הבאנו את ההסבר הפרובוקטיבי לכאורה, מבית מדרשו של קארל מארקס, כי מערכת אכיפת החוק נוצרה למען אליטות ומשרתת אותם. בדיון הנוכחי נכסה את שני הנותרים, שהם, במידה רבה, הסברים משלימים.
עם הייעוד השני התמודדנו הרבה בדיונים קודמים, בייחוד בזה שעסק בניגודיות וההשלמה שבין שלום הציבור לזכויות האזרח. על פיו, תפקיד המערכת לשמור על סדר החיים התקין מחד גיסא; ועל זכויות האזרח מאידך גיסא – שני ניגודים הסותרים לכאורה אחד את רעהו, אולם, רק לכאורה. למעשה, מתקיימת פה שלמות של ניגודים.
מהי שלימות של ניגודים? ובכן, שוב חזרנו למארקס ולאנגלס. ביטוי זה המכונה בעברית גם "שלמות ניגודית" או "אחדות הניגודים", שימש, בין היתר, כמרכיב בדיאלקטיקה המטריאליסטית שלהם. הניגודים מגדירים זה את זה, וגם חודרים ומשפיעים זה על זה. בכך הם מרכיבים מהות חדשה, גבוהה יותר, המכילה בתוכה את הניגודים. לדוגמה, שעות היום מנוגדות לשעות הלילה. לכאורה מדובר בשני הפכים מוחלטים. אבל, היום והלילה יוצרים דבר נוסף, היממה. הדיאלקטיקה משתמשת כדי להגדיר את התהליך הזה במונחים של תזה, אנטיתזה וסינתזה. התזה מנוגדת לאנטיתזה ומנוכרת לה רק בשלב אחד, מתוך ראייה חד מימדית. כל ניגוד, כל תזה ואנטיתזה, יוצרים תזה נוספת, עליונה. הסינתזה היא תוצאה של ההשפעה ההדדית של התזות ה"הפוכות" (ראה, למשל, שמיר, 1947, עמ' 239-224).
גם במקרה שלפנינו מתקיימת "שלימות של ניגודים", כיוון שללא "סדר חיים תקין" ממילא לא יתקיימו זכויות אזרח, ולכן היעדים הללו, הסותרים לכאורה, הם בעצם משלימים. "שלימות" זו קרויה "צדק באכיפת החוק" או "Criminal Justice" בתוך הייעוד הזה נכנסים המאבק בפשיעה והשמירה על הסדר הציבורי.
אבל, בתוך ה"שלמות" הזו יש דינאמיקה רבה של מעבר בין שני ההדגשים – הביטחון והסדר מצד אחד; וזכויות האזרח מהצד האחר.
בדיונים קודמים כבר ראינו, שככל שסדר החיים מתערער כך נוטה המערכת לצמצם זכויות אזרח בחקיקה, בפסיקה מחמירה ובאכיפה מוגברת ורבת אמצעים, יחסית; ולהיפך. ככל שסדר החיים רגוע יותר ו"מפלס הפשיעה" נמוך יחסית, תיטה המערכת לצד זכויות האזרח בחקיקה ובפסיקה ליבראליים ובצמצום תקציבי שיטור.
התנודתיות הזו קיימת לא רק ברמת המאקרו, אלא אצל כל אחד ואחד מאיתנו. בכל פעם אנחנו רוצים מהמערכת משהו אחר.
כך לדוגמה תטען אמא לילדים שנחפזה בחלוק להסיע את ילדיה לבית הספר ונתפסה ללא מסמכיה, שנשכחו בבית, כי השוטרים מבטלים את זמנם ב"לארוב" לאימהות תמימות בלחץ של הבוקר. אולם, אותה אמא שתעביר בזמן אחר את ילדיה במעבר החצייה ליד בית הספר וכמעט ותיפגע עם ילדיה מרכב משתולל, תטען על היעדר נוכחות משטרתית ואכיפה קפדנית בבוקר, בסביבות בית הספר.
דוגמה מסוג שונה היא הטרגדיה של הבדרן דודו טופז וקורבנותיו. עם לכידתו רק בודדים העזו לדבר בו טובות. אם, חלילה, היה מתפרסם כי שירות בתי הסוהר העז להעניק לו יחס מיוחד הייתה, ללא ספק, פורצת שערורייה רבתי. אולם, לאחר שנטל את חייו בידיו, דעכו חלק מתחושות הנקם, ופתאום התקשורת מאפשרת גם לדון בטענות שההתנהגות "הלא מתחשבת" שגילה כלפיו שב"ס היא ש"דחפה" אותו להתאבדותו...
לקונפליקט הזה - בין "סדר חיים תקין" ל זכויות האזרח - בין אם הוא אמיתי או כוזב אין "נקודת שווי משקל". זו אולי הסיבה שרבים כל כך אינם מרוצים מביצועי מערכת אכיפת החוק...
הייעוד השלישי והאחרון גורס כי תפקיד המערכת הוא להוביל תהליכם חברתיים של שינוי נורמות קיימות ולהכתיב נורמות חדשות, מוסריות ומתקדמות יותר, בדרך של חקיקה ואכיפתה. תפקידו של החוק, לפי גישה זו, להוביל שינוי בתפיסות הערכיות של הציבור. עצם אכיפת החוק תהפוך התנהגויות, שנתפסות נורמאליות היום, להתנהגויות שהחברה לא תסכין עימן בעתיד.
ניתן לראות, למשל, בחוקים שמגבילים עישון, בארץ ובעולם, חוקים, שיכולה להיות להם כוונה לעצב את ההתנהגות הנורמטיבית בעתיד.
לגישה זו היה ביטוי גם במסורת היהודית: בשנת 1000 לספירה, הוציא רבנו גרשום, שחי בגרמניה, תקנה אשר נקראת "חרם דרבנו גרשום מאור הגולה". על פי תקנה זו, אסור ליהודי לשאת יותר מאישה אחת. מטרת התקנה היתה, בין היתר, לשנות את הנורמה של ריבוי נשים (פוליגמיה) בקרב חלק מקהילות ישראל, שנטו לאמץ מנהגים מהקהילות, שבתוכן הם חיו. החרם, אגב, היה אפקטיבי רק בחלקו, שכן, יהודי ספרד ותימן לא הושפעו ממנו, והמשיכו לשאת מספר נשים.
לגישה זו גם מתנגדים רבים, ואגע בזה רק "על קצה המזלג":
לדוגמא, Rosenberg טוען, כי הניסיון לעשות רפורמות חברתיות משמעותיות באמצעות בתי המשפט, בתחומים של זכויות האזרח, הפלות וזכויות הנשים, נכשל. לטענתו, בתי המשפט לא מחוללים שינוי חברתי בשל שלוש מגבלות:
* כבילתם של בתי המשפט לחובה לכבד זכויות קונסטיטוציוניות;
* בתי המשפט כבולים בהשפעת הזרועות האחרות של הממשל;
* לבתי המשפט אין את הכלים לפיתוח מדיניות ראויה וליישום ההחלטות הנדרשות לשינוי חברתי משמעותי.
יחד עם זאת, ניתן לראות, שיש מצבים בהם פסיקה נבונה משנה את המצב הקיים באופן בסיסי, ומעצבת את סדר היום הציבורי. מקרה קלאסי כזה הוא המשפט המפורסם Brown v. Board of Education. פס"ד בראון פתח, למעשה, את מהפיכת זכויות האדם, וממנו אפשר למנות תקופה חדשה ביחסי הגזעים בארצות הברית. העותרים יצאו נגד תקנה, שמנעה שילוב ילדים שחורים בבתי ספר עם ילדים לבנים, כיוון שהיא יוצרת בקרב המיעוט השחור תחושת נחיתות חברתית. נטען, כי היתה זו, בעצם, חקיקה גזענית, המנוגדת לתיקון ה- 14 לחוקה, המחייב הגנה שווה מידי החוק. בפסק דינו, ביטל בית המשפט העליון את התקנה המפלה, והביא להתעצמות גוברת והולכת של מאבק השחורים בעקבות ההתעוררות הזו, החלו מליוני שחורים להיות אזרחים מעורבים, פעילים, בעלי שאיפות, הלוחמים על זכויותיהם וזכויות ילדיהם, בהנהגתו של הכומר הבאפטיסטי, מרטין לותר קינג הבן (Martin Luther King, Jr.). הם חוללו "משבר מצפון" בחברה הלבנה.
גם דוגמאות מישראל לא חסרות. כאלה הם, למשל, בג"צ 4541/94 (אליס מילר נ' שר הביטחון ואח'), שקבע ברוב דעות, שהמדיניות הנקוטה בידי צה"ל, שלא לגייס חיילות למקצוע הטיס, דינה להיפסל מחמת היותה נגועה באפליה פסולה על רקע מינן של המועמדות; או בג"צ 721/94 (אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' דנילוביץ), בו נפסק, כי אי מתן זכויות מסוימות, להן זכאי בן זוג שלא מאותו מין, לידוע בציבור מאותו מין של העותר, לאור הוראותיו של הסכם קיבוצי, מהווה הפליה פסולה על בסיס נטיה מינית, המפירה את עקרון השיוויון הקבוע בחוק שיוויון ההזדמנויות בעבודה, וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
נציין עוד, כי הייעוד הזה לא מתבטא רק בפעולת בתי המשפט אלא בתפקוד כלל המערכת. כך לדוגמה זוכה המשטרה לקרדיט רב בזמן האחרון כתוצאה מכך שראשי הפשע המאורגן, שרק לפני מספר שנים הטילו את חיתתם על הציבור, מצויים היום מאחורי סורג ובריח. אין ספק שהפעילות הזו מרגיעה את השטח ומשרטטת מחדש עבור העבריינים, שנהגו לעשות ברחובות כבשלהם, כללים חדשים של "עשה ואל תעשה". למשל, לנסוע עם שומרי ראש ולהטריד את מנוחת העוברים והשבים בכל פעם שה"בוס" החליט לשבת בבית קפה או לבקר בחתונה. הדור הבא של מנהיגי כנופיות הפשע יהיה, ללא ספק, צנוע יותר...
